כמה שאני שונאת מוסכים והתעסקויות עם האוטו

זה לא שאני לא יודעת לעשות את כל מה שנדרש, אני פשוט לא אוהבת את זה.
אני יודעת שאני מבינה לא מעט דברים שקשורים ברכב, אבל מסיבה לא לגמרי ברורה אני נרתעת בצורה קיצונית מלטפל באוטו שלי. אני שונאת לשטוף אותו, שונאת להיכנס למוסכים והכי שונאת לעשות לו טסט.

אבל אתמול בבוקר לא היתה לי ברירה, נכנסתי לאוטו וניסיתי להניע. הרדיו נדלק, המנורות והאיתותים למיניהם עבדו, אבל האוטו לא הניע. היה ברור שזה יקרה, כי מאז שהאוטו אצלי, לא החלפתי מצבר, וזכרתי שהבת שלי אמרה שכשהיא קנתה את הרכב, היא דרשה מהמגרש ממנו קנתה להחליף מצבר. חישוב קצר של הארבע שנים שהאוטו אצלי פלוס כמעט שנה אצלה ו-וואלה, חמש שנים כמעט, שזה מצוין ומדהים למצבר. מצברים לא מחזיקים היום יותר משנתיים שלוש בדרך כלל.
אבל לא התבאסתי מאד, כי הגמל קנה לי ג'אמפ סטרטר לאוטו כבר לפני שנה וחצי או שנתיים והוא שוכב בתא המטען מאז.
הוצאתי אותו, חיברתי למצבר והופ, הנעתי את האוטו בשניה.
מיד הוצפתי בתחושת ניצחון אדירה. משם למוסך, כי אין ברירה ואי אפשר לדחות את זה.
למזלי למוסכניק, השכן שלי, היה מצבר מתאים והוא החליף לי במקום. כמובן שזה מצבר יקר, כי מה אפשר לצפות מסובארו XV עם הטמטום הזה של להיכבות בצורה יזומה בכל עצירה ? נו טוב.
כיוון שכבר הייתי במוסך, בדקתי שמן והיה נראה לי שחסר (אין, אני בחיים לא אצליח לבדוק שמן ומים בצורה יזומה פעם בחודש, לא חשוב שכבר הרסתי ככה את היאריס שלי, אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה), וכיוון שהיה נראה לי שחסר ביקשתי מהמוסכניק שיוסיף לי שמן ויבדוק אם צריך גם מים לרדיאטור. היה צריך והוא הוסיף את שניהם.
עכשיו נשאר רק עוד דבר אחד, לפני שבועיים שלושה, קצת אחרי שסיימתי לתקן את דלת תא המטען שעלתה בבריאות הנפש, נסעתי רוורס כמו תמיד, לתוך פרגולת החניה שלי, אני יכולה כבר לעשות את זה בעיניים עצומות או שלא בעצם,כי המראה הימנית, בצד הנוסע, פגעה באחד העמודים והחלק האחורי התפרק. לא ראיתי שברים, אבל הייתי שבורה ומבואסת והתביישתי בעצמי ברמות לא הגיוניות, אז רק לקחתי מסקינג טייפ והדבקתי את הכיסוי למראה ואמרתי לעצמי שיום אחד אעזור כוחות ואלך למוסך לתקן או להזמין כיסוי מראה חדש.
מרוב בושה אפילו לא סיפרתי לגמל.
אבל עכשיו הייתי במוסך, הצלחתי להניע לגמרי לבד עם הג'אמפ סטארטר וביקשתי לבד שיבדקו שמן ומים, תחושת המסוגלות שלי עלתה מעט והתביישתי קצת פחות, אז אמרתי למוסכניק שצריך לראות אם אפשר לתקן את המראה, אבל לא עכשיו כי אני מאחרת כבר לעבודה ושאני אבוא למחרת בבוקר.

כבר כשעזבתי את המוסך, התחלתי בשיחות עם עצמי. אמרתי לעצמי שממילא אני צריכה לנסוע לעיר הקרובה לאסוף חבילה ושפשוט אעבור בדרך דרך המוסך ונראה אם אפשר לתקן, שאחרי שזה יהיה מאחורי יהיה לי הרבה יותר נעים...
עם כל הכבוד לתחושת המסוגלות, מוסכים זה עדיין לא כיף ועדיין מטלה מהשנואות.
בבוקר התעוררתי והחלטתי שאני לא מושכת את הזמן, קמתי, טיילתי את הכלבים ויצאתי לדרך.
שיחות השכנוע העצמי נמשכו גם בשלבים האלה, כי השטן הקטן שיושב לי על כתף שמאל המשיך ללחוש לי - סעי לעיר ותביאי את החבילה, עזבי אותך מוסך... זה יחכה ליום אחר...

השתקתי אותו ונסעתי למוסך, המוסכניק ישב ליד המחשב וקם מיד כשבאתי לסדר לי את המראה.
הורדנו יחד את המסקינג טייפ שכבר השאיר אחריו דבק על כל המראה.
המוסכניק שאל איך זה קרה, בלי נימת הנזיפה או הגיחוך שממנה חששתי ואמרתי לו שקיבלתי מכה שהפילה את הכיסוי, זו היתה ממש מכה עדינה שהפילה את הכיסוי, הוא אמר, (ואני מייד הרגשתי טיפה פחות אשמה) לא נשבר כלום, בואי נראה שהכל נכנס למקום..

הכל נכנס למקום, בקליקים משביעי רצון והמוסכניק שפשף את המראה עם חומר שמוריד דבק, המראה נראתה כמו חדשה.
אני הייתי כל כך מאושרת שאמרתי לו שאני נוסעת לעיר להביא חבילה ועוברת ליד שטיפת הרכב, אז אם לא יהיה שם מלא, כי בכל זאת ערב חג, אני אשטוף כבר את האוטו.

כמובן שכל הדרך התמקחתי עם עצמי, כמה מכוניות בתור אני מוכנה לחכות ומכמה מכוניות אוותר. החלטתי ששלוש עד ארבעה מכוניות, כלומר שעה וקצת המתנה, אני מוכנה לחכות. מעבר לזה אני מוותרת.
כשהגעתי לשטיפת הרכב גיליתי שאין אף אחד בתור, הייתי בשוק, זה בחיים לא קרה לי, כולל הפעמים שהייתי מגיעה בשבע וחצי בבוקר ביום שישי כשהם רק פותחים.
השארתי את האוטו והלכתי לאסוף את החבילה.
נזכרתי שיש לי הטבה באפליקצית עובדים בריא ונכנסתי לחנות של נעמן לקחת כוס טרמית במתנה מהאפליקציה. איך אני מתה על כוסות טרמיות ובקבוקים. הרגשתי שמגיע לי פרס על ההתנהגות הבוגרת שלי ועל זה שלא ויתרתי לעצמי וטיפלתי באוטו.

עשיתי עוד סיבוב קטן בסטוק וקניתי שם כמה פריטים שרציתי ויאללה לשטיפת הרכב.

האוטו כבר היה מוכן, מבריק ונוצץ ומריח מדהים.
הבחור הציע לי להחליף מגבים כי שלי כבר יבשים ותיכף יהיה חורף.

היססתי לרגע ואז אמרתי כן. ברור שצריך, אז גם את זה אין טעם לדחות. ואם כבר אני מטפלת באוטו, אז עד הסוף.

חזרתי הביתה לערב חג שקט.
אחרי ראש השנה וכיפור שהיו עמוסים במשפחה, ממש לא אכפת לי להיות קצת לבד.

עכשיו נשאר רק להתפלל ולקוות שתתממש העסקה ושהחטופים החיים והחללים יחזרו.
הלב כבר לא עומד בתקווה ובחרדה מאכזבה נוספת.
שיהיה חג שמח באמת, אמן, לו יהי !!

סמל החטופים על האוטו הנקי מתחת לסככה שעשתה לי נזקים פעמיים בזמן האחרון