אבא שלי התאשפז לפני שבועיים אחרי שהחל לדמם ממערכת העיכול, אחרי שלא הצליחו להבין מה מקור הדימום, המשיכו לנסות לתחזק אותו, אבל הגוף שלו החל לקרוס. בהתחלה היה הדימום והיו כאבים באחת הרגליים, ואז התברר שמאזן המלחים התפרע לגמרי ושההמוגלובין שלו נמוך עד סכנת חיים, אז הכניסו לחדר הלם וניסו לאזן.
אחר כך ניסו לעשות קולונוסקופיה, פעמיים, ללא הצלחה, ואז התחיל לסבול מקוצר נשימה, ולמרות מנות הדם שהעלו את ההמוגלובין לזמן קצר, האנמיה נמשכה והחמירה.
ואז הכליות כמעט הפסיקו לתפקד, והלב סבל מצניחת מסתם חמורה והתפתחה אי ספיקה, ואז התברר שהוא סובל מספסיס, זיהום בדם.
ידעתי באחורי ראשי המקצועי שאין תקומה ממצב כזה, שקריסת מערכות היא רק עניין של זמן. אבל הלב של הבת לא נתן לי להאמין. המשכתי לקוות שנקבל עוד זמן של חסד איתו.
מצד אחד רציתי שיוקל לו ושימנע ממנו סבל נוסף, כי בעליל לא היה לו טוב, ומצד שני לא רציתי לאבד אותו, וכאבתי על בנותי שרק איבדו סבא אחד ואין לתאר שיאלצו לאבד אחד נוסף, אבל ממילא שום דבר לא בידינו להחליט.
במהלך השבועיים הוא היה בהכרה אבל רמת העירנות שלו נעה בין רדימות ובלבול לבין עירנות וקשב שבהן נראה כמעט נורמלי.
לפני שבוע כשביקרתי אותו, בקושי הגיב, היה מטושטש ומנומנם ונתקע באמצע מילים. הוא קרן מאושר רק כשראה תמונות של הנינות . ואחר כך שקע שוב.
וביום חמישי האחרון, כשבאנו לבקר, היה עירני יותר מכפי שראיתי אותו כמה שנים, השתתף בשיחה, הבין ואפילו השתמש בהומור, מה שפעם היה המאפיין שלו ואבד עם התקדמות המחלה לאורך השנים.
ביקרנו אותו, הקטנה, האמצעית ואני. הבטחנו לו שהגדולה תבוא לבקר עם הנינות כשיחזור הביתה, כי בית חולים, והמחלקה הפנימית זה לא מקום לתינוקות.
בחמישי בלילה הוא קרס. עבר קריסת מערכות כללית ונפטר.
אחותי התקשרה לעדכן אותי בחצות וחצי, ושעתיים אחר כך עדכנה שמועד הלווויה יהיה בשישי בצהריים.
בבוקר הגיע בן הזוג של האמצעית, הקטנה באה עם בן זוגה ונסענו לכיוון חיפה, העיר של אבא.
הגדולה באה בנפרד כי רצתה להיות מסוגלת לחזור באופן עצמאי ומהיר לבנותיה.
ללויה התעקשו והגיעו גם הגמל והמהנדס והדביקה.
אמרתי להם שהם לא צריכים לבוא, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע, והנוכחות והתמיכה שלהם היתה הדבר שאפשר לי לעמוד על הרגליים ולשרוד את האירוע הקשה הזה.
הבנות המדהימות שלי ובני זוגן פשוט הקיפו אותי ודאגו שיהיה הכי פחות קשה, כמה שניתן.
כשהקראתי את ההספד שכתבתי, ביקשתי שיעמדו סביבי, שלא אעמוד לבד.
ההספד שכתבתי:
אבא שלי
תמיד, מאז ומעולם, כשעצמתי את עיני, מיד עלה באוזני הצחוק המתגלגל, העמוק והסוחף שלו. ויחד איתו, תחושת החיבוק הגדול, החם והעוטף, שמגן מפני כל דבר בעולם.
אבא שלי היה איש מוכשר מאד, נגן גיטרה מעולה, בעל ידי זהב, שלא היה דבר שלא ידע לעשות, לבנות או לתקן.
הוא היה איש עבודה חרוץ ואכפתי, ישר ומסור, מלח הארץ הוא היה.
ויותר מכל, הוא היה פשוט איש טוב, מלא אהבה, נתינה ונדיבות.
כשהייתי ילדה, הייתי מצטרפת אליו לנסיעות בעבודה במצברים. והייתי צופה בהתפעלות בדרך המיוחדת שלו לליבו של כל אדם.
עם אחד היה שותה קפה (בעצם עם כולם) עם אחד היה זוכר לשאול על הילדה, או האשה, מספר סיפור, או בדיחה.
והיה מישהו שאבא היה מביא לו 200 גרם גרעינים, כל שבוע.
הוא היה חבר של כולם, ולא היה אחד שלא אהב אותו.
אבא שלי היה איש חזק, שעבד בעבודת כפיים והרים מצברים כבדים כל היום.
הוא אהב לשתות קפה, אהב לאכול טוב, פעם גם אהב לעשן, והרבה. אבל הכי אהב את משפחתו וחבריו.
אהבה שאינה מוטלת בספק ואינה תלויה בדבר, אהבה נאמנה.
לאבא התחלתי להתגעגע לפני 23 כשחלה, וחלקים ממנו הלכו ונעלמו.
אבל לא משנה כמה שכח או התבלבל. יכולתו לאהוב רק גדלה והלכה, הזדקקה והזדככה. הפכה לנקיה אפילו יותר.
כשאני עוצמת עיניים, מייד עולה באזני הצחוק המתגלגל,העמוק והסוחף ויחד איתו תחושת החיבוק הגדול, החם והאוהב.
תחושות אלו לא יאבדו לעולם.
תודה אבא, שהיית אבא שלי. אני אוהבת אותך.
10.11.23
