טוב, עבר לא מעט זמן מהפעם הקודמת שכתבתי והיה עמוס, עמוס ביותר.
חמי אושפז עוד פעמיים מאז הפעם האחרונה. אחרי שנשלח הביתה עם קורונה, והחלים, הוא וחמותי, החלמה מהירה וקלה, שהה לתקופה קצרצרה בבית אבות, רק כדי לתת לחמותי הזדמנות להתאושש. בסיום שבוע אחד שם, ביקש לחזור הביתה, אמר שלא טוב לו וחזר הביתה.
ואז ביום שבת חמותי התקשרה אלי, וביקשה שאבוא לראות את היד שלו. היד שלו נראתה נורא, עם צלולוטיס (שזה לא השומנים שאתם מדמיינים, אלא דלקת של התת עור) התייעצתי עם רופא והתחלנו באנטיביוטיקה מידית. ניסיתי למנוע ממנו עוד נסיעה לבית חולים, אבל למחרת היתה לו ביקורת אצל האונקולוגית ששלחה אותו לאשפוז, והוא אכן אושפז לשבוע נוסף.
אחרי השחרור מהאשפוז השלישי, היתה תקופת רגיעה קצרה, עד הביקורת הבאה אצל הכירורג בנוגע לנקז שלו. הכירורג הסכים שמצבו טוב ואפשר להוציא את הנקז זה היה ביום חמישי. בשישי בבוקר שוב חמותי התקשרה אלי ושאלה מה אני אומרת, היא מדדה לו חום, והיה לו 37.5 , ביקשתי שתמדוד בעוד שעה שוב ותעדכן אותי, היא מדדה כעבור עשר דקות ואמרה לי שעכשיו כבר 37.8 .
או קיי, החום בעליה, וזה אומר שהפעם לא מחכים לקטסטרופה ונוסעים למיון עכשיו.
הפניה, אוטו ולמיון.
במיון הוא הרגיש מצוין ולא היה חום בכלל, אבל ביקשתי שיתייחסו אליו בשיא הרצינות עקב עברו המפוקפק והעובדה שהוא מאד מטעה. לשמחתי זו היתה ההתייחסות ולמרות שלא הצליחו למצוא שום דבר דרמטי, וטרטרו אותו מבדיקה לבדיקה, CT, אולטרא סאונד, צילום כזה ואחר ועוד בדיקות דם, החליטו לאשפז אותו אחרי שבע שעות במיון.
וטוב שכך, כי בשעות הלילה או בבוקר שלמחרת הוא התחיל להעלות חום והתדרדר באופן מהיר ביותר לבלבול והזיות.
שוב בילה שבוע בבית חולים והשתחרר עם נקז שכנראה ישאר איתו לתמיד. אף אחד לא רוצה לקחת את הסיכון ולנתח אותו.
חמותי מסתגלת לאט לאט למצבו הבריאותי, אבל הוא נחלש מאד. ואני התחלתי לפתח סימני פוסט טראומה, כל שיחת טלפון מחמותי מעלה לי את הדופק ולחץ הדם, אני רצה לשירותים עם שלשולים ובחילות ברגע שהיא מתקשרת אלי... אמרתי לה שהיא חייבת להתקשר מידי פעם ככה סתם, בלי סיבה רפואית.
בכל האישפוזים שלו אספתי באובססיביות של ממש אגוזי פקאן, מהעצים בישוב שלי ואפילו הרחקתי לישוב שכן, בתואנה של טיול עם הכלבים כדי לאסוף לו עוד ועוד אגוזים.
פיצוח הפאקנים הוא תעסוקה שלמה עבורו. הוא מפצח וחמותי קולה אותם, היא צוחקת שזה השימוש היחיד שיש לה בתנור, כי היא לא יודעת לבשל כלל. את האגוזים הקלויים הם אורזים בצנצנות קפה ומחלקים לילדים ולנכדים ולכל מי שהם רוצים לומר לו תודה.
שניהם נהנים מזה, אבל בשבילו זו לפעמים הסיבה היחידה לצאת מהמיטה ולשבת קצת.
יש לי בבית כרגע ארבע וחצי צנצנות קפה מלאות אגוזים קלויים. אני מאד אוהבת את הפקאנים שלהם, אבל יש מצב שעד שאגיע לצנצנת האחרונה, כבר ימאס לי.
חוץ מזה, הגדולה מתקדמת מאד בהריונה. הלידה הולכת ומתקרבת והכל קורה ממש מהר.
אני ממשיכה לנסוע אליה פעם בשבוע, להוציא את כוכי מהגן ולבלות איתה אחר הצהריים עד שההורים חוזרים מהעבודה.
עם כל הקושי של נסיעה ארוכה אחרי יום עבודה ובילוי עם ילדה מאד אקטיבית לבדי, אני נהנית ממנה מאד.
היא פעוטה אנרגטית, אינטליגנטית ומתוקה בצורה יוצאת דופן. הקשר ביננו רק הולך ומתחזק ואני לומדת להיות סבתא כל פעם עוד קצת, לפי הצרכים המשתנים שלה.
היא כבר מתחילה לחבר שתיים שלוש מילים למשפטים קצרים, מאד מזכירה את אמה, כשהיתה בגילה, היא קוראת לי קפקה או קפתה, וכשאני נמצאת היא מאד אוהבת להיות קרובה אלי.
היא אוהבת שאני מספרת לה מהספר החביב עליה , "לבד על המרבד" ויש לנו כבר סט שלם של קולות והבעות לכל דף בספר, שאסור לפספס אף אחת מהן. היא אוהבת 'לעזור' לי לשטוף כלים או לבשל, דברים שאנחנו עושות לא מעט בימים הקרים והגשומים, כשאי אפשר לטייל בחוץ. היא נפרדת מאד יפה כשאני הולכת ומאד מאד שמחה כשבתי אומרת לה שנוסעים לסבתא, היא ממש מבינה. ומידי פעם מבקשת לדבר איתי בשיחת וידאו, שאז היא בעיקר מתרגשת ורוצה ללחוץ על הטלפון, או לתת לי, כלומר לטלפון נשיקה.
אתמול הם באו כולם לארוחת שישי וההורים שלה השאירו אותה איתי והלכו לראות בית שאמור להתפנות בקיץ להשכרה, כי השכירות בישוב שלהם עומדת לעלות בצורה חדה ביותר וכנראה לא תהיה להם אופציה אחרת מלבד לחזור לגור בישוב שלי שישאר זול יותר.
אני משתדלת לא להתרגש יותר מידי, אבל חמי וחמותי לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות, למרות שאנחנו מנסים להגיד להם ששום דבר עוד לא סגור וסופי ושחייבים למתן קצת את ההתרגשות עד שיוחלט באופן סופי מה יהיה.
אם הם יגורו פה, במרחק הליכה קצרה ממני, אוכל לעזור להם הרבה יותר ואוכל לראות אותם הרבה יותר.
אין לי ספק שהם יצטרכו הרבה יותר עזרה אחרי שבתי תלד ויהיו שתי בנות, קרובות מאד בגיל.
אתמול גם ניגש אלי החבר של האמצעית ולחש לי שהוא רוצה להגיד לי סוד, הוא מתכוון להציע נישואין לבתי בחופשה הקרובה שלהם בח'ול. זה משמח, גם אם לא מפתיע, כי כולנו ידענו שהשניים רק מחכים לסיום הלימודים כדי להתקדם עוד שלב.
אני שמחה, למרות שחתונות לא עושות לי את זה. (וואו איזה נאחסית אני, אני שמחה בשבילה, מאד) ומחכה שהיא תתרגש ותהיה מאושרת. היא מתקדמת בקצב מהיר לקראת סיום התואר שלה באוניברסיטה הפתוחה, ומוערכת מאד במקום העבודה שלה. היא חרוצה ומשקיענית ורצינית מאד.
הקטנה סיימה סימסטר ראשון בלימודים, ומסתבר אין שום צורך ללחוץ על ילדים להשקיע בלימודים בבית ספר. היא לא היתה תלמידה מי יודע מה בבית ספר, אבל עכשיו היא משקיעה שעות ארוכות בלימודים, כותבת עבודות מרשימות ביותר ומוציאה ציונים לא רעים . אם היא מקבלת שמונים היא מאוכזבת ממש ושוקלת לעשות מועד ב'.
היא אומרת שגם היא לא מבינה מאיפה היא סטודנטית משקיעה כזאת, כי כאמור, לא היתה כזו בבית ספר, אבל העובדה שכל הילדות שלה ראתה אותי יושבת ולומדת, הכניסה לה לראש את התובנה שצריך ללמוד וצריך להיות טובה בלימודים.
והגמל, אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה, אני פחות מתגעגעת אליו ופחות צריכה או רוצה בנוכחותו. בהחלט משמח להיות איתו ביחד, אבל תחושת הגעגוע שהיתה בעבר, דהתה קצת. אולי זו רק תקופה וזה יעבור, אולי לא.
הוא מאד יקר וחשוב לי ואני דואגת לו ורוצה שיהיה לו טוב, אבל הרצון להיות ביחד, דעך מאד.
הוא הציע שניסע בסופ"ש הזה לטיול בצפון, לראות זרימות של נחלים ונוף ירוק, ואני, שבדרך כלל הייתי מוכנה לעשות המון בשביל בילוי משותף כזה, הרגשתי שאני מותשת מידי ושאני רוצה שבת לבד וביקשתי לדחות. אז אולי בשבוע הבא...
בשבוע שאחרי זה, כלומר בעוד שבועיים, אני טסה לסופ"ש קצר בחו'ל, לטיול לכבוד יום האשה, שסופסד על ידי מקום העבודה. אני נוסעת עם חברה טובה מהעבודה, שבטח סיפרתי עליה, אבל אני לא זוכרת שבחרתי לה כינוי, אולי הגיע הזמן...
ואף מילה על המצב שמדכא אותי עד עפר. אף מילה. במקום זה צילום של עץ פאקנים עירום לפנות ערב.
