יום שבת, 27 בנובמבר 2021

מלא סיפורים

יש לי מה לספר, אבל כרגע מרגישה שצריכה עוד לעבד ולעכל ולסדר בראש.

אז בנתיים סיפורים שאני כותבת במסגרת #סיפורונובמבר בפייסבוק. החלטתי להתחיל בערך שבוע אחרי שזה התחיל, אבל מאז אני מכריחה את עצמי לכתוב כל יום ואני אוהבת את היצירתיות שזה כופה עלי, שאחרת לא הייתי מייצרת.
האמת לא ידעתי שיש לי כאלה רעיונות חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. 


https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1028675394593822&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1029192547875440&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1029803367814358&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1030751281052900&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1033200620807966&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1033530677441627&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1034469284014433&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1034986827296012&id=100023541120822


https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1035410663920295&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1036252893836072&id=100023541120822

 https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1036776700450358&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1037253333736028&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1038143100313718&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1038807350247293&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1039262493535112&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1039915790136449&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1040551763406185&id=100023541120822


https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1040936160034412&id=100023541120822

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1041453359982692&id=100023541120822

נשארו עוד כמה ימים לסוף החודש, אני אשתדל להמשיך לכתוב כל יום. זה ממש עושה לי טוב. 


יום שבת, 23 באוקטובר 2021

עניני בריאות שוטפים

חוץ מכל הטלטלות והשמחות, החיים ממשיכים.
אני עדיין בתהליך קידום הרשיון לקנאביס, אני ממש מקווה שבינואר-פברואר אוכל לקבל את הרשיון ולסיים את התהליך המייגע הזה.
באוגוסט הייתי אצל רופא מומחה עם סמכות לתת רישיון לקנאביס, אבל מסתבר שאני עדיין צריכה להוכיח שניסיתי טיפול באופייטים ועוד סוג של תרופות ללא הצלחה ולהפגש עם פסיכיאטרית, כדי להוכיח שאין מניעה פסיכיאטרית לתת לי קנאביס.
אז בנתיים אני קונה תרופות נרקוטיות שהולכות ומצטברות לי בבית כי אין מצב שאני אקח אותן באמת. 
זה כל כך מטומטם, כי אם הייתי לוקחת אותן באמת, לא הייתי סובלת מכאבים, אבל הייתי מתמכרת אליהן והגמילה מהן היא קשה. ההתמכרות לאופייטים היא אחת המכות הקשות שארצות הברית חווה בתחום ההתמכרויות בשנים האחרונות, ופה בארץ משרד הבריאות בכבודו ובעצמו מכריח אנשים להשתמש בהן. אין מספיק פייס פאלם בעולם.
אז עד ינואר אני צרכנית תרופות בכאילו, אני מקווה שאחר כך אקבל רישיון ולא אצטרך להמשיך במרוץ העכברים הזה.
אני גם צריכה לקבוע פגישה עם פסיכיאטרית, ניסיתי דרך קופת החולים, אבל מסתבר שהשירות הפסיכיאטרי של הקופה ממש לא מוכן לתת חוות דעת כאלו לאנשים שאינם מטופלים אצלם ממילא ואני צריכה לקבוע תור פרטי לשם כך. מזל שהרפואה הציבורית נותנת מענה מוצלח כל כך.
מסיבה שאני לא מבינה, קשה לי להביא את עצמי לקבוע את התור הזה. למזלי יש לי עוד מספיק זמן להתגבר על חוסר הרצון הלא מובן הזה.

בנוסף עברתי שתי ועדות של ביטוח לאומי וקיבלתי 46 אחוזי נכות קבועה, מה שמזכה אותי ב....כלום.
לא עזרה כספית כי אני מרוויחה יותר מידי לדעתם, ולא שיקום מקצועי, כי אני 
א. עובדת 100 אחוז משרה בחוצפתי.
ב. משכילה מידי ולכן לא מגיעים לי שום לימודים.
הבחורה המקסימה בביטוח הלאומי הסבירה לי שאם אני ארד באחוזי משרה, או אפסיק לעבוד, יהיה אפשר לשקול שיקום מקצועי, אבל אז יציעו לי משהו בתחומי ההשכלה שלי, כי יש לי תואר שני, אז למעשה יכוונו אותי לאן שנראה להם שאני צריכה התכוונן ולא יעזרו לי לרכוש השכלה אחרת.
ניסיתי להגיד לה שאני רוצה לתכנן לעתיד ולא להגיע למצב שבו אני לא מסוגלת לעבוד ולתפקד כדי להתחיל בהכשרה חדשה ומתאימה יותר, אבל זה פשוט לא עניין אותה.
אני יכולה להזמין אותך לוועדה בנושא שיקום, אבל אנחנו לא נמליץ על הלימודים שאת רוצה.
אמרתי לה שהבנתי וביי.
ורתחתי כל הדרך חזרה.
ורתחתי על עצמי שהתפתיתי להאמין שמישהו ילך לקראתי במשהו.
בגדול, אני יכולה לקחת עורך דין שמתמחה בביטוח לאומי ולהוציא להם את המיץ, אבל זה לא שווה את המאמץ, כי אני לא רוצה לשבת בבית ולקבל קיצבת נכות, אני רוצה לעבוד כל עוד אני יכולה ומקווה שזה יהיה עד לפנסיה לפחות.

עניני בריאות הנפש - ביום הלימודים האחרון הגמל בא לאסוף אותי מהלימודים. הוא הגיע עייף ומותש, אמנם הגרורות נעלמו, אבל הימים הארוכים קשים לו. נסענו אליו הביתה, שם חיכו לי כמה שקיות שאמא שלו אספה, ציוד של תינוקות מהנכדים שלה, שכבר לא נמצאים בשימוש ורצתה לתת לי.
איזו מקסימה היא שהיא חושבת עלי ועל כוכי ומשתדלת בשבילנו ככה, מאד מרגש בעיני.
הגמל נח קצת והזמן עבר כמו תמיד כשאנחנו יחד, מאד מאד מהר, וכבר היה צריך לזוז, אז הלכנו לאכול באיזו מסעדת המבורגרים שהגמל רצה לקחת אותי אליה, ואחר כך לקח אותי לאוטו שלי, שעה וקצת נסיעה משם.
הנסיעה שלו הביתה היתה מהירה וקלה מאד והוא חזר עם יותר כוחות מכפי שהיו לו כשפגש אותי מוקדם יותר באותו יום.

היום הוא כבר "התלונן" שלא החזרתי לו את המשקולות צלילה שהשאיר אצלי בתיק ושלא הבאתי לא את המנורה שקיבלתי שהמגעים שלה רופפים והוא צריך לתקן, ואמר שאין ברירה, הוא יצטרך לבוא אלי. אין מה להגיד, מסכנות אמיתית.
רק שכשדיברנו על המשקולות הוא אמר לי שעד שנוסעים לאילת הוא לא צריך אותן כי במועדון שלו הוא משאיל משקולות מהמועדון לפי הצורך ושהוא לא רוצה שאסחב עם המשקולות. ועל המנורה לא סיכמנו בכלל שאני אביא אותה אליו...

אבל לי יש פתרון טוב לכל התלונות שלו, אני שולחת לו תמונות או סרטונים של כוכי והוא נמס במקום.
איך אפשר שלא?






יום רביעי, 20 באוקטובר 2021

דברים משמחים לצורך איזון

אסור לאבד תקווה, בעצם אסור זו מילה קשה, אז אולי עדיף להגיד שכדאי לא לאבד תקווה.
ואתמול קיבלתי לזה חיזוק.
בחודש אפריל הסרטן של הגמל התפרץ אחרי עשר שנים שקטות. זה היה מפחיד ומטלטל ומדאיג. 
כרגיל עם הגמל, הכל תרגיל בלשחרר. שום דבר לא בשליטתי, ועוד יותר כשמדובר בו. הוא לא משחרר את כל הפרטים, וגם כשכבר משחרר זה רק בזמן שמתאים לו, ואני חייבת לכבד את רצונו והעדפותיו. זה שלו וזו זכותו לבחור מתי ובמה ישתף אותי, אם בכלל.
עם השנים היחסים ביננו השתנו והתקרבו והוא גם משתף אותי יותר.
בבית המלון באילת הייתי, שלא ברצוני ובטח שלא ברצונו ,שותפה מלאה להתמודדות עם החולי והקושי והוא סוחב מאז ייסורי מצפון על זה שגרם לי לחוות את זה. אחר כך שיתף אותי בתוצאות הבדיקות ובאבחנה (עדיף שתשאלי איפה אין גרורות, זה יהיה קצר  יותר לתאר) ושיתף בטיפולים שהוחלט עליהם עם רופאיו.

אבל אתמול היה שווה את כל הצער והמצוקה.
כשהוא התקשר לספר לי שהפט סיטי האחרון חזר נקי מלבד גרורה אחת שנראית בתהליך של הצטמקות גם היא ושזהו, חוזרים לשגרה. 
הייתי באמצע טיול עם הכלבים, למרגלות ההר שלידו אני גרה.
הרמתי מבט אל האופק, והאויר היה צלול ונקי, האור בהיר, הנוף יפה מתמיד.
אחר כך הכל הטשטש מעט עם דמעות ההתרגשות והשמחה. ויכולתי רק להגיד לו תודה, תודה שסיפרת ותודה לאל ותודה ותודה ותודה, כולי מלאה בתחושת הודיה ליקום ולמה שהביא אותנו לנקודה הזו שבה הוא על מסלול של שיפור והחלמה. שהוא מרגיש טוב, שסכנת מוות לא מרחפת לו מעל הראש.

אני רוצה להגיד גם פה - תודה, תודה.

כשהוא רק חלה, אמרתי לו, אל תסתכל על אלה שאתה רואה במכון האונקולוגי, שחזרו בפעם השניה או השלישית ושמצבם סופני, אתה רואה אותם ולא רואה את אלה שהמחלה לא התפרצה אצלם שוב.
ואתה תראה, אתה תהיה בסדר, כל מה שאתה צריך, זה להחזיק מעמד עד שיפתחו טיפול טוב יותר, והרי כל הזמן יש התקדמות.

אז עכשיו שימשיך להחזיק מעמד. שאם תבוא עוד התפרצות, שתהיה מספיק רחוקה שהרפואה תתקדם עוד קצת והטיפולים ישתפרו עוד.

התחלתי לפני שבועיים לימודים של קורס קצר בפתח תקווה, אני נוסעת לשם פעם בשבוע. יוצאת מוקדם מוקדם בבוקר, כדי להגיע בזמן להסעה שלוקחת אותי ועוד כמה מהארגון שלי וחוזרת 12 שעות אחר כך בפקקים האיומים של יום חמישי בערב.
הפקקים פחות מפריעים לי, כי ברגע שאני נכנסת להסעה אני מוציאה את הכרית שאני לוקחת איתי ונשענת עליה בנוחות, מכניסה אוזניות לאוזניים ושומעת פודקאסטים כל הזמן שלוקח הנסיעה, הלוך וגם חזור.

הגמל, כששמע שאני נוסעת ללמוד בפתח תקווה, הציע מייד שיום אחד יבוא לקחת אותי מהלימודים ויחזור אותי אחר כך הביתה. נבלה את הערב יחד עד שהפקקים ידעכו.
איזה חמוד הוא! אז מחר זה היום הזה. ושנינו שמחים ומתרגשים, בתזמון מושלם לחגוג את הבדיקות האחרונות.


ולא אמרתי מילה על כוכי, המתוקה והמופלאה שמלאו לה כבר שלושה חודשים של פלא וקסם בלתי פוסקים.
זה קצת דומה לילד ראשון, יש פליאה והשתאות שכנראה לא יחזרו בנכדים הבאים. הכל חדש וראשוני, לומדים את הדרך תוך כדי תנועה.
היא תינוקת יפיפה, מאד תקשורתית, דברנית וחייכנית, היא כל הזמן בתזוזה ותנועה אבל גם יודעת להירגע ולהירדם.
רוב הזמן אני מתגעגעת אליה. היא שלי, אבל יותר של ההורים שלה וזה מוזר, שונה לגמרי ממה שאני רגילה לו כאמא. למזלי, אנחנו קרובות מאד, הגדולה ואני, ואני שותפה מלאה לסיפורים, תמונות וסרטונים יומיומיים של הפצפונת הנהדרת.
אנחנו נפגשות לפחות פעם בשבוע והבית שלי מהווה מקום למנוחה ומילוי מצברים בכל פעם שהעומס נעשה כבד מידי לגדולה.
עיקר הקושי שלה הוא עם חמותה שהבטיחה הרים וגבעות מבחינת עזרה עם הקטנה, לפני הלידה, אבל לא מסוגלת לקיים אפילו שמץ מזה לאחריה.
היא בפנסיה ולא עובדת, פנסיונרית צעירה, בת 62-3 וגרה במרחק הליכה קצרה מהגדולה ובן זוגה, אבל היא לא מגיעה אליהם, לא עוזרת בשום דבר וזה הולך וגורם למתח מצטבר בין השניים לבינה וגם בינם לבין עצמם.
הגדולה חזרה ללימודים של יום וחצי בשבוע והם שוכרים מטפלת בלא מעט כסף, כי החמות שהבטיחה את עזרתה, לא מסוגלת להתמודד עם שמירה על הקטנה, אפילו בחלק מהזמן.
הגדולה התחילה לחפש עבודה וברגע שתמצא, הכוונה היא להכניס את כוכי למסגרת של גן קטן לקטנטנים. כרגע זה כבד עליהם כלכלית. מסגרת לתינוקות בגילה עולה הון.

אני, שקינאתי בחמות מבעוד מועד, בגלל הקרבה והזמינות, מגלה שפשוט אין על מה. היא הכי לא נמצאת שם עבורם שיש בעולם. אני מצטערת בשבילה ובשבילם, כי נראה לי שהיא מפספסת זמן ופוגעת בקשר שלה עם כלתה.
לצערי אני עובדת במשרה מלאה ולא יכולה לבוא לעזור בבקרים שבהם ביתי לומדת, אבל אני מכינה לה אוכל ללימודים ושולחת איתה בקופסאות וקונה לכוכי בגדים כדי להקל עליהם כלכלית, באה לבקר מתי שאני יכולה ומצטערת שלא יכולה קצת יותר.
לגדולה אני מזכירה כל הזמן שחמותה, היא סבתא של כוכי ושהיא תישאר כזו ולכן, היא חייבת לבלוע את הצפרדע, להבין שזו האשה ואילו יכולותיה, שבטוח היו לה כוונות טובות וכנות שהתנפצו על סלע המציאות. ושיותר חשוב שלכוכי יהיה קשר כלשהו עם סבתא השניה שלה, ושבוודאי כשכוכי תגדל יהיה לסבתא השניה קל יותר לתקשר ולעשות איתה דברים.
אל תשכחי שהיא גידלה שלושה בנים, אני מזכירה לה, אל תשכחי שהיא גידלה את בן זוגך המקסים, החם והטוב. 

כרגע זה עוד קשה לבתי, אבל היא עושה מאמץ לשמר את הקשר כמיטב יכולתה.
ימים יגידו לאן זה יתקדם.

וכיוון שאני לא יכולה להעלות פה תמונה של כוכי המהממת עם העיניים המיוחדות... תמונה של מבשר הסתיו שכבר ממש ממש פה.