יום שבת, 25 בפברואר 2023

המון זמן עבר, קצת על כל דבר כמעט.

 טוב, עבר לא מעט זמן מהפעם הקודמת שכתבתי והיה עמוס, עמוס ביותר.
חמי אושפז עוד פעמיים מאז הפעם האחרונה. אחרי שנשלח הביתה עם קורונה, והחלים, הוא וחמותי, החלמה מהירה וקלה, שהה לתקופה קצרצרה בבית אבות, רק כדי לתת לחמותי הזדמנות להתאושש. בסיום שבוע אחד שם, ביקש לחזור הביתה, אמר שלא טוב לו וחזר הביתה.
ואז ביום שבת חמותי התקשרה אלי, וביקשה שאבוא לראות את היד שלו. היד שלו נראתה נורא, עם צלולוטיס (שזה לא השומנים שאתם מדמיינים, אלא דלקת של התת עור) התייעצתי עם רופא והתחלנו באנטיביוטיקה מידית. ניסיתי למנוע ממנו עוד נסיעה לבית חולים, אבל למחרת היתה לו ביקורת אצל האונקולוגית ששלחה אותו לאשפוז, והוא אכן אושפז לשבוע נוסף.

אחרי השחרור מהאשפוז השלישי, היתה תקופת רגיעה קצרה, עד הביקורת הבאה אצל הכירורג בנוגע לנקז שלו. הכירורג הסכים שמצבו טוב ואפשר להוציא את הנקז זה היה ביום חמישי. בשישי בבוקר שוב חמותי התקשרה אלי ושאלה מה אני אומרת, היא מדדה לו חום, והיה לו 37.5 , ביקשתי שתמדוד בעוד שעה שוב ותעדכן אותי, היא מדדה כעבור עשר דקות ואמרה לי שעכשיו כבר 37.8 .
או קיי, החום בעליה, וזה אומר שהפעם לא מחכים לקטסטרופה ונוסעים למיון עכשיו.
הפניה, אוטו ולמיון.

במיון הוא הרגיש מצוין ולא היה חום בכלל, אבל ביקשתי שיתייחסו אליו בשיא הרצינות עקב עברו המפוקפק והעובדה שהוא מאד מטעה. לשמחתי זו היתה ההתייחסות ולמרות שלא הצליחו למצוא שום דבר דרמטי, וטרטרו אותו מבדיקה לבדיקה, CT, אולטרא סאונד, צילום כזה ואחר ועוד בדיקות דם, החליטו לאשפז אותו אחרי שבע שעות במיון.
וטוב שכך, כי בשעות הלילה או בבוקר שלמחרת הוא התחיל להעלות חום והתדרדר באופן מהיר ביותר לבלבול והזיות.
שוב בילה שבוע בבית חולים והשתחרר עם נקז שכנראה ישאר איתו לתמיד. אף אחד לא רוצה לקחת את הסיכון ולנתח אותו.
חמותי מסתגלת לאט לאט למצבו הבריאותי, אבל הוא נחלש מאד. ואני התחלתי לפתח סימני פוסט טראומה, כל שיחת טלפון מחמותי מעלה לי את הדופק ולחץ הדם, אני רצה לשירותים עם שלשולים ובחילות ברגע שהיא מתקשרת אלי... אמרתי לה שהיא חייבת להתקשר מידי פעם ככה סתם, בלי סיבה רפואית.

בכל האישפוזים שלו אספתי באובססיביות של ממש אגוזי פקאן, מהעצים בישוב שלי ואפילו הרחקתי לישוב שכן, בתואנה של טיול עם הכלבים כדי לאסוף לו עוד ועוד אגוזים.
פיצוח הפאקנים הוא תעסוקה שלמה עבורו. הוא מפצח וחמותי קולה אותם, היא צוחקת שזה השימוש היחיד שיש לה בתנור, כי היא לא יודעת לבשל כלל. את האגוזים הקלויים הם אורזים בצנצנות קפה ומחלקים לילדים ולנכדים ולכל מי שהם רוצים לומר לו תודה.
שניהם נהנים מזה, אבל בשבילו זו לפעמים הסיבה היחידה לצאת מהמיטה ולשבת קצת.
יש לי בבית כרגע ארבע וחצי צנצנות קפה מלאות אגוזים קלויים. אני מאד אוהבת את הפקאנים שלהם, אבל יש מצב שעד שאגיע לצנצנת האחרונה, כבר ימאס לי.

חוץ מזה, הגדולה מתקדמת מאד בהריונה. הלידה הולכת ומתקרבת והכל קורה ממש מהר.
אני ממשיכה לנסוע אליה פעם בשבוע, להוציא את כוכי מהגן ולבלות איתה אחר הצהריים עד שההורים חוזרים מהעבודה.
עם כל הקושי של נסיעה ארוכה אחרי יום עבודה ובילוי עם ילדה מאד אקטיבית לבדי, אני נהנית ממנה מאד.
היא פעוטה אנרגטית, אינטליגנטית ומתוקה בצורה יוצאת דופן. הקשר ביננו רק הולך ומתחזק ואני לומדת להיות סבתא כל פעם עוד קצת, לפי הצרכים המשתנים שלה.
היא כבר מתחילה לחבר שתיים שלוש מילים למשפטים קצרים, מאד מזכירה את אמה, כשהיתה בגילה, היא קוראת לי קפקה או קפתה, וכשאני נמצאת היא מאד אוהבת להיות קרובה אלי.
היא אוהבת שאני מספרת לה מהספר החביב עליה , "לבד על המרבד" ויש לנו כבר סט שלם של קולות והבעות לכל דף בספר, שאסור לפספס אף אחת מהן. היא אוהבת 'לעזור' לי לשטוף כלים או לבשל, דברים שאנחנו עושות לא מעט בימים הקרים והגשומים, כשאי אפשר לטייל בחוץ. היא נפרדת מאד יפה כשאני הולכת ומאד מאד שמחה כשבתי אומרת לה שנוסעים לסבתא, היא ממש מבינה. ומידי פעם מבקשת לדבר איתי בשיחת וידאו, שאז היא בעיקר מתרגשת ורוצה ללחוץ על הטלפון, או לתת לי, כלומר לטלפון נשיקה.

אתמול הם באו כולם לארוחת שישי וההורים שלה השאירו אותה איתי והלכו לראות בית שאמור להתפנות בקיץ להשכרה, כי השכירות בישוב שלהם עומדת לעלות בצורה חדה ביותר וכנראה לא תהיה להם אופציה אחרת מלבד לחזור לגור בישוב שלי שישאר זול יותר.
אני משתדלת לא להתרגש יותר מידי, אבל חמי וחמותי לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות, למרות שאנחנו מנסים להגיד להם ששום דבר עוד לא סגור וסופי ושחייבים למתן קצת את ההתרגשות עד שיוחלט באופן סופי מה יהיה.
אם הם יגורו פה, במרחק הליכה קצרה ממני, אוכל לעזור להם הרבה יותר ואוכל לראות אותם הרבה יותר.
אין לי ספק שהם יצטרכו הרבה יותר עזרה אחרי שבתי תלד ויהיו שתי בנות, קרובות מאד בגיל.

אתמול גם ניגש אלי החבר של האמצעית ולחש לי שהוא רוצה להגיד לי סוד, הוא מתכוון להציע נישואין לבתי בחופשה הקרובה שלהם בח'ול. זה משמח, גם אם לא מפתיע, כי כולנו ידענו שהשניים רק מחכים לסיום הלימודים כדי להתקדם עוד שלב.
אני שמחה, למרות שחתונות לא עושות לי את זה. (וואו איזה נאחסית אני, אני שמחה בשבילה, מאד) ומחכה שהיא תתרגש ותהיה מאושרת. היא מתקדמת בקצב מהיר לקראת סיום התואר שלה באוניברסיטה הפתוחה, ומוערכת מאד במקום העבודה שלה. היא חרוצה ומשקיענית ורצינית מאד.

הקטנה סיימה סימסטר ראשון בלימודים, ומסתבר אין שום צורך ללחוץ על ילדים להשקיע בלימודים בבית ספר. היא לא היתה תלמידה מי יודע מה בבית ספר, אבל עכשיו היא משקיעה שעות ארוכות בלימודים, כותבת עבודות מרשימות ביותר ומוציאה ציונים לא רעים . אם היא מקבלת שמונים היא מאוכזבת ממש ושוקלת לעשות מועד ב'.
היא אומרת שגם היא לא מבינה מאיפה היא סטודנטית משקיעה כזאת, כי כאמור, לא היתה כזו בבית ספר, אבל העובדה שכל הילדות שלה ראתה אותי יושבת ולומדת, הכניסה לה לראש את התובנה שצריך ללמוד וצריך להיות טובה בלימודים.

והגמל, אני חושבת שמשהו בי קצת השתנה, אני פחות מתגעגעת אליו ופחות צריכה או רוצה בנוכחותו. בהחלט משמח להיות איתו ביחד, אבל תחושת הגעגוע שהיתה בעבר, דהתה קצת. אולי זו רק תקופה וזה יעבור, אולי לא.
הוא מאד יקר וחשוב לי ואני דואגת לו ורוצה שיהיה לו טוב, אבל הרצון להיות ביחד, דעך מאד.
הוא הציע שניסע בסופ"ש הזה לטיול בצפון, לראות זרימות של נחלים ונוף ירוק, ואני, שבדרך כלל הייתי מוכנה לעשות המון בשביל בילוי משותף כזה, הרגשתי שאני מותשת מידי ושאני רוצה שבת לבד וביקשתי לדחות. אז אולי בשבוע הבא...

בשבוע שאחרי זה, כלומר בעוד שבועיים, אני טסה לסופ"ש קצר בחו'ל, לטיול לכבוד יום האשה, שסופסד על ידי מקום העבודה. אני נוסעת עם חברה טובה מהעבודה, שבטח סיפרתי עליה, אבל אני לא זוכרת שבחרתי לה כינוי, אולי הגיע הזמן...

ואף מילה על המצב שמדכא אותי עד עפר. אף מילה. במקום זה צילום של עץ פאקנים עירום לפנות ערב.



יום חמישי, 29 בדצמבר 2022

בקרוב יהיה טוב

מאז שחמי אושפז הכל היה עמוס מאד, רק עכשיו מתחיל להירגע, אולי.
אחרי שהיה מאושפז שבוע, ביום שישי אחר הצהריים מתקשרת אלי חמותי. אני הייתי במקלחת, אז לא שמעתי את הטלפון, כשיצאתי מהמקלחת כבר חיכתה לי הודעה שבה ביקשה ממני להתקשר אליה בהקדם.
התקשרתי והיא אמרה שהיא קצת מצוננת ולכן עשתה בדיקת קורונה ביתית ונסעה לבית חולים, ורק כשחזרה שמה לב שהתוצאה חיובית, ומה לעשות?
כמובן בידוד וכמובן שצריך לבקש שבית החולים יבדקו גם את חמי.
למחרת התברר שהוא נדבק וגם השותף שלו לחדר וחצי מחלקה.
עוד לפני שהתברר שנדבק התחיל מחול שדים משפחתי בנושא: מי יסע ביום ראשון לבית חולים לשמוע מה הרופאים אומרים לגבי ההמשך. גיסתי, אחותו של הגרוש, התקשרה אלי וביקשה שזו תהיה אני.
ברגע הראשון נשמטה לי הלסת לרצפה. ואחר כך, כשחזרתי לעשתונותיי, אמרתי לה שאני עובדת ביום ראשון עד חמש, שאני לא יכולה להפסיד יום עבודה ושאין לי אפשרות להיות בבית חולים. לעצמי אמרתי בלב - בחייאת רבאק, זה אבא שלך, למה את מצפה ממני להיות איתו בבית חולים? למה זה נראה לך הגיוני שאני אשנה את שגרת חיי ואת לא?? 
בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא באה לבקר אותו רק בשבתות כשזה לא מפריע לה לשגרת היום יום. 

חמותי היתה חרדה ולחוצה ומוטרדת מכך שהיא לא לידו והוא לבד בבית חולים, ומה יהיה, ואז הסתבר שגם הוא נדבק, ונושא הנסיעה אליו ירד מהפרק. בהתחלה העבירו אותו לחדר מבודד ואחר כך רצו לשחרר אותו מהר ככל הניתן. ממש נתנו תחושה שרוצים להפטר ממנו ומכל שאר חולי הקורונה, שנדבקו במחלקה עצמה, כמובן.
עכשיו הדאגה של חמותי התמקדה בעובדה שהוא ישתחרר הביתה עם נקז בכיס המרה, והיא לא מסוגלת לטפל בנקז.
בתוכנית המקורית היה תכנון שהוא ישתחרר ויכנס לבית אבות לתקופה קצרה של שבוע שבועיים עד שיתחזק ואולי יפטר מהנקז ורק אז יחזור הביתה. אבל בית אבות לא מוכן לקבל חולה קורונה, אז הבהלה היתה בשיאה.
ושוב התקשרה אלי הגיסה ושאלה מה נעשה. כן, ממש אנחנו נעשה... 
אמרתי לה שהטיפול בנקז - עלי. אני אבוא אליהם הביתה ואטפל בו פעם ביום. אתמגן כמו שצריך ואקווה לטוב.
דיברתי גם עם חמותי שוב ושוב, דיברתי עם המרפאה והאחות המטפלת בהם, דיברתי עם האח במחלקה הכירורגית שיתן לי הנחיות לטיפול בנקז וביום שני חמי נשלח, שלא לומר הושלך הביתה.
הבן שלו, האדיוט שהייתי נשואה לו התנדב לנסוע לבית חולים ולהביא אותו. הייתי אומרת לזכותו יאמר, אבל אני לא זוקפת לזכותו כלום.

[הוא שלח לי הודעת SMS שמפרטת את הטיפול בנקז, לא פתחתי אותה אפילו, אבל היא העלתה בי כל כך הרבה זכרונות מודחקים ממאות או אלפי הודעות שקיבלתי ממנו לאורך השנים, ועימם גם כעס נוראי והרסני שלא זכרתי שאני יודעת להרגיש ועכשיו אני שונאת אותו עוד יותר, על העובדה שהרגשות השליליים האלה מצליחים להתקיים בי].

אז עכשיו חמי בבית ואני הולכת פעם ביום לטפל בנקז ולמרות התוכניות להכנס ולצאת במהירות, אני נשארת כמה דקות לעזור בזה ולסדר את זה וקצת לקשקש, אמנם כולנו עם מסכות, אבל אי אפשר לדעת.
התלבטנו אם כדאי שחמותי וחמי יבואו לארוחת ערב בשישי עם הבנות והכל, כי זה היום האחרון לבידוד ובכאילו מותר להם, אבל הגדולה בהריון והתלבטנו אם זה לא סיכון מיותר.
ואז, אתמול, התברר שבן הזוג של הגדולה נדבק בקורונה, כך שזה כנראה רק עניין של זמן עד שהיא וכוכי ידבקו גם. בנתיים היא שלילית ואם תשאר שלילית גם מחר ותרגיש טוב תבוא לארוחת ערב וגם הסבים יבואו כי מה זה כבר משנה.
בעודי כותבת את הפסקה הזו התקשרה הקטנה ואמרה שנורא כואב לה הראש והיא לא מרגישה טוב....
אז אני כבר לא יודעת מה יהיה מחר.

ביום ראשון חמי יסע לביקורת בבית חולים, להחלטה על הנקז ועל המשך הטיפול בכלל.
אני לא מאד אופטימית, יש לי תחושה לא טובה לגבי כיס המרה שלו והבלאגן הבלתי נגמר שהוא גורם.
מה גם שכל אירוע זיהומי כזה מביא את חמי לקצה במהירות הרסנית. זה מאד מפחיד ומדאיג, ואולי המתח שאני שרויה בו הוא זה שגורם לי לא להיות אופטימית.
כל הסיפור הזה ממש משפיע עלי, הם מאד יקרים לליבי , החמים שלי, יותר מכפי שחשבתי, כי המחשבה שיקרה למי מהם משהו ממש מערערת אותי.
בשיחה השניה עם הגיסה, היא דיברה על זה שהיא חוששת לאבא שלה ושהיא מרגישה שזה לא מתקדם לכיוון טוב, ואני, בטון המקצועי והנייטרלי שלי הסכמתי איתה והוספתי את דעתי ופתאום, בלי אזהרה, השתנקתי ולא יכולתי להמשיך לדבר, הייתי צריכה לעצור ולנשום עמוק כדי לא לפרוץ בבכי. 
שניה, אמרתי לה בטלפון. 
מה קרה, היא שאלה.
קשה לי, אמרתי לה, שניה אני צריכה אוויר.
לך קשה? היא שאלה. ואיך נראה לך שאני מרגישה?

מי אמר אגוצנטריות ולא קיבל?

אפילו להתנחם בגמל אני לא יכולה, הוא שקוע בכאבים עזים מהרגיל, עד כדי כך שאפילו לצלול הוא לא הולך. בסופ"ש שעבר לא יצא מהמיטה בכלל.
אני משתדלת לשלוח לו צילומים יפים של כוכי או של נוף שמקסים אותי, וכמה מילות עידוד.

אבל אני לא מעודדת בכלל.
בקרוב יהיה טוב, נכון?




יום שני, 19 בדצמבר 2022

מחמעליבה

 היום חברה בעבודה אמרה לי, את עושה דברים שמי שרואה אותך לא מאמין שאת עושה כאלה דברים.
למה הכוונה? שאלתי כי לא הבנתי מה היא אומרת.
את נראית דבר אחד ועושה משהו אחר לגמרי. למשל איך שאת דואגת  לחמותך וחמיך, למשל איך שעשית כביסה עבור חברה מהעבודה שהתקלקלה לה מכונת הכביסה. 
נו, מי לא היה עושה את זה?
כן, אבל את יבשת במכונה, קיפלת לה הכל והשארת מסודר, נקי וריחני שתוכל לאסוף בנוחות....
כן... אבל זה לא מוזר בעיני,  אם כבר כיבסת לא תייבשי? ואם כבר ייבשת לא תקפלי? ואם הכביסה נקיה ומקופלת לא תשאירי את זה במקום שבו היא תוכל לאסוף ולקחת אליה? נראה לי אלמנטרי. (לא אמרתי שהיה לי הכי כייף בעולם לקפל את הבגדים הקטנים של הילדים של החברה ההיא, הכי חמוד שיש)

את מתכוונת שאני נראית רעה, קשה, אטומה, מפלצת ואז עושה דברים שלא תואמים את התדמית?
לא, לא כל אלה, היא הסתבכה, פשוט את משדרת משהו אחד ואז מתגלים בך צדדים אחרים לגמרי.

אז הסיפור הוא כזה, והוא לא מסופר כדי לסחוט מחמאות, אז אנא הימנעו, המטרה היא להבין האם יש פה משהו חריג.
לפני כחודש חמותי התקשרה אלי להגיד שחמי מרגיש לא טוב ורועד.
טוב, חשבתי לי, בטח יש לו חום.  אז אולי ניתן לו אקמול ונקבע לו תור לרופאה...
אבל כשהגעתי אליהם הוא רעד עד כדי כך שהמיטה נקשה בקיר בכוח. החום היה 39 והוא נראה חיוור וחלש. הוא איש שלא מתלונן על כלום, ולכן החלטתי שחייבים מיון ועכשיו.
הבאתי את האוטו שלי, דאגתי להפניה למיון ולקחתי אותם.
במיון הסתבר שיש דלקת עם קרע בכיס המרה, הוא אושפז ואז התברר שיש כבר זיהום בדם, כלומר הוא היה במצב ממש גרוע. אם היינו מחכים עוד קצת, לא היה מצליח לצאת מזה.
הוא היה מאושפז שבועיים ושוחרר אחרי שהתחיל להשתפר.
בשבועיים האלה השתדלתי להכין לחמותי מרק מידי כמה ימים ולשאול למצבו ולבדוק מה היא צריכה.
הבת הקטנה שלי הסיעה אותה אל בית החולים או הביתה, בדרך ללימודים או בחזרה מהם, וגם שאר המשפחה התגייסה להסעות האלה .מי שלא הסיע, בא לבקר או התקשר לשאול מה נשמע. אני לא נסעתי לבית חולים, אני מתעבת בתי חולים וביליתי בהם מספיק עם האשפוזים של הקטנה ואחרי ניתוח הלב של הגדולה.
אני זוכרת כמה זה נורא לשבת בבית חולים ימים שלמים, באיזה רמות של יאוש, עייפות, דכאון ורגשות אשמה הייתי חוזרת הביתה, וכמה נטולת כוחות הייתי כל ערב. הייתי מתקלחת, נכנסת למיטה ורוצה למות. ולכן דאגתי לחמותי כמו שדאגתי לחמי.
אחרי הכל מדובר באשה קטנטונת, בת קצת יותר מ86, שהכל מונח עליה.כמה אפשר להניח על הכתפיים הצרות שלה?

בשישי האחרון התקשרה אלי הקטנה בשבע וחצי בבוקר ואמרה שסבתא אמרה לה שלסבא יש חום, אבל היא לא רוצה להפריע לי.
מייד התקשרתי אליה, קמתי התארגנתי והלכתי אליהם כדי למצוא את חמי עם חום נמוך יותר מהפעם הקודמת, ואחרי תחקור מעמיק, אמר שקצת כואבת לו הבטן.
לא יודע להתלונן, זוכרים? אני זכרתי, אז אמרתי, אחרי האשפוז הקודם, לא מחכים דקה, נוסעים עכשיו.
עוד פעם הפניה, אוטו, ולמיון. (לפני שהגיע לאוטו שלשל , והתלכלכו הבגדים והמצעים).
שם מדדו לו לחץ דם והתוצאה 80/50 , לחץ דם שמעיד על מצב חמור ביותר.
שוב יש דלקת בכיס המרה והפעם הגוף כמעט נכנס לשוק.

מאז הוא מאושפז.
בשישי הייתי כל כך מודאגת שלא מצאתי מנוחה. הכנתי לחמותי פולנטה מתירס טרי, שהיא אוהבת, שיהיה לה מה לאכול כשהיא חוזרת מאוחר בלילה הביתה, ואחר הצהריים הלכתי לביתה, שמתי את הפולנטה במקרר ולקחתי את הבגדים והמצעים בשקית לכביסה אצלי בבית. ניקיתי את המזרון במיטב יכולתי, כי לא יכולתי לדמיין את האשה השברירית הזו חוזרת בלילה ומתחילה לנקות. כבר כשאמרתי שצריך לנסוע למיון ראיתי אותה כמעט קורסת מרוב דאגה ויאוש.

כתבתי לה שלקחתי את הבגדים והמצעים לכביסה והיא התקשרה נרגשת עד דמעות כי זה הטריד אותה כל כך, אמרה שבכלל רצתה לזרוק הכל לפח.
כיבסתי הכל פעמיים, יבשתי קיפלתי והבאתי לה הביתה.
מאז המשפחה מגוייסת שוב לעזרה, אנחנו מתעדכנים מידי יום בשלומו, מי שיכול משתתף בהסעות, מי שלא בא לבקר או מתקשר. אני לא נוסעת לבית חולים, לא מסוגלת...

אתמול הגיעה אלי עם אחותה הביתה, חמי שחרר אותה מוקדם כדי שלא תפריע לו לראות את גמר המונדיאל, ניצלתי את ההזדמנות להדליק איתה ועם אחותה נר ראשון. ודיברנו קצת בשקט.
היא אמרה שהיא לא ישנה בלילה מרוב דאגה, מה תעשה ואיך תתמודד עם החזרה הבית, לכשיחזור.
נתתי לה כדורי רגיעון, כדי שתרגע ותישן טוב יותר, ואמרתי לה שנמצא פתרון לטיפול בו לכשיחזור הביתה, אבל רק כשיתקרב המועד. כי אי אפשר לדאוג למשהו שעוד לא קרה. בדקתי ומצאתי שיש באיזור חלופת אשפוז שנוכל להפעיל במידה ויחזור עם צורך בהמשך טיפול בבית.

היום התקשרה לספר על שלומו ואמרה שישנה לילה שלם אחרי שלקחה כדור. למען האמת יכולתי לשמוע בקולה שהיא מאוששת ומלאת כוחות ואפילו אופטימיות שלא היתה קודם. נרגשת ומוקירת תודה למשפחה שתומכת ועוזרת כל כך.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הכנתי לה מרק עגבניות והבאתי לה הביתה. שיהיה משהו טרי יותר מהפולנטה.
היא לא אכלנית גדולה, חמותי ואני מנסה למצוא דברים שהיא תאכל במינימום מאמץ ומקסימום תועלת.
הכלבים כבר רצים אל הכניסה בהתרגשות, היינו שם כל כך הרבה בזמן האחרון....

עכשיו, זה נראה לכם חריג? משהו שלא כל אחד היה עושה?
לי זה מרגיש שאני לא עושה מספיק. אני לא נוסעת לבית חולים ולא מסיעה אותה.
לא מרגישה שעשיתי מי יודע מה. היא פונה אלי כשהוא חולה כי אני אשת מקצוע והיא סומכת על שיקול הדעת שלי (רציתי להרוג אותך כשאמרת עוד פעם בית חולים, היא גילתה לי בגילוי לב אופייני לגילה) היא מעדיפה שאני אקח אותם למיון כי אני מסיעה אותם עד הכניסה, מכניסה אותם פנימה ולא אכפת לי להתווכח עם כל אנשי הבטחון. מידי פעם אני פוגשת שם אנשים שאני מכירה ומשאירה אותם בידיים טובות ודואגים להם היטב.
לא מרגישה שאני יוצאת מעורי. או עושה משהו שמישהו אחר לא היה עושה. לא הפסדתי ימי עבודה, לא החלפתי אותה בישיבה לידו(הוא לא היה רוצה ממילא).

ואז באה חברה כמו זו היום ואומרת שלא כל אחד היה עושה מה שאני עושה. באמת?
לי נראה שבגלל שאני נראית קשוחה ולא רגשנית (רק נראית) לא מצפים ממני להשתפך. 

אז למה את חברה שלי, שאלתי את חברתי, למה את חברה של מי שנראית מפלצת קרת לב, קשוחה ורעה?
אה, כי ראית מעבר לחזות הקשוחה שלך היא אמרה בקריצה.