יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

אתמול יום הולדת

 ודווקא לא הייתי מאד עסוקה, אבל שכחתי לכתוב פוסט.
השבת עברה בכזאת שלווה ונחת ששכחתי לחלוטין.

בשנים האחרונות זנחתי את מסורת ארוחת יום ההולדת, יכול להיות שמיציתי את הצורך בהכרה ובחגיגה, אולי הגיל עושה את שלו, הקורונה בטח תרמה את שלה... אבל מסתבר שדווקא אלה שהיו מוזמנים בעבר, מתגעגעים ושאלו מתי כבר אעשה ארוחת יום הולדת, אז אולי בשנה הבאה.

השנה, הבנות שלי, יחד עם בני הזוג וסבא וסבתא שהם חמי וחמותי, עשו לי הפתעה, ובעורמה וקצת מזימות קנו לי מייבש כביסה.
שנים שאני תולה כביסה ולא קונה מייבש, כי תמיד יש דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, וכמה כבר צריך מייבש במזג האויר בארץ? אבל הן החליטו שהגיע הזמן שיהיה לי אחד וארגנו את הקניה, ההובלה וההתקנה בלי שידעתי דבר וחצי דבר.
כדי לברר איפה הייתי רוצה להעמיד מייבש לו היה לי, הגדולה אמרה שמישהו בישוב שלה מוסר מייבש כביסה משומש במצב טוב, ושאלה אם הייתי רוצה ואיפה הייתי מעמידה אותו. אחרי שקיבלה תשובה, אמרה לי שעד ששלחה הודעה המייבש כבר נמסר למישהו אחר. והקטנה שהיתה אמונה על ההתקנה, ביררה בעקיפין שלא אהיה בבית בשעות שבהן יגיע המתקין.

כשהגעתי הביתה מצאתי מכתב-ברכה על הדלת מוצמד עם בלונים, ואת מייבש הכביסה עומד בחדר הייעודי.
מודה שלא ציפיתי, ועכשיו אחרי הכביסה והייבוש הראשון, זה ממש מגניב לי. הכביסה מהבוקר כבר מקופלת בארון. המינוס היחיד זה שאי אפשר לחכות איתה עוד יומיים שלושה עד שיהיה לי כוח לקפל, אבל נראה לי שזה זניח לגמרי ואני בטוחה שאם אוציא מהמייבש ואניח בצורה ישרה בגד על בגד, אוכל להניח אותם ליום יומיים אם ממש לא תהיה ברירה.
הכביסה יצאה חמימה ורכה,(זה יהיה סופר נעים בחורף) ואני עדיין מחכה לרגע שבו אכבס מגבות והן לא תהיינה קשות כמו קרש והג'ינסים יצאו נעימים. אמריקה, ורסנו!

וכך חברותי וחברי, נכפה עלי להצטרף לעולם המודרני.

גם הדביקה והמהנדס עשו לי הפתעה.
בישוב שלהם יש קבוצת וואטסאפ פעילה מאד של מסירות של דברים שלאנשים אין בהם צורך. והדביקה ראתה שמוסרים מעין ארון/שידה והחליטה שזה מה שאני צריכה. אז פנתה למוסר, התמודדה עם עוד עשרה פונים וניצחה את כולם. 
ביום חמישי שאלה אותי אם הם יכולים לבוא אלי לפני שהם הולכים ליום ההולדת של אבא שלה , ברור שכן, איזו שאלה?
ואז הם הגיעו והוציאו מהאוטו את החלק העליון של הרהיט.
היא היתה כל כך שמחה שנשארתי עם פה פעור ולא אמרתי מילה.
למחרת באו שוב עם החצי השני.
עכשיו, אני יודעת שלא הרבה אנשים היו שמחים שמישהו שלא גר בבית שלהם יכפה עליהם רהיט שלא בחרו בעצמם. ואכן הדבר לא קטן ותופס לא מעט מקום. ומצד שני אני אוהבת שידות (בצורה לא סבירה) ואוהבת עץ מלא ובאופן כללי אוהבת את הרהיט שהביאו לי.
המהנדס הרכיב את שני החלקים ולחש לי שאם אני לא רוצה שאגיד לו והוא ידאג לקחת את הרהיט מפה.
אבל אחרי ההלם הראשוני, החלטתי שאני אוהבת ושמחה עליו.

את השבת ביליתי בעיקר בהזזת רהיטים ומשחק טטריס פנים ביתי, הזזתי את ההוא מפה לשם ואת הזה משם לפה. מצד אחד, רהיט גדול ותופס מקום שדורש הזזת תמונות מהקיר והזזת שידת המגירות הותיקה והחמודה שלי, שקניתי לפני בטח עשרים שנה מהדף האחורי בעיתון. זוכרים שהיה פעם דבר כזה, עיתון?
ומצד שני, המייבש פינה לי מקום של שלושה מתלי כביסה בחדר הכביסה, כך שעם קצת מחשבה מחוץ לקופסה ושתי תמונות שעוד לא מצאו מקום, הסתדרתי וסידרתי מחדש. וטוב שכך, הבית שלי לא ענק ואני מאד אוהבת שהוא לא צפוף ושיש תחושת מרחב.

הדביקה הבטיחה שלא תביא לי יותר רהיטים לעולם, והאושר שהיה לה על הפנים היה שווה הכל.
יש בה משהו מאד תמים ונקי, ואי אפשר לא להעריך את זה.

מה שכן, אולי לא הכנתי ארוחת ערב, אבל לקחתי השבוע , שבוע חופש לכבוד יום ההולדת והחלטתי הנחושה להצליח פעם אחת לסיים את כל ימי החופש שלי.
היום נסעתי עם יוגה לארוחת בראנצ', מחר אסע עם הקטנה לטרום ניתוח לפני הניתוח הבא שלה, אבל נעשה מזה יום כיף. עם ארוחת בוקר.
מחרתיים נקבעה לי הסרת נגע שממש שכחתי ממנה, לא בדיוק תוכנית אידאלית לשבוע יום הולדת, אבל אולי זה לטובה שלא אצטרך לחזור אחר כך לעבודה.
ביום רביעי אני נפגשת עם חברה לעבודה לארוחת ערב ובחמישי אני שומרת על כוכי, כולל לילה. פעם ראשונה שהם משאירים אותה ונוסעים ללילה. אני לא צופה שאשן הרבה, אם בכלל בלילה הזה, אבל לא נורא, מיד אחר כך תהיה עוד שבת שבה אוכל לנוח ולא לעשות כלום. אני לא אגיד שזה לא מלחיץ קצת, להיות איתה לגמרי לבד מחמישי אחר הצהריים עד שישי בצהריים, אבל היא אוהבת אותי מאד וקשורה אלי ברמה כזאת שכשאנחנו נפגשות היא רוצה להיות רק אצלי ושארים אותה ואחזיק אותה כל הזמן. לא אימא, לא אבא ולא נעליים. רק סבתא. ובתכלס, גם הזמן לבד איתה, יעבור.

ה-רהיט. 




יום שישי, 5 באוגוסט 2022

כוכי בת שנה ועוד ענינים.

 באמצע יולי כוכי חגגה יום הולדת ראשון.

הזמן עובר מהר כשעסוקים בניתוח לב של הגדולה והתאוששות ממנו.
הגדולה חזרה לעצמה לחלוטין. מצאה עבודה חדשה ועכשיו בשלבים האחרונים של ראיונות לעבודה נוספת. היא רוצה לעבוד בשני חצאי משרה, וכמובן להשלים את השנה האחרונה ללימודי התואר הראשון שאחריו היא מתכננת להמשיך לתואר שני.

את יום ההולדת של כוכי היא ובן זוגה ערכו בביתם, שזה גם סוג של התבגרות ויציאה לעצמאות. זה היה האירוע הראשון שבו אירחו את המשפחה ולא להיפך.
הם עשו - על האש, והזמינו אותנו, אחיותיה ובני זוגן, חמי וחמותי ואותי, ומהצד השני את ההורים והאחים שלו.
אמא שלו הכינה סלטים, הם קנו חומוס ובשר וכולנו קנינו לכוכי מתנות לפי רשימה שהגדולה חילקה לנו.
חמותי קנתה לה מעין תלת אופן עם ידית שמשמש כעגלה ושכוכי ממש אוהבת, אני קניתי לה מגדל למידה שזה התחליף היקר לשרפרף שעליו עומד הפעוט ליד השיש במטבח (אם חשבתם שהשטויות המיותרות היעודיות נגמרות סביב הלידה, אתם טועים מאד) והסבים מצד שני קנו לה מטבח משחק.
היה ערב נחמד. הבת שלי קצת איבדה את הסבלנות, כמו שקורה לה לא פעם. אני ממש מקווה שהיא תתבגר מספיק יום אחד ותלמד לשמור את האי נוחות שלה קצת בבטן ולא להוציא על כולם.
אבל כוכי היתה פיצוי להכל. היא היתה פשוט נהדרת עם המון האנשים שנכנסו לבית שלה, חייכה וזחלה מפה לשם ובעיקר העדיפה אותי על פני כולם.

כן, הילדה הזאת ממש אוהבת אותי.
אתמול נסעתי לבקר אותה, כי בן הזוג עבד עד מאוחר ולא הזיקה לבת שלי קצת עזרה ובעיקר לא להיות לבד.
הלכנו יחד לקחת את כוכי מהגן, והיא, ראתה אותה דרך חלון הזכוכית של דלת הכניסה וזחלה בטיסה לדלת , הרימה ידיים וביקשה שאקח אותה. וכשאמא שלה הזמינה אותה לחיבוק, היא הלכה אליה ומיד ביקשה לחזור אלי.
אחר כך הלכנו לבריכה והיא רק רצתה להיות איתי ואצלי.
אני חושבת שהבת שלי קצת מקנאה אבל גם שמחה שהבת שלה כל כך אוהבת אותי ורוצה להיות אצלי.
כדאי לה שתשמח לאור העובדה שבעוד שבועיים אני אשאר עם כוכי לבד ליום ולילה, הגדולה ובן זוגה נוסעים ללילה ראשון בלי כוכי ואני אהיה איתה מאחר הצהריים ועד לצהריים למחרת.
אני כבר מתכוננת נפשית לכך שיהיה קשה. לא להיות בבית שלי זה אף פעם לא קל, ועוד להיות אחראית על כוכי בלילה... אני מניחה שלא אצליח לישון בכלל או שאשן מעט מאד.
לא נורא, אחר כך אחזור הביתה ואוכל לנוח כל הסופ"ש.

כוכי היא תינוקת מופלאה. גם יפה, גם חכמה, גם בעלת מזג נוח, היא עומדת לבד, אבל עוד לא עשתה את הצעד הראשון. היא הולכת סביב רהיטים, או כשנותנים לה אצבעות, אבל זוחלת כמו נמר, אומרת כמה מילים, כמו אבא, אמה, המ (אוכל) מים, הב, אור, טאטא (סבתא! אני!) יאללה , גאיה (שם של חברה שלה) במבה, בננה ועוד ועוד, כל יום יש מילה חדשה.
היא מאד יודעת מה היא רוצה ויודעת לעמוד על רצונותיה. היא אוהבת מוזיקה ומתנועעת ורוקדת כשהיא שומעת משהו שהיא אוהבת, או כשהיא שמחה. הזמרים החביבים עליה הם סטטיק ובן אל, היא מהופנטת לגמרי כשהיא שומעת אותם. מה שמצחיק אותי מאד ומביך את אמא שלה.

הבת הקטנה מסיימת את המכינה ללימודים ומתלבטת מה היא רוצה ללמוד. כלומר, היא התחילה את המכינה מתוך ידיעה שהיא הולכת ללמוד עבודה סוציאלית ועכשיו פתאום היא לא בטוחה. עיקר החשש שלה זו הפרנסה העתידית.
אז אני מנסה למצוא לה אנשים שעוסקים בעבודה סוציאלית, כדי שתדבר ישירות ותבין מה האפשרויות שלה. בנוסף היא נרשמה ליעוץ במכללה כדי להכריע מה תלמד בסוף.
היא הפתיעה אותי ואת עצמה כששקעה כל כולה בלימודים במכינה, ויתרה על בילויים ויציאה עם חברים והשקיעה את רוב שעות היממה בלימודים. היא הבינה שכדי להצליח להגיע למינימום הנדרש לקבלה ללימודים לתואר שהיא מעונינת בו היא צריכה להשיג ציונים מספיק טובים.
ואכן, ההשקעה מתבטאת בציונים גבוהים ברובם. נראה שהיא תצליח להגיע לממוצע הגבוה הנדרש (ממוצע מעל 90) אני מאד גאה בה.
בגלל כפות הרגליים שלה, קשה לה מאד להתנייד במכללה, כי הליכה שהיא הליכה קלילה לאדם עם כפות רגליים תקינות, הופכת לבלתי אפשרית בשבילה. היא החליטה שהיא רוצה להוציא תו נכה, כדי שתוכל לחנות בתוך המכללה ולסבול פחות מכאבים בעקבות הליכה מהחניה הרחוקה לכיתת הלימודים.
היא פנתה לרופא שניתח אותה ארבע פעמים והוא אמר שהוא לא יכול להמליץ על תו נכה בשבילה. הייתי קצת המומה ולא הבנתי את התשובה שלו. כי מי אם לא הוא מבין את מצב הרגליים שלה?
פניתי אליו אני וביקשתי שלא ימליץ על כלום, שרק יכתוב על הניתוחים שעברה, על מצב כפות הרגליים שלה היום, על כך שהיא סובלת מכאבים ומתקשה בהליכה. הוא לא ענה לי במשך כשבוע וחצי ואז שלח לה מייל ישירות ,שבו, לא רק שתאר את המצב אלא גם המליץ חד משמעית על תו נכה לאור המצב (אולי הוא נכנס לתיק ובחן שוב את צילומי הרנטגן האחרונים, אין לי מושג). הקטנה שלחה את מכתבו יחד עם כל הניירת הנדרשת למשרד התחבורה. וקיבלה אישור לתו נכה תוך שעתיים! אין לתאר את היעילות הבלתי צפויה והמשמחת מאד.
אני מרגישה הקלה שיהיה לה קל יותר בלימודים ובאופן כללי.

האמצעית התקבלה לעבודה בחברת הייטק שעוסקת באיסוף וסידור נתונים, והיא לומדת את העבודה. מה שמביא אותה להתמודדויות לא קלות במקום העבודה החדש לאור זה שמשאירים אותה ללמוד לבד את העבודה "כי הם רוצים שאני אסתכל על הכל בעינים רעננות ולא משוחדות" נו בסדר... דרך מוזרה בעיני להכניס מישהו למקום עבודה חדש.
במקביל היא ממשיכה ללמוד ארבעה קורסים בכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, כולל בסימסטר קיץ.
היא עקשנית וקשוחה ולא מוותרת לעצמה.

אני כותבת את כל זה וחושבת שאני בת מזל שאלה הבנות והנכדה שלי.
יצאו מוצלחות אלו.

זה, אגב, מגדל למידה.


יום חמישי, 30 ביוני 2022

הלביבות של סבתא פועה

כוכי שלי אוכלת אוכל מוצק כבר כמה זמן, וכשאני באה לבקר, או בתקופת ההחלמה של הגדולה, כשבאתי לטפל, הייתי מכינה דברים שהיא תוכל לאכול. כוכי, הכוונה. 

אחד הדברים שהיא אכלה מהתחלה בשמחה, הן לביבות בטטה.
באחת הפעמים שהכנתי אצלה בבית, בתקופת ההחלמה, באה לביקור אחת האמהות מהגן ויצא שהיא ובתה התינוקת טעמו מהלביבות. היא כל כך אהבה שביקשה מתכון, אבל אני לא מכינה לפי מתכון אלא לפי תבנית בסיסית על בסיס מה שיש.
אז אמרתי לה מה עשיתי באותו היום. והיא כתבה את המתכון. 

לפני מספר ימים הבת של אותה אמא, חגגה שנה והיא הביאה לגן, את לביבות הבטטה שנחטפו ונטרפו, ורוב האמהות ביקשו מתכון, אז הן נקראות בגן מהיום, הלביבות של סבתא פועה. 
אני שלולית של נחת, אין לתאר.

לביבות בטטה: 

שתי בטטות מבושלות ומעוכות. 
גביע שמנת חמוצה
שתי ביצים
שלוש - ארבע כפות קמח
גבינה צהובה מגורדת כחצי כוס. 
מלח פלפל לפי הטעם. 

ו... זהו. 
אפשר לאפות בתנור, אבל יותר טעים מטוגן 🤷🏽‍♀️

אפשר להחליף שמנת בקוטג', בגבינה לבנה, בלבן או בלי בכלל ( ואז צריך פחות קמח).
אפשר לוותר על הגבינה הצהובה או להחליף אותה בגבינה מלוחה כמו בולגרית או פטה. 
אפשר להחליף בטטה אחת בתפ"א. 
אפשר להעשיר עם שיבולת שועל. 
אםשר להמליח עם מעט רוטב סויה במקום מלח. 

בגדול הבנתם, משחקים עם מה שיש במקרר.
עושים נסיון טיגון ורואים שהלביבה מתגבשת ויציבה. אם לא מוסיפים קצת קמח.

בכל אופן הגרסה הזו היתה אהובה במיוחד והיא זו שמכונה - הלביבות של סבתא פועה.