יום שבת, 15 בינואר 2022

מתקדמים

השיפוץ כבר כמעט הסתיים. סוף סוף הצלחתי לדאוג למישהו שיבנה לי את מדפי המתכת ולפרק את הארגזים והמקום התחיל לקבל צורה סוף סוף. עוד נשארו כמה דברים קטנים, אבל אני מאמינה שעיקר הטינופת והבלגן מאחורי ,ושהחלק הקשה עבר.
המזכירה עושה מאמצים גדולים להיות בסדר, אבל מידי פעם מתפלקת לה החוסר אינטליגנציה הרגשית. כמו למשל ביום שבו בנו את המדפים. הבחור הפעיל מברגה ומקדחה ועשה לא מעט רעש.
אני הייתי צריכה לבדוק כל הזמן שהדברים נבנים נכון ומוצמדים לקיר במקום הנכון, לשבור את הראש איך לסדר מחדש, כי החדר השתנה ולהתפלל שחישבתי נכון ושיהיה מספיק מקום לכל הדברים שבארגזים ולאלה שיגיעו בהמשך והיא? "איזה רעש, ממש לא נעים לעבוד ככה".
נכון, אך לא רלוונטי, ובטח לא רגיש ולא רואה את האחר. 
יאללה בסדר, גם זה מאחורינו.
מה שכן, השיפוץ שינה טיפה את המבנה ולא יהיה מקום לארון אחד שיש לו דלתות זכוכית בחלק העליון. ארון וינטג' ישן שאני מתה עליו. נראה לי שאקח אותו הביתה ויהיה לי מקום לחלק מאוסף הצפרדעים.
 אני אחשיב את זה כתשלום על העבודה הקשה. זה לא ארון שהארגון צריך, יותר פריט היסטורי שלא ממש נמצא בשימוש מלבד לתצוגה ויופי, אבל עכשיו אין לו מקום.

הניתוח של הגדולה נקבע לחודש הבא. ואני משתדלת לא לחשוב על זה כי אחרת אני לא מצליחה לישון בלילה בכלל. מידי פעם עובר עלי גל של חרדה, ואין לי מה לעשות  מלבד לחכות שיעבור. ומידי פעם עובר עליה גל של חרדה ואז היא מתקשרת אלי ואנחנו דנות בפרטים ומתכננות תכנונים. הכי מרגיע אותה שיש תוכנית סדורה.
הודעתי בעבודה על היעדרות לתקופת הניתוח. היא תצטרך הרבה עזרה בבית אחריו, עם כוכי והכל.

הקטנה התקבלה למכינה לפני לימודים והיא חייבת מכונית.
בגלל הפלטפוס הקשה שלה, היא לא יכולה ללכת מרחקים, לא יכולה לעמוד לאורך זמן על הרגליים ונסיעה באוטובוס לא רלוונטית עבורה. התחנה רחוקה מידי עבורה והחלפת אוטובוסים והליכה ממקום למקום זה מעבר ליכולותיה.
כמובן שאין לה יכולת לקנות רכב וגם לשלם על הלימודים. היא אמנם חסכה קצת כסף, אבל זה לא יספיק להכל, אז החלטתי לתת לה את האוטו שלי ולקנות לי אחד חדש - משומש.
זה כמובן לא היה לי בתוכנית ואין לי מספיק כסף כדי לשלם את מלא המחיר ולכן אצטרך להיעזר במימון או תשלומים. אצטרך גם לקנות רכב זול יותר ולא בדיוק הבחירה הראשונה שלי, ככה זה בחיים, לא הכל מתוכנן.
כשקניתי את היאריס לפני כמעט שבע שנים בערך, ידעתי בדיוק מה אני רוצה, איזה שנה ואיזה דגם וכיוונתי לשם. הגמל עזר לי ויחד נסענו וחיפשנו מכוניות עד שמצא לי את היאריס שלי הנהדרת. הוא גם עזר בהעברת התשלום למוכר ובהובלה שלה עד אלי, מאחר ומצאנו אותה בפתח תיקווה ואני גרה די רחוק משם.
הפעם אני קונה דרך מגרש/סוכנות, ככה אוכל לשלם בתשלומים או במימון. זו אמנם פעם ראשונה עבורי, אבל 
א. אין לי את הגמל שיעזור. 
ב. הבת שלי וחתני קנו ככה את כל הרכבים שלהם בשנים האחרונות והם מצאו מקום שהם סומכים עליו ושיש להם נסיון טוב איתו.
בשבוע הבא אסע למגרש אחרי שחתני יבקש מהם לחפש לי רכבים ספיציפיים שאני מעונינת בהם. ונראה מה יהיה.
זה עוד דבר שאני חייבת לסגור לפני הניתוח של הגדולה.
הקטנה מאושרת, היא כבר מפנטזת על האוטו שלה. איך תחליף כיסוי הגה, ותתקין מערכת מוליטימדיה ומצלמת רוורס... 
אני שמחה שזה מעסיק אותה ושמחה שיש מה שמעסיק אותי ומסיח את דעתי מהחרדות של לפני הניתוח.

כוכי בבידוד כי הגננת שלה מאומתת, משקיעה בשיפור מצב אוירון.


יום שלישי, 11 בינואר 2022

יום קשה

 אין לתאר פשוט. חזרתי לפני שבוע וחצי למקום עבודה שלי, וזה היה יום מטורף שבו הייתי לבד עם ארבעה פועלים וניסיתי להחזיר הכל למקום.
אז כמובן שזה לא עבד עד הסוף. אבל הרוב היה מסודר, אמנם מלוכלך, אבל במקום, בערך.
המזכירה שוב סירבה לשתף פעולה למרות שעשתה טובה ועברה לראות מבחוץ איך מתקדמים. ביקשתי ממנה שתכנס פנימה ותעזור לי לכוון את הפועלים כי קשה להשגיח שארבעה אנשים עושים בדיוק מה שאני מבקשת ושתולים דברים במקום הנכון ובגובה הנכון, ומזיזים לפינה הנכונה וכן הלאה. היא אמרה שכואב לה הגב ושהיא לא יכולה לעמוד ולהשגיח עליהם, והלכה.
אני קצת נשברתי והתקשרתי למקשרת מטעם הישוב וביקשתי שיחפשו לה מחליפה, כי אני לא יכולה להמשיך לעבוד עם מישהו שזו ההתייחסות שלו למקום העבודה ולקולגות. המקשרת דיברה איתה ונזפה בה, ואכן מהיום שאחר כך היא התחילה להתנהל אחרת ולעזור יותר, אבל זה לא עזר לי באותו היום.

באותו היום שאחר כך המזכירה דאגה למנקה, שלא היתה המנקה הקבועה ושהציפה את המקום במים והרטיבה לי כמה ארגזי קרטון שאין לי עדיין איפה לפרוק כי לא התקינו את המדפים שלהם. עדיין אין לי מושג מה הנזק לתכולה, כי אין לי איך לפרוק אותם וכי אין לי לב להיווכח בגודל הנזק.
לא נורא, אמרתי לעצמי, העיקר שרוב האבק של השיפוץ סולק. 
הגעתי חצי שעה לפני הזמן, ניגבתי משטחים שהמנקה לא שמה לב אליהם ובאופן כללי החזרתי את המקום לפעילות.

ואז התחלתי לראות את הריג'קטים, כל מה שלא הושלם או לא טופל עד הסוף:
הדלת החדשה שלא נסגרת טוב, המפתח שחסר לדלת אחרת, הידית שלא הותקנה, הצביעה שלא הושלמה, גוף התאורה שחדל לפעול ועוד ועוד ועוד.
בנוסף נעלמו לי הטלפונים האלחוטיים, הקומקום נשבר, הטלויזיה של פינת ההמתנה נשברה גם היא, השלט רחוק של המזגן נעלם ואיתה עוד כמה וכמה פריטים קטנים יותר וקצת יותר קלים לשחזור או החלפה.
המתאמת המקסימה והצדיקה הביאה לי על הבוקר טלפונים חדשים וקומקום חדש, כך שבאמת יכולתי לפתוח את הבוקר.

כל זה היה לפני שבוע.
מאז המדפים עוד לא נבנו, הארגזים עוד לא רוקנו ורק הריג'קטים ממשיכים להערם, להיות מטופלים חלקית ועל הדרך המקום מתלכלך שוב ושוב.

אתמול שוב היתה מנקה שניקתה אחרי כל התיקונים כולם וכיוון שערכנו מעין שיחת סיכום עם הקבלן, מנהל העבודה, המתאם מטעם הארגון והמתאמת של הישוב בנוגע לתיקונים הסופיים, האמנתי שזה מאחורי.
הבוקר הגעתי והיה מלוכלך ברמה שלא ראיתי מאז הימים שבהם השיפוץ היה בשיאו והציוד היה סגור במחסן צדדי.
הרצפה היתה לבנה מאבק ומלאת טביעות נעליים, כך גם הכיסא שלי והכסא שליידו, כל הרהיטים, המחשבים, המדפים, הכל! היה מכוסה באבק שיפוץ לבן דקיק ואחד החלונות היה פתוח לחלוטין ללא רשת, או תריסים או שמשה, ככה הושאר מאתמול בערב.

לא היה לי זמן להתעסק עם זה, אז ניקיתי מה שהייתי חייבת כדי להתחיל לעבוד, צילמתי את כל הטינופת ושלחתי לקבלן בכל פעם שהיה לי רגע פנוי.
הוא התנצל נורא ואמר ששולח מייד את הפועלים לנקות.
הפועלים אכן הגיעו.
ראיתם פעם פועלים מנקים? אני מאמינה שהמילים מורחים את הלכלוך יתאימו יותר. גם הסתובבו בין הרגליים והפריעו לי בעבודה, גם פתחו חלונות ודלתות והקפיאו את המקום (זכרו שמזגן אחד לא עובד כי אין שלט רחוק ) גם עישנו  ליד הכניסה והסריחו את המקום וגם לא באמת ניקו.
רווח לי שהלכו.

ואז נכנסו שני אנשים שאני לא מכירה נושאים ציוד.
היי, באנו להתקין מזגנים.
אמרו, התחילו להזיז הכל ולקדוח בקיר.
אני מודה שלא אמרתי כלום. פשוט קפאתי מההלם.
כשהתאוששתי, התקשרתי לקבלן ושאלתי אותו מה עלה על דעתו ששלח לי מתקיני מזגנים בלי לתאם איתי. שאלתי זה לא מדויק, בשלב הזה כבר ממש הרמתי עליו את הקול. הוא הציע שהם יפסיקו את העבודה וימשיכו אחר כך , אבל מאחר והתחילו לקדוח בקירות לא ראיתי בזה שום תועלת.
הם מצידם לא הבינו מה אני עושה עניין הרי עוד חצי שעה הם מסיימים והם ינקו אחריהם ובכלל לא ארגיש שהיו.
ספויילר - זה לא קרה. הם היו שעה וחצי, השאירו אחריהם טינופת שרמות שאין לתאר ואותי עומדת מובסת עם דמעות בעיניים.
זה היה השלב שבו הקבלן הגיע ונבהל כשמצא אותי בוכה והבין שעבר את הגבול.
הוא התנצל שוב ושוב והבטיח להביא את הפועלים רגע אחרי שאלך כדי לנקות ושמחר אחזור והכל יהיה נקי.

מייד אחרי שהלך, לקחתי דלי ושטפתי את הרצפה בחלקים העיקריים שלה בהמון מים, למרות שהגב כאב לי מאד אחר כך, תחושת הרווחה שחשתי למראה הרצפה הנקיה, תחושה פיזית ממש, של הקלה, היתה שווה הכל. טוב לדעת שהפועלים שלו באו אחרי ושמחר אמצא שוב את הכל מרוח בממרח אבקת שיפוץ לבנה.

קבעתי עם חברה להפגש לארוחת צהריים וקיטורים, מה שהיה הדבר החכם ביותר שיכולתי לעשות.
אבל כשיצאתי, גיליתי שיש תקלה במנעול ואני לא יכולה לנעול את דלת הכניסה.
התקשרתי לקבלן הודעתי לו שיבוא לתקן והלכתי. 
שישרף המקום. נשבר לי.

(תוך כדי שאני כותבת, הקבלן שולח לי הודעה שהם ניקו את הרוב, רק בחדר האחורי חלק מהחומר לא התייבש, איפה שתיקנו אחרי הסרת המזגן הישן ושמחר יבואו לנקות שם, יש למה לחכות)

ברור לי שאני מגיבה ככה בגלל שהעומס הנפשי שיושב עלי כבד לי מאד מאד.
אבל הידיעה לא עושה את העומס קל יותר.
הניתוח של הגדולה נקבע לחודש הבא והספירה לאחור החלה ואיתה המתח.

בסוף יום העבודה, אחרי שלא נעלתי את הדלת והלכתי בכל זאת, ביציאה מהישוב התכוונתי לפנות ימינה, ובעודי מאותתת ומסתכלת שמאלה וימינה לראות אם אני יכולה לצאת, חלף בכביש שאליו התכוונתי לפנות אופנוע אדום ועליו רוכב עם קסדה אדומה.
יותר מזה לא הספקתי לקלוט כי הייתי עסוקה בפניה ובמחשבות על הנסיעה לפגישה עם החברה. רק אחרי הפניה חשבתי שזה מאד מזכיר את האופנוע של הגמל ואת הקסדה שלו, האדומה. 
נה, מה הסיכוי שהוא יסע ליד העבודה שלי סתם ככה.
כבר קרו דברים מוזרים מזה.
ויכול להיות שזה באמת סתם מקרי.

ככה נוח לה...


יום שבת, 1 בינואר 2022

שנה חדשה

 בקושי זכרתי שהיא קורית, מתחלפת. בטח לא חגגתי. הלכתי לישון ממש מוקדם, גמורה מעייפות מטורפת אחרי ערב שבו הבנות והחמים באו לארוחת ערב של שישי.

גם היום אני עייפה. בכלל אני עייפה בצורה קיצונית בימים האחרונים.
זה בטח קשור למתח הכולל בחיים שלי היום שמצידו בטח מעיר את הפיברומיאלגיה, כי הכל גם כואב ומותש כל הזמן.
הבנות שלי משתדלות לעזור בארוחות הערב האלה ומשתדלות להכין משהו אם הן פנויות.
אתמול הקטנה הכינה פאד תאי שיצא מהמם, והאמצעית הכינה עוגת גבינה מצויינת. הגדולה שעבר עליה לילה קשה עם כוכי, הגיעה טרוטת עיינים וביקשה מראש שיכינו לה דברים טעימים כי היה לה לילה קשה.

חלק מהמתחים נפתרים לאט לאט.
את הקורס סיימתי ביום חמישי. היה מבחן די מטופש שלמרות שלא נלחצתי ממנו, למדתי אליו לא מעט. עכשיו זה מרגיש מוזר שלא אצטרך לקום בחמש בבוקר בימי חמישי כדי לנסוע ללימודים ושאחזור בצהריים הביתה במקום בשש בערב, במקרה הטוב.
מחר אני אמורה להגיע למקום העבודה ולסדר אותו חזרה לעבודה, עם הפועלים של הקבלן שיזיזו את כל הדברים הכבדים, ומלבדם אני צריכה לדאוג למישהו שירכיב לי את הארונית מדפים החדשה ושאיש המחשבים יגיע בזמן ולהתחיל לקדם דברים שנתקעו בשלושה שבועות האחרונים, יש כמה דברים דחופים, כמה שנדחו ונדחו וכמה שהתפתחו תוך כדי בחוסר התחשבות נורא בעובדה המצערת שכמעט אין לי יכולת לעבוד ככה.
ומאחר ואני עוסקת בבני אדם, שום דבר לא יכול  באמת להדחות ואת אף אחד לא מעניין שלי יש בעיה כי אין לי מקום עבודה וכולם רוצים יחס, אם לא פתרון מיידי, עכשיו. ואם לא עכשיו אז אתמול.
המזכירה שזרקה את עצמה לחלוטין בכל נושא השיפוץ כבר הודיעה לי שלא תוכל לבוא לעזור בסידור מחדש כי כואב לה הגב והיא לוקחת ארקוקסיה. נו טוב. אני כבר דיברתי עם האחראית שלה שתתחיל לחפש לה מחליפה, כי לא נראה לי שארצה להמשיך לעבוד איתה אחרי חוסר התפקוד שלה בתקופה הזאת שהשאיר לי אחריות בלעדיות על התחומים שלי וגם על אלה שלה. היא הגיעה לגיל פנסיה ויכול להיות שנמאס לה, שזה סבבה לגמרי, אבל אני רוצה לעבוד עם שותפים ולא להשאר לבד במערכה כל פעם מחדש.

התור של הגדולה לMRI עדיין לא נקבע, אמורים להתקשר אליה החודש לתאם, אלא אם פתאום יתפנה תור, היא ברשימת המתנה. 
היינו אמורות לנסוע למנתח המיועד שלה לפני שבוע, אבל הוא נכנס לבידוד והנסיעה נדחתה למחר, שאז אני חייבת-בלי-יכולת-לדחות לטפל בחזרה למקום העבודה, אז היא תסע עם בן זוגה וכוכי כבר בגן, אז זה טיפה קל יותר. אני מקווה שיחזרו עם תשובות וידיעה קצת יותר ברורה איך יראו החיים שלה ושל כולנו בזמן הקרוב.

כוכי נכנסה לגן כי הגדולה מצאה עבודה והיתה מחוייבת לתאריך התחלה. היא קצת התבאסה להכניס את כוכי בגיל ארבעה וחצי חודשים למסגרת, אבל למרות שהתהליך מלווה ברגשות אשמה בלתי נמנעים ובגעגועים, מסתבר שהוא מוצלח מאד. כוכי ממש אוהבת את הגן ו"קופצת", מהידיים של הגדולה כשהן מגיעות בבוקר. בסרטונים ששולחות הגננות, רואים אותה עסוקה ושמחה, נואמת נאומים לאומה ומנהלת את העולם.

הקטנה עושה מחר מבחן כניסה למכינה לפני הלימודים שהיא רוצה ללמוד. 
מצחיק, היא כבר בת יותר מעשרים, אבל עד היום לא באמת יצאה לעצמאות כמו אחיותיה שבשלב הזה כבר היו בצבא אם לא השתחררו ממנו והיו סופר אחראיות ועצמאיות ממנה.
איתה הכל מורכב יותר, גם בגלל הבעיה הבריאותית שלה וגם בגלל שהיא איכשהו התינוקת שלי והקשר ביננו קרוב מאד.

האמצעית אומרת שקשה לה עם הלימודים בזמן האחרון, אני לא יכולה כל כך לעזור לה כי היא לומדת כלכלה שזה תחום שאין לי שום גישה אליו או הבנה בו. מאחר והיא לקחה שלושה קורסים בסמסטר הזה, הצעתי לה להוריד לשני קורסים בסמסטר הבא, אבל היא לא רוצה, היא רוצה לגמור את התואר כמה שיותר מהר.
עקשנית, מעניין ממי ירשה את תכונת האופי הזאת...

ולמרות שעברו שלושה שבועות, לא שמעתי מהגמל מילה. 

אז מה נאחל לשנה הקרובה? מה שאני מאחלת כל שנה, שתהיה טובה יותר.