יום שבת, 23 באפריל 2022

לסעוד את הגמל

הגמל נותח בשלישי בערב ושוחרר בחמישי בצהריים הביתה, נראה לי שלא רצו להשאר אותו בבית חולים בחג שני.

אחרי שחזר הביתה והשלים שעות שינה, אמר לי שאני יכולה לבחור מתי לבוא. 
גם זו דרך להזמין.. 

סיכמנו על שבת בבוקר ואכן בבוקר הוא התקשר לראות מתי אני יוצאת
טוב שהתקשר, כי אם זה היה תלוי בי, היה לוקח לי עוד שעה שעתיים לצאת מהמיטה, הפיברומיאלגיה מתפרעת בזמן האחרון וממש קשה לי לצאת מהמיטה. אבל ברגע שיש מוטיבציה לקום, קל יותר לגייס את כוח הרצון ואחר כך הכל קל יותר.

הוא אמר שיחכה עד שאבוא עם המקלחת כי הוא עדיין לא רוצה להתקלח כשהוא לבד בבית,הוא חושש ובצדק. 
הוא גם בנה על ארוחת בוקר שאכין שזה סופר מעולה. כי להיות  מועילה זה תמיד עושה הרגשה טובה.

ביררתי מה יש ומה אין לו בבית, אספתי פרודוקטים מהמקרר שלי להשלמה, שמתי בשקית גם שקית קנאביס ושמן קנאביס ויצאתי לדרך.( אני מקבלת 20 גר' קנאביס לחודש ולא משתמשת אפילו בעשירית מזה, לכן אני קונה את הזן שעוזר לגמל לכאבים ונותנת לו, תנחשו כמה קשה לו לקבל ועד כמה הוא מתווכח איתי על להחזיר לי את העלות, ניחשתם? תכפילו). 

הנסיעה אליו היתה שקטה ונהדרת, עם כבישים פנויים ומוזיקה כיפית ואוטו נוח ונעים וחזק ויציב, חלום. 
הגעתי אליו ואני חייבת לציין שהפעם הוא היה הרבה פחות עוקצני או מסוגר, או לא נעים, כמו שהיה בהרבה פעמים אחרות. 
אבל הוא כן נתן לי שעת גג לעזיבה, מה שבהחלט היה מקובל עלי והקפדתי לעמוד בזמנים כדי למנוע ממנו מתח ואי נעימות. 
הכנתי לנו אוכל, תוך כדי שהוא התקלח, אחר כך אכלנו והוא היה חייב לחזור לשכב כי כבר כאב לו מאד. 
הוא מאד מתוסכל מהכאבים ומהקושי בתנועה. אמרתי לו שהוא שוכח שלא עברו אפילו ארבעה ימים מהניתוח ושהוא חייב לתת לזה זמן ולהיות סבלני. 

הצטרפתי אליו אחרי ששטפתי וסדרתי את הכלים והמטבח ובילינו קצת זמן בחיבוקים ובקשקושים על דא ועל הא. אני היחידה שאיתה הוא יכול להתחבק ככה, זה לא משהו שהוא יכול לקבל מהמשפחה שלו ואני מאמינה לגמרי שמגע חיוני להישרדות ולקיום כמו אוכל, אויר ומים, ובטח עוזר להחלמה . הזמן טס במהירות מפחידה, כהרגלו כשאנחנו יחד. 
ואז הגיע הזמן ללכת וחזרתי הביתה. 

בנתיים הוא לא זכר להעביר לי כסף על הקנאביס למרות שהתעקש שהוא משלם עליו, כי זו תרופה וכעס כשאמרתי לו שלא נתחיל עכשיו התחשבנויות. נראה מתי יזכר, אולי כשיפתח את השקית, אולי לא עד לחודש הבא כשאשאל אותו איזה זן לקנות לו הפעם.... 



יום רביעי, 20 באפריל 2022

פסח

 חג פסח הוא חג טעון.
לפני אחת עשרה שנים נדמה לי, אולי שנה פחות או יותר התרחש השבר הגדול ביחסי עם האשה שילדה אותי, בהתחלה כתבתי אמא שלי, אבל אני כבר לא קוראת לך כך במציאות, אז למה לקרוא לה כך פה?
היא נמנעה אז מלהזמין אותי לפסח, למרות שידעה שאהיה ללא הבנות. סמכה עלי שאסתדר ולא התחשק לה להזמין אותי אליה, כי האח הגדול שלי כבר הוזמן והיחסים ביננו היו מעורערים מאד כבר אז, ולא התחשק לה שתהיה איזו אי נעימות, אז היא לא הזמינה אותי. יותר נכון להגיד התעלמה מבקשותיי להיות מוזמנת אליה לסדר. כי שאני אמות, העיקר שהיא לא תסבול איזו אי נעימות.

בסופו של דבר נסעתי באותו פסח עם תלם למשפחה מרוחקת שלו ו"חגגנו" איזה סדר תלוש ומנותק שהיה בוודאות יותר טוב מאשר להישאר בבית ולשאול את עצמי אם זה זמן מספיק טוב לחתוך ורידים.
בדרך חזרה עצרנו ליד הבית של ההורים של הגמל והוא ירד למטה וישבנו כמה דקות בחוץ ביחד. הוא היה אז בשיא הטיפולים לסרטן והיה קרח כולו, אני זוכרת שרעד, כנראה היה לו חום. אני לא זוכרת אם ידעתי אז שהוא עם סרטן, הוא לא סיפר לי מההתחלה. אולי כבר ידעתי ולכן קיצרנו את הישיבה בחוץ.

בכל אופן, מאז אני ממש שונאת את פסח, לפני זה סתם לא חיבבתי את החג. מצד שני, שום סדר לא יכול להיות גרוע כמו הסדר ההוא ולכן באופן פרדוקסלי, אני כבר לא סובלת מאד בחג. איך שלא יהיה, אני משתדלת לעשות אותו הכי פחות מעורר סבל שניתן.

עם הבנות שלי זה תמיד מורכב, כי שתיים מהן לא בקשר עם האבא שלהן ולא מוכנות לעשות איתו סדר, כך שאם סבתא שלהן, חמותי, עושה איתו סדר, אני לא מצטרפת ואז גם הן לא.
לפני שלוש שנים ברחנו לחו'ל, ארבעתנו, היה נהדר. בילינו את החג ביחד, בלי הרבה בלבולי מוח משפחתיים, מלבדנו עצמנו.
לפני שנתיים היתה קורונה וסגר, והיינו יחד רק הקטנה ואני.
לפני שנה חגגנו עם חמותי סדר משפחתי חביב למדי, אבל השנה זה היה תורו של הגרוש להיות מוזמן לחג אצלה.

אמרתי לבנות - תעשו סדר איפה שבא לכן. עם סבתא, עם המשפחה של בן הזוג, איתי, מה שתחליטו. לי לא אכפת לא לעשות כלום בחג הזה.
הן החליטו לעשות את הסדר איתי. להיפרד מבני הזוג לערב הזה ולבוא הביתה.

וכך חגגנו חמישתנו.


למעשה, נזכרתי שעוד יומיים חג.... יומיים לפני החג. מיהרתי לקנות נתח בשר לצלי וכבד עוף לפטה הכבד המסורתי. הדפסתי הגדות מהאינטרנט, קלילות ופחות מסורתיות, מתוך ידיעה ברורה שאין סיכוי שנקרא אותן עד הסוף, אבל בשביל לתת נופך טיפה שונה, שלא תהיה ארוחת שישי רגילה.
הכנתי צלי בקר, פטה כבד, סלט חסה, סלט תפוחי אדמה, סלט סלק מבושל, כרובית בתנור וסלט סלק חי.
הקטנה הכינה תפוחי אדמה בתנור, קניידלך וסלמון בתנור.
האמצעית באה כבר בחמישי הביתה והכינה מרק עוף צח לקניידלך ועוגת גבינה (את העוגה היא הכינה באמצעות חבר טוב שהוא קונדיטור, שלמעשה הכין את העוגה בשבילה).
הגדולה אמרה - אני הכנתי את כוכי ואני מביאה אותה, וגם ככה יש מספיק אוכל.

הן באו מוקדם אחר הצהריים ובילינו את אחר הצהריים ביחד. הזמנו את חמותי להגיד שלום (רק כוכי מעניינת אותה בשלב זה) טיילנו קצת וערכנו את שולחן הסדר.
כשהגיע הזמן התיישבנו לסדר, קראנו קצת בהגדה, צחקנו המון וניסינו להשכיב את כוכי לישון, מה שלא עלה יפה, התינוקת סובלת מFOMO היסטרי ופשוט לא הצליחה להרדם. אבל כשחזרה והצטרפה אלינו היתה במצב רוח מצויין, אין ספק שהיא משתלבת יפה בין בנות המשפחה.

למחרת הרווחתי עוד קצת זמן איכות עם האמצעית, שבאמת לא יוצא לי להיות איתה מספיק.
היא נהדרת וממלאת אותי בגאווה. עצמאית, עובדת ולומדת, מתקדמת ומתפתחת ונהפכת לאשה מדהימה וחזקה מאד.

בנתיים, בשיחת טלפון בשבת בבוקר, הבנתי מהגמל שהוא היה עם ההורים אצל אחותו. בעלה שהוא גולש מכור, מחזיק בבית מתקן אימון לשיווי משקל שמורכב מגליל ולוח עץ, ובחלקים שהיו משעממים, חלק מהילדים והגמל השתעשעו במתקן הזה.
רק שהגמל לא לקח בחשבון שהוא כבר לא ילד ונפל מהמתקן.

לפי התיאור של הנפילה, הגבלת התנועה והכאבים, היתה לי תחושה שהוא שבר את מפרק הירך. אבל הוא לא רצה לשמוע ואמר שיחכה לראות אם המצב משתפר.
חיכה עד יום ראשון בבוקר ואז נסע למיון.
צילום רנטגן, CT ואבחנה, יש שבר שדורש ניתוח.

כיוון שחול המועד ומלא מלא מלא תאונות מכל הסוגים, הניתוח נדחה עד יום שלישי אחר הצהריים.
הוא לא הסכים שאבוא אליו, כמובן. אבל התקשר אלי כל יום פעמיים לדבר.
הוא ביקש מאחותו לעדכן אותי בנוגע להתנהלות הניתוח והיא אכן שלחה לי עדכונים.
היום, בבוקר שאחרי הוא כבר התאושש מספיק להתקשר אלי בעצמו ולספר לי מה שלומו.

נראה, אולי כשיחזור הביתה יסכים שאבוא לבקר.

בשיחות הטלפון שלנו, אני לא מספיקה לצחוק. מכל מיני סיבות שטותיות. אני אומרת לו שאני סבתא, אבל הוא יותר זקו ממני, עובדה ששבר את פרק הירך שזה הדבר הכי זקן שהיה יכול לעשות. הוא אומר שאין לו בעיה עם הפיג'מה של בית חולים ואני מסבירה לו שזה בגלל שהוא עירקי וכן הלאה...
אבל נראה לי שהסיבה העיקרית שאני צוחקת, זה כי זה מונע ממני לקרוס לתהומות של חרדה ותסכול.
קשה להיות רחוקה ולדאוג. היה אפשר לחשוב שכבר אתרגל לזה, אבל אי אפשר להתרגל ממש, רק למצוא דרכים לעבור את זה בשלום.

כשיצאתי היום להליכה עם הכלבים שלחתי לו תמונה וכתבתי - מזו שיכולה ללכת לזה שעדיין לא.





יום ראשון, 10 באפריל 2022

לב, מכונית, עבודה

 שבעה וחצי שבועות אחרי הניתוח והגדולה במגמת חזרה לחיים. לפני שבוע חזרה ללימודים שלה, קצת לעבודה ואפילו הלכה לחדר כושר לחצי שעה, כמובן באישור הקרדיולוג שחשב שאין לה צורך בשיקום לב, כי מה שהיא עושה ביום יום יותר מאומץ ממה שתעשה בחדר הכושר המפוקח.
הכי קשה לה התלות באחרים, בעיקר במה שנוגע לכוכי. היא עדיין לא יכולה להרים אותה ותלויה בבעלה או בי שנרים את כוכי עבורה, שנקלח אותה, נחליף לה טיטול וכדומה.
אנחנו מוצאים כל מיני פתרונות כדי לאפשר לה לתפקד כאמא בצורה מקסימלית, והעובדה שכוכי יושבת יותר ויותר יציב כשמושיבים אותה, ושהתחילה לזחול, עוזרת מאד.
כוכי גם התחילה לאכול מאכלים שונים ואין לתאר כמה זה כייף להכין לה אוכל ולראות אותה אוכלת אותו בהנאה (היא והרצפה והכלב, כמובן) לאחרונה הכנתי לה לביבות בטטה ולביבות כרובית שהיא פשוט טורפת, אבל היא שמחה לאכול מהפתיתים שהכנתי לאמא שלה ומהחלה של יום שישי.
עוד מעט עוברים שני שלישים מזמן ההחלמה וישאר עוד חודש אחרון.

אני נוסעת לגדולה בין פעמיים לשלוש בשבוע, מיד אחרי יום עבודה וחוזרת הביתה מותשת לחלוטין, בסופי שבוע אני כמעט ממוטטת מעייפות, בעיקר בגלל הפיברומיאלגיה שמרימה ראש בכל פעם שאני קצת מרפה מהדריכות.
אבל זו רק תקופה ועוד מעט היא תעבור והגדולה תחזור לתפקד באופן מלא.

האוטו החדש שלי העביר אותי מסכת טרטורים, סתם אוסף של דברים אקראיים שקרו בזה אחר זה.
זה התחיל מהתן שדרסתי ושפירק את הפגוש הקדמי של האוטו. כמו שסיפרתי כבר, מאחר והיה לי וואוצ'ר לתיקון צבע ופחחות מטעם מגרש הרכב שדרכו קניתי את האוטו, תיקנתי את הפגוש ללא עלות, למזלי.
ואז נדלקה לי בוקר אחד נורה שאני לא מכירה ברכב, נסעתי ישר למוסך, בידיעה שאאחר קצת לעבודה. המוסכניק אמר שזו מנורה של חוסר אויר בצמיגים, מילא אויר באחד מהם, שהיה די מרוקן ושלח אותי לדרכי.
כעבור יומיים מישהי סימנה לי שהפנס הקדמי שלי לא עובד, אז חזרתי למוסך והחלפתי נורה.
וכעבור עוד יומיים נדלקה שוב נורת הצמיגים. הפעם נסעתי ישר לפנצ'ריה, שם בדקו את כל הצמיגים והוסיפו אויר לכולם מלבד זה שטופל כבר. המנורה כבתה ואני נשמתי לרווחה, עד שנדלקה שוב כעבור יומיים.
הפעם נסעתי למוסכניק ואמרתי לו שאולי החיישן מקולקל, כי הייתי אצלו ובפנצ'ריה ומילאו אויר ובכל זאת המנורה דולקת...
הוא הסתובב סביב הרכב והצביע לי על הצמיג האחורי ואמר שרואים שיש בו פנצ'ר. נסעתי לפנצ'ריה הכי קרובה, הפנצ'ר תוקן, ובנתים, טפו טפו טפו, נראה שהכל בסדר. 
אה כן, ביקשתי מהאוטו סליחה שלא האמנתי לו. אולי זה טיפשי, אבל בטוח יש לו נשמה, לאוטו.

ובעבודה, הו בעבודה, כמה שהרגיזו אותי.
כבר שנתיים אני עובדת חמש שעות שבועיות כשעות נוספות ומחכה שיכניסו אותן לשעות הקבועות ויעלו את המשרה שלי למאה אחוז. כמובן שבכל הזמן הזה אני מפסידה את כל התנאים הסוציאליים של ברוטו גבוה יותר כמו הפרשה יותר גבוהה לפנסיה ולקרן השתלמות, אני מקבלת פחות ימי חופש ופחות ימי מחלה ואם אני לא נמצאת תקופה כי אני בחופש או מלווה את הבת שלי אחרי ניתוח, אני פשוט מרוויחה פחות כסף.
כמובן שהבטיחו לי שאקבל את השעות האלה כשעות קבועות וכמובן שזה לא קרה. ואחרי שמשאבי אנוש שכחו להכניס לי את השעות הנוספות בפעם השניה ביקשתי שיזרזו את הטיפול, כי שנתיים זה יותר מידי זמן לחכות.
ואז לפני שבוע, התקשרה אלי האחראית, אחרי ששלחתי לה שלושה מיילים שבקושי הגיבה עליהם ואמרה שהתנאים שמאפשרים הוספה של השעות כשעות קבועות- לא קיימים.
נכון, אמרתי לה, אבל הם היו קיימים כשסיכמנו על תוספת השעות והובטח לי שהשעות יוכנסו כשעות קבועות.
לא הובטח כלום, היא מייד אמרה.
בטח שהובטח, אני לא הוספתי שעות על דעת עצמי ולא הייתי עובדת אותן אילולא הובטח לי שאקבל אותן כקבועות. מה את רוצה, שאלתי, שאפסיק לעבוד אותן כבר השבוע?
לא, מה פתאום היא אמרה, אני אברר עם משאבי אנוש ואת תמשיכי לעבוד אותן עד שיסתיים הבירור.
עכשיו אני יודעת שהיא קצת ממולכדת עם הנושא עכשיו, כי מצד אחד, אם אין הצדקה לתת לי אותן כקבועות, אין הצדקה גם לשלם לי אותן כשעות נוספות, ומצד שני אם היא תוריד אותן, הלקוחות מאד יכעסו והיא תצטרך לספוג את זה, והיא לא אוהבת יחסי ציבור גרועים.

בכל אופן, סיימתי את השיחה רותחת מכעס ודי מוכנה לזרוק את המפתחות וללכת. אבל אז נשמתי עמוק והחלטתי שאני ממשיכה בנתיים כרגיל אבל מחפשת לי משהו שימלא את השעות האלה כי נמאס לי להפסיד כסף עכשיוי ועתידי.
נכנסתי לאתר של המכללה שבה עשיתי את שני התארים, למדור הדרושים, וראיתי שמחפשים מרצה בתחום שאני מכירה, יודעת ולמדתי היטב. כלומר יש לי את הנסיון הדרוש, ובזכות המכללה גם את התואר האקדמאי הדרוש. 
כבר ניסיתי בעבר להתקבל כמרצה במכללה הזו בחוג קרוב ודומה לחוג שבו ראיתי את מודעת הדרושים, אבל למרות שהגשתי קורות חיים מעולם לא חזרו אלי. 
מאחר והייתי עצבנית ורציתי לעשות משהו, ומאחר ולא באמת חשבתי שמישהו יחזור אלי, שלחתי קורות חיים למייל המצורף.

כעבור שעה קיבלתי מייל מהמזכירה של החוג שכתבה שהיא מעבירה את קורות החיים שלי לראש החוג וכעבור עוד שלוש שעות התקשרה לקבוע לי תאריך לראיון עם ראש החוג!
כעבור מספר ימים התקשרה שוב, ביקשה לדחות בשעה ולבקש שאביא איתי מכתבי המלצה.

אז בעוד יומיים יהיה לי ראיון עבודה במכללה ואני מתרגשת כמו כלה לפני חופתה.
זה תחום חדש לחלוטין ומרגש ביותר.
הגמל שהוא מרצה בנשמתו ובעבודתו מאז ומעולם מתרגש מזה כמעט כמוני. וכל פעם שאני אומרת לו שעוד לא התקבלתי, הוא אומר לי שזה לא חשוב, זה מרגש וצריך ליהנות מההתרגשות כמו שאהנה אחר כך מההוראה עצמה.
אם אתקבל, אני אומרת לו, אם אתקבל.

אני אוהבת ללמד, ואין לי פחד קהל או חשש מלעמוד מול קהל, אבל מעולם לא החזקתי קורס שלם על עצמי ואני לא יודעת אם אני מספיק סמכותית וכריזמתית ואיך יקבלו אותי כמרצה והאם אהיה טובה.
איך אעביר שיעור של שעה וחצי כל פעם, אני שואלת את הגמל, בטח אדבר מהר וארוץ והחומר יגמר לי אחרי ארבעים דקות... 
הגמל צחק ואמר שזה חשש שמלווה גם אותו, גם אחרי כל השנים, אבל שאני אראה שנכנסים לשיעור ומדברים ומספרים סיפורים ונותונים דוגמאות והזמן פשוט עובר ומסתיים.
אם אתקבל, אני אומרת לו, אם אתקבל.