יום שני, 28 בנובמבר 2022

תוכניות טיסה לחו'ל

 וואו, כמה זמן לא כתבתי...
החיים ממהרים להם ואני לא מוצאת זמן לכתוב. בדרך כלל כשאני מסיימת את עניני היום, סביב שבע-שמונה בערב, אני מותשת כל כך, שאני פשוט נכנסת למיטה ובוהה במסך הטלפון עד שאני נעשית מנומנמת.
כאילו אין לי כוחות לכלום, אפילו לא לכתוב, או לקרוא.

בינתיים תכניות הטיסה לחו'ל עם הגמל מתקדמות בעצלתיים. כלומר החלטנו שהשבוע חייבים להחליט כי הוא סוף סוף עובד וחייב לסגור תאריכים כדי לעדכן בעבודה. שזה יפה בסך הכל, בסוף זה יקרה, אני מאמינה.
אני מחפשת דילים למזרח אירופה בינואר, מה שהולך להיות קר, אבל בסדר, נסתדר עם זה. בסך הכל מדובר בשלושה-ארבעה ימים, לא יותר. החיפוש הוא במכוון למקומות שהם לא רחוקים ולא יקרים. אף אחד מאיתנו לא שוחה בכסף, ועדיף חופשה בגובה העיניים ובעומק הנכון של הכיס.
הוא, שצריך תכניות מובנות לכל דקה ביום כבר מתחיל לחשוב מה נעשה בכל רגע נתון בחופש, סבבה, אני זורמת. לי זה פחות חשוב, מבחינתי אפשר לקום בבוקר ולתכנן על ארוחת בוקר מה רוצים לעשות היום, או להחליט שרוצים לעשות דברים מסוימים ולהתגמש סביבם.
בנסיעה שלי עם הבנות לבולגריה, ידענו שאנחנו רוצות ללכת לבילוי בספא, למעיינות חמים וליום טיול ברכב שכור, בכל שאר הזמן זרמנו לפי מה שהתחשק באותו רגע (ובילינו כמעט יום שלם בבית חולים כשנכנס לי גוף זר לעין).
בסופו של דבר הזיכרונות הכי טובים שלי מבולגריה הם הספא והמסעדות האקראיות שבהן אכלנו ושתינו. והעובדה שעשינו מה שהתחשק לנו, כמו שצריך בחופש.

הוא מתחיל סוף סוף טיפול בטסטוסטרון, עברו רק כמעט ארבע שנים מאז שדיברנו על זה לראשונה. ומה ששכנע אותו בסופו של דבר היה השבר בירך והגילוי שבא בעקבותיו שהוא סובל מאוסטאופורוזיס קשה ביותר, שהוא תולדה של מחסור בטסטוסטרון, בין השאר. רק השבר בירך הזיז אותו ממש לטפל בדברים.
עכשיו הוא אומר שהוא מתגעגע להרגיש גבר. הוא תוהה איזה שינויים יקרו בגוף שלו ומחכה לזה בקוצר רוח. גם אני מחכה לזה, אבל לא בקוצר רוח, עבר כבר כל כך הרבה זמן שאני כבר נזהרת מלהתרגש או לצפות למשהו. מקווה בשבילו שבאמת זה יעשה לו טוב. 

אני מתכננת גם לטוס לחו'ל עם יוגה, כי בדיוק עברו עשר שנים מהטיסה שלנו לאיטליה, אבל צריך לראות איפה אני מכניסה את זה, בין הטיסה עם הגמל, לבין הלידה המתוכננת של הגדולה. 
הגדולה אמורה ללדת באפריל, אז כנראה שהטיסה עם יוגה תדחה לאחר כך.

בנתיים אני נוסעת פעם בשבוע לשמור על כוכי אחר הצהריים. שני ההורים שלה עובדים עד מאוחר מרבית השבוע והם נעזרים בי ובמטפלת ואולי אולי גם באמא שלו, הסבתא השניה. בנתיים זה נעשה רק כשאין ברירה, אבל אולי היא תתחיל לשמור עליה שעה- שעה וחצי בשבוע באופן קבוע. הלוואי.
כוכי קשורה אלי מאד ואוהבת אותי בלי פרופורציה לעובדה שאנחנו מתראות פעם-פעמיים בשבוע בסך הכל.
היא פעוטה מאד פעלתנית, היפרית כמו ההורים שלה. אין לה רגע של עצירה כשהיא ערה, היא כל הזמן הולכת מפה לשם ומשם לפה, פותחת, מזיזה, בודקת, משחקת, רוקדת, חוקרת מקשקשת ומדברת.
היא מאד אןהבת מוזיקה ואוהבת לרקוד כשהיא שומעת מוזיקה. יש לה מוטוריקה עדינה מצויינת, חריגה לגילה, והיא שודדת לא קטנה, מוכנה לטפס על כל דבר ולנסות להגיע לכל דבר.
מצד שני היא חוששת ממקומות שהיא לא מכירה ואנשים לא מוכרים, ואז היא מבקשת שניקח אותה על הידיים.
בשבת האחרונה הגדולה באה עם כוכי לשבת אצל סבתא. כלומר אצלי.
רציתי לאפשר לגדולה מנוחה, רגע להרים רגליים ולא לעשות כלום,אז לקחתי את כוכי לטיול במקומות שעוד לא ראתה. הלכנו לעדר העיזים שמישהו מגדל והיא חששה בהתחלה, אבל אחר כך התגלגלה מצחוק כשראתה איך העיזים אוכלות עלים שהגשנו להן. היא כזאת נהדרת, מבינה הכל, ומנסה להביע את עצמה במיטב במילים שיש לה. עכשיו אני חוששת, חשש אדיוטי לגמרי, כנראה, שיוספה, שאמורה להוולד באפריל, לא תהיה מוצלחת כמוה. היה אפשר לחשוב שאבין, אחרי שלוש ילדות, שאוהבים אותן, כל אחת אחרת, אבל לא פחות. ובכל זאת זו נכדה ראשונה, והחששות חוזרים.




יום שלישי, 11 באוקטובר 2022

אילת, הפעם סבבה

 נסענו לאילת באוטו שלי, מה שנתן לי שליטה יותר גדולה על הנהיגה.
בהתחלה זה לא בא לגמל כל כך בטוב. נסענו דרך כביש תשעים לים המלח, עצרנו שם לכמה שעות של מסאז' וספא שהגמל הזמין ותכנן לנו, כך שהנסיעה היתה מחולקת לשניים, עד המסאז' ומהמסאז'.

עד שהגענו לים המלח, הגמל היה עצור ושקט, למרות שאמר שהכל בסדר, היתה לי תחושה שקשה לו לשבת בכסא הנוסע. החלפת התפקידים המסורתית לא היתה לו קלה, שאלתי אותו כמה פעמים אם הוא רוצה להתחלף, והוא אמר שלא משנה לו ושהוא לא רוצה כלום ושזה תלוי אם אני רוצה להתחלף. אז המשכתי לנהוג, כמעט עד אילת שאז ביקשתי ממנו שיחליף אותי בנהיגה בעיר עצמה כי היה לי איזה חשש לא מוסבר מנהיגה שם.
מטופש, אחרי הכל, כי בנסיעה ההיא שבה היה חולה, רק אני נהגתי בעיר מקופת חולים לבית מרקחת ללקנות לו מה שביקש לשתות או לכל דבר אחר.
ברגע שהתחלפנו הוא חזר להיות פתוח, דברן ורגוע יותר. לא הופעתי, אבל גם לא התכוונתי לוותר על הנהיגה לטובתו לגמרי. כי עם כל הכבוד, היום הנהיגה קשה לו יותר למרות שהוא לא יודה בזה בחיים, בגלל השבר בעצם הירך וההחלמה הבלתי מסתיימת שם. ואכן עם הזמן הוא הסתגל ונרגע וגם בחלקים האחרים שנהגתי הוא היה יותר משת"פ איתי ועם ההתרחשויות. האיש נוקשה מאד, אבל גם לי לא חסרה עקשנות.

בהתחלה הוא תכנן שנגיע לפנות ערב ונצא לאכול במסעדה, אבל כשהגענו למלון, לא מאד מאוחר, היינו שנינו חסרי כל חשק לצאת לאן שהוא ואחרי דין ודברים החלטנו שמזמינים פיצה למלון. הפיצה הגיעה מהר והיתה בסדר גמור חוץ מזה שהוא היה מאוכזב מזה שהיא היתה דקה מידי לטעמו. אבל גם זה הפך לבדיחה שלנו, עכשיו כל דבר לא לגמרי מוצלח הוא - דק כמו הפיצה.
לאורך השנים צברנו לא מעט מילים או צירופי מילים שהם בדיחה פרטית שלנו, שזו דרך לא רעה להתמודד עם דברים שקורים לנו לא תמיד מוצלחים מאד. הם הופכים לבדיחה ועכשיו יש לנו גם את הפיצה הדקה.

היו לו המון התלבטויות לגבי הצלילה, ומלא תוכניות של איך מתי כמה ולמה. כאמור, הוא אוהב לתכנן  ולדעת מה נעשה בכל רגע נתון...הוא יצא עם מונית ואני אבוא אחר כך, הוא יצלול בתשע בבוקר ואולי אחר כך שוב, כל מיני. אין לי בעיה שיתכנן תוכניות לעצמו, אבל זה די מציק לי שהוא מתכנן גם עבורי (את תמשיכי לישון לך בכיף ואני אסע עם מונית למועדון , אחר כך תקומי בכיף שלך ותבואי).
אמרתי לו שנקום בבוקר ונראה מה זורם לנו, כי ממילא אנחנו לא ישנים עד מאוחר, וממילא אנחנו קמים בין מוקדם למאד מוקדם, אז אין מה לתכנן לי המשך שינה בבוקר. שבעקרון אני רוצה לשנרקל אז אין סיבה שלא ניסע יחד בבוקר וכך היה.
נסענו בבוקר והגענו למועדון המועדף עלינו, הלכנו לחנות של המועדון ושם מצאתי שנורקל משוכלל שיתאים לי. הגמל הביא איתו שנורקל של ילדים שהיה לו בבית והשתמש בו כשנכנסנו יחד למים. הוא כל כך התרגש שמצאתי שנורקל ושנעשה את זה יחד שהחליט שהוא קונה לי את השנורקל במתנה. ויתרתי לו ונתתי לו לקנות, ראיתי כמה זה משמח אותו.
לא היו המוני דגים, אבל צפנו על פני המים והחזקנו ידיים, ולפתע הגמל סימן לי להסתכל בדיוק לנקודה מסויימת ושם היה תמנון שהסתובב סביב ערימה קטנה של אבנים ומסביבו כמה דגים.
מצחיק, כמה פעמים שחיפשנו תמנון בצלילות והנה אחד, כמו בהזמנה.
צפנו מעליו בלי להפריע לו והסתכלנו עליו ועל הדגים. הרמתי את הראש מעל המים לשאול את הגמל מה הדגים עושים ולמה הם צמודים לתמנון, האם הם מציקים לו והוא אמר שהם כנראה מחכים לפירורי מזון, שהתמנון מחפש אוכל והם שמחים להינות מהשאריות שלו. כשהורדנו את הראש חזרה למים התמנון נעלם, מאד תמנוני מצידו.

יצאנו מהמים כי מועד הצלילה המודרכת התקרב והגמל היה צריך להתארגן, הוא הלך עם הקבוצה ואני הלכתי לשכב על אחת מכורסאות השכיבה באיזור המוצל, הזמנתי לי אוכל מהמזנון מהמקומי וישבתי לאכול מול הים.
קצת הסתכלתי על הים ועל האנשים סביב וקצת עצמתי עיניים והקשבתי לפרקים בפודקאסט בזה אחר זה. הזמן עבר מהר ובנעימים והגמל הופיע פתאום אחרי צלילה שהיתה לו נהדרת.
ארזנו את הציוד שלו ושלי ונסענו לקנות לו אוכל בדרך למלון.

אחר הצהריים נסענו למטלות הקניות המסורתיות. הנסיעה הלוך ושוב מחנות לחנות היתה נעימה בסך הכל, למרות שלא הצלחנו למצוא את מה שרצתה הקטנה שלי. לא היה חם מאד, יחסית לאילת ונהנינו להסתובב יחד.
חזרנו למלון והלכנו לנוח קצת עד לארוחת ערב.
אחריה ניסינו לראות סרט במחשב הנייד שהבאתי איתי, הגמל רצה שאראה את אהבה בשחקים לכבוד זה שיוצא עכשיו סרט חדש, איכשהו הצלחתי לפספס את הסרט בזמן אמת, אבל לא התחברתי אליו במיוחד, הוא היה די מגוחך. למחרת קמנו, התארגנו והתחלנו לחזור הביתה לאיטנו.
לא עשינו המון, אבל נחנו וגילינו שאפשר גם אחרת, שאני נוהגת, שאנחנו לא בהכרח אוכלים בדיוק באותו זמן, שאנחנו יכולים לעשות דברים שמתאימים לכל אחד בנפרד ועדיין ליהנות מאד.

היה דבר מוזר, המזגן בחדר, כך הסתבר לנו בערב הראשון, פועל לפי חיישן תנועה שהיה ממוקם בחדר.
כך שברגע ששכבנו במיטות בלי לזוז, כמו נאמר, כשהלכנו לישון, המזגן היה מספיק לפעול אחרי זמן מה, ואז היינו מתעוררים מהחום.
באופן לא מתוכנן הגמל היה אחראי על הפעלת המזגן בחלק הראשון של הלילה ואני בחלק השני. מה שמנע מאיתנו לישון טוב.
למה לא הלכנו לבקש החלפת חדר? לאלוהים פתרונים. אפילו פקיד הקבלה שהארנו את עינייו בצ'ק אאוט לא הבין אותנו. בכלל לא חשבנו על זה. הבטחנו זה לזו שפעם הבאה אם יהיה דבר כזה כן נלך לבקש חדר אחר.

הנסיעה הביתה התחלקה בערך חצי חצי, פעם הוא ופעם אני והיתה חויה נעימה בהרבה מהנסיעה הלוך. בסך הכל סיכמנו את הנסיעה כמוצלחת.
עכשיו מתחילים לדבר על טיסה לחו'ל יחד. זה כנראה יקרה בינואר, שזה הזמן היותר אפשרי מבחינת העבודה שלו. יהיה מעניין לטוס יחד ולקפוא באירופה יחד. גם לשם נתכנן (שזו מילה אחרת לאני אתכנן) נסיעה לא ארוכה בהרבה מהנסיעות לאילת, כי אי אפשר לאתגר יותר מידי את שנינו.



זה ממש ממש מה שראינו, לא כולל הקריינות 

אה כן, בשישי הקרוב הזמנתי אותו לערב פיצות תוצרת בית כדי לכפר על הפיצה הדקה.

יום שלישי, 27 בספטמבר 2022

צפירת הרגעה לבנתיים

 אחרי שהגמל הגיע אלי לעבודה במפתיע, היית צריכה לנסוע לחיפה אחרי העבודה, להשתתף במחקר פיברומיאלגיה שבו הסכמתי להשתתף.
היה לי קשה לחכות עד סוף היום, הגוף שלי הגיב בתגובות של סטרס, לא יודעת למה, אבל הרגשתי שלא יעזור לי לחכות לרגע האחרון ולכן יצאתי חצי שעה קודם.
בהתאם הגעתי גם חצי שעה קודם, הייתי צריכה לשאול שלושה אנשים לכיוון, אבל בסוף מצאתי את החדר של עורכות המחקר.
הסתבר שהן הופתעו מהגעתי, לא בגלל שהקדמתי בחצי שעה, אלא בגלל שהצלחתי למצוא את החדר בלי להתקשר אליהן ולבקש עזרה. לדבריהן, לא היו להן הרבה נבדקות/ים שהגיעו ללא סיוען לחדר.

הן ביקשו ממני למלא שאלון במחשב ואחר כך חיברו אותי לסוג של א.ק.ג ונתנו לי לבצע איזה משחק לא ברור במחשב. לא היתה דרך להצליח במשחק והוא ארך לא מעט זמן, כך שחשדתי שהן בודקות תגובות לתיסכול, מאחר וככה חשבתי, לא באמת הייתי מתוסכלת, רק משועממת וחיכיתי שהמשחק יסתיים. כמובן שהן לא רצו לחשוף את מטרתן, אבל כששאלתי אם המטרה שלהן לבדוק תגובות פיזיות לתסכול, הן צחקקו ואמרו שהחלק הזה של המחקר צריך להשאר מעומעם.... אז כנראה שכן.
אחר כך אמרו לי שהן יוצאות מהחדר לשמונה דקות בדיוק ושאשתדל לא לקום מהכיסא ולהמתין שיחזרו. הן לקחו לי את הטלפון וכיבו את המחשבים, כך שלא נותר לי אלא לשבת בשקט במקום ולחכות שהזמן יעבור. שוב, תיארתי לעצמי שהן מנסות להכניס אותי למצב של מצוקה ולראות את התגובה הפיזית שלי לזה, אבל לא הייתי במצוקה, אפילו לא השתעממתי, רק ישבתי הכי נוח שיכולתי, עצמתי עיניים וצפתי לי. הזמן עבר ממש מהר והן חזרו לחדר. 
ניתקו את הא.ק.ג. נתנן לי צמיד כושר והחזירו לי את הטלפון אחרי שהתקינו עליו שתי אפליקציות, אחת לצמיד שמודד מדדים כמו דופק, צעדים, שינה, מוליכות עורית ועוד. ואפליקציה שניה שבה אני צריכה לדווח שלוש פעמים ביום, בזמנים קבועים, רמת כאב, מצב רוח ועוד.
אחרי שבועיים אחזיר להן את הצמיד ונפרד לשלום בתקווה שהמחקר שלהן יקדם את ההבנה והטיפול בפיברו.

בדרך חזרה הייתי רגועה ושלווה, המוזיקה ברדיו היתה נהדרת והיה לי נעים מאד. כל מה שחשבתי עליו היה כמה שהנסיעה הזו מזכירה לי את הנסיעות עם הגמל. וכמה הייתי שמחה לנסוע איתו לאן שלא יהיה.
אז התקשרתי אליו ואמרתי לו את זה. הוא התרגש, שמעתי אותו משתנק מעט מהתרגשות.
מאוחר יותר, כשדיברנו שוב בטלפון,  אמר לי שהשיחה הזאת הרגיעה את המצוקה האיומה שהיה בה, בגלל המתח שביננו. אמרתי לו שאנחנו עדיין צריכים לדבר וללבן דברים, אבל שלא חייב להיות לפני הנסיעה לאילת, אפשר גם אחרי.

מבחינתי, אמרתי לו, הנסיעה הכי גרועה לאילת כבר היתה, כשהיית חולה, לא יהיה גרוע יותר. נכון, הוא אמר, מקסימום נריב...
אבל אמר שיבוא אלי בראש השנה ונדבר.

אז הוא בא היום.
הוא אמר שלא ישן בכלל בלילה, מרוב מתח ומרוב שניהל איתי שיחות בראש. שאלתי אותו מה הworst case scenario מבחינתו, אבל הוא לא ידע להגיד. שום דבר לא גרוע, מה שיהיה יהיה. 
אמרתי לו שמי שכל כך שנטי לא מגיע למצב שהוא לא ישן בלילה, אבל בסדר, לא חייבים לדבר על זה.
אחר כך אמר לי שאני האדם היחיד בעולם שאיתו הוא מרגיש שהוא יכול להיות הוא עצמו, בדיוק כמו שהוא, פיזית ונפשית, שהוא לא צריך איתי מסכות והצגות ושהחיבור ביננו הוא חיבור ששום דבר לא יכול לו.

הכנתי לנו ארוחת בוקר ותוך כדי אכילה התחלנו לתכנן מה נעשה בנסיעה לאילת. כשבא אלי לעבודה היה נחוש שהוא חייב שיהיו תוכניו, והיום היה רגוע בהרבה, ולא היה לו שום צורך בתכנון מדוקדק של כל דקה ודקה.
שנינו מבינים שצלילה לא באמת תבוא בחשבון מבחינתי, כי הפיברו מאד מקשה עלי, ואולי הייתי מצליחה לצלול צלילה אחת בטוב, אבל אני חייבת צלילת ריענון והיא תגמור לי את הכוח. אז להוציא כסף על ביטוח ועל צלית רענון קצרצרה שלא אוכל להמשיך אחריה, נראה לשנינו קצת מיותר.
לעומת זאת, ביקשתי ממנו שיביא את השנורקל שלו ואני אשנרקל בזמן שהוא יצלול. הוא התלהב מאד, ואמר שאולי נקנה עוד שנורקל באילת ונעשה את זה יחד. זה נראה לו רעיון נהדר. הוא יצלול לבד יום אחד וישנרקל איתי ביום השני.
נראה לי שבעיקר הוא רוצה לעשות איתי משהו ולא חשוב לו כל כך מה.

אמרתי לו שאני רוצה לנסוע לח'ול והוא אמר שמיצה את הנסיעות לח'ול והוא לא מתכוון להכנס למוזיאון יותר בחיים שלו.
מי דיבר על מוזיאונים, שאלתי אותו. אתה הרי יודע מה עשיתי בח'ול עם הבנות שלי, טיילנו להר שעוד היה עליו שלג, הסתובבנו במדרחוב המרכזי, אכלנו אוכל זול ומצוין. הלכנו לספא, הלכנו למעיינות חמים. לא היינו באף מוזיאון.
זה אפשרי הוא אמר, אפשר לתכנן ולנסוע יחד. נסיעה קצרה, שלושה ימים. סופשבוע או אמצע שבוע, מה שיתאים לנו.
צא מהטראומה שיש לך ממוזיאונים, זה לא יקרה איתי, וגם לא שופינג. נטייל, נראה נופים אחרים, נאכל טוב, מה עוד צריך?

אז כרגע זה ברמת התכנון האמורפי לחלוטין.
לפני כן יש נסיעה לאילת בסופ"ש הקרוב, אחר כך נראה מה יהיה. הוא יתחיל לקבל את הטיפול האנדוקריני, שהיום הסביר לי שפשוט הוא לא מצליח לקבוע תור כי המזכירה במרפאה מורחת אותו בלי סוף, אולי גם הכוחות הפיזיים והנפשיים שלו יחזרו קצת.

אז לבנתיים צפירת הרגעה. עוד יהיו משברים יותר או פחות ולא באמת ניהלנו את השיחה שכל כך הפחידה אותו, כי ראיתי שהוא לא במצב נפשי מספיק חזק כדי להתעמת. זה יכול לחכות.
בנתיים, אני בכאן ועכשיו, כשיגיע אחר כך, אתמודד איתו.


שנה טובה מכוכי