אין מילים להתרגשות הזו.
נסעתי בבוקר לעיר הסמוכה להוציא תפרים מהסרת הנגע האחרון, והכבישים היו כמעט ריקים. אני לא יכולתי לשבת בחוסר מעש ולחכות עד שהמחבלים יסיימו למתוח את העצבים של כולנו וישחררו כבר חטופים. אז לקחתי שוקולד ונסעתי למרפאה של חברתי לחגוג אותה את הרגעים המטלטלים.
אתמול היתה אזכרה לנרצח, בן כיתתה של הגדולה, והיא כתבה בשם בני הכיתה והקריאה ליד הקבר. סמוך אליה עמדה בת כיתה נוספת, בהריון ראשון, ואני חשבתי על ההורים שלעולם לא יהיה להם נכד מהבן הבכור שלהם.
הכל מתערבב, האושר וההתרגשות שאי אפשר לתאר. הצער והכאב על הנרצחים והנופלים, שנחטפו, ושנקברו זה מכבר.
הגמל התקשר בבוקר, וחשבתי שהשיחה איתו היתה השיחה הראשונה ב7.10 ההוא, והיא הראשונה בבוקר הזה שסוגר מעגל.
שיחלימו כולם, שירפאו פצעי הגוף והנפש. ואולי יתחיל גם תהליך ריפוי כללי של פצעים שלא יכלו להסגר עד עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה