הקיץ של אביה, כמעט

 כאמור זה חודש יום ההולדת שלי והחברים לחצו עלי לעשות ארוחת יום הולדת שלא עשיתי כבר כמה שנים. ואני נכנעתי ללחצים.  ארוחת יום ההולדת יועדה לסיום שבוע יום ההולדת, בשישי בערב.

ביום ראשון שהיה יום ההולדת שלי, הלכתי על הבוקר לקפה ספונטני עם הקטנה, בעגלת קפה שהתמקמה בישוב שלנו, זו הייתה פתיחה נהדרת לשבוע יום הולדת. אחר כך נסעתי לביקורת אורתופד בבית חולים, כי אין דבר שמסמל יום הולדת והזדקנות יותר מבילוי בבית חולים. למען האמת זה באמת מעיד על הגיל, כי פחות היה אכפת לי לעשות משהו קצת פחות כיפי ביום ההולדת עצמו. 
זה היה היום הכי חם באוגוסט, הלחות היתה מטורפת ויחד עם הטמפרטורה, עומס החום היה פסיכי.
כמובן שלא היתה חניה במקום סביר ונאלצתי לחנות במגרש הכי רחוק ועליון. 
השיחה עם הרופא היתה מהירה ודי חסרת מטרה, אחרי הכל החלטתי להקפיד על ביקורים שנתיים קבועים למקרה שאזדקק לתיעוד עבור ביטוח לאומי או כל דבר אחר ולא מסיבה של בעיה קריטית ודחופה. יצאתי החוצה והתחלתי את המסע עליה לרגל למכונית שלי. היה חם בצורה לא שפויה, הגעתי לאוטו מזיעה ואדומת פנים.

משם המשכתי לאופטיקאית שמעולם לא הייתי אצלה, אבל שנים אני שומעת כמה שהיא טובה. החלטתי שהגיע הזמן לעשות משקפי מולטיפוקל, לראשונה בחיים, אחרי שדחיתי את זה עד שהגעתי לרמה שאני לא רואה כלום מקרוב. ממש כלום.
מצאתי את האופטיקה בקלות, ולצערי המזגן האוטו לא הספיק לקרר אותי וגם לא המזגן בחנות, היה לי חם ממש.
עשיתי בדיקת ראיה שאמרה שמצב הראיה לרחוק לא השתנה הרבה בשלוש השנים מאז הבדיקה הקודמת, וקבע מה אני צריכה בשביל ראיה מקרוב. בחרתי מסגרת משקפיים (למה חתיכת פלסטיק לא מסובכת במיוחד עולה מאות עד אלפי שקלים??) בחרתי עדשות, ברכתי על כך שאני יושבת ושילמתי 5400 ש"ח עבור משקפי ראיה ומשקפי שמש מולטיפוקל.
רק בבית הצלחתי להתקרר אחרי מקלחת ומזגן בפול ווליום.

למחרת בבוקר, קבעתי פגישה עם מנהלת הקהילה בישוב שלי, כי הגרוש החליט שהוא רוצה לחזור לגור פה ואני ממש לא רוצה שזה יקרה, אז הלכתי לדבר איתה, על מנת שתעביר את המסר לוועדת קבלה. מאוחר יותר נפגשתי עם יוגה שחגגה את יום ההולדת שלה ארבעה ימים לפני, נסענו לארוחת בוקר ואחר כך לאיזו חנות שהיא אוהבת שיש בה כל מיני שטויות לעיצוב הבית, אני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת, אני אף פעם לא מרגישה צורך לקנות משהו בחנויות האלו שהמחיר לכל פריט גבוה במיוחד והפריט עצמו תמיד נראה לי מיותר במיוחד.
משם נסענו להחליף איזו פיג'מה שקיבלה בחנות של דלתא, לי לא היה מה להחליף, אך קניתי בגדים לקטנטנות, כך שחוץ מחברתה של יוגה, נהניתי גם מלקנות בגדים לנכדות הכי מתוקות ביקום.

ביום שלישי היו לי מיני סידורים וענינים והיום עבר במהירות. 

ביום רביעי הגמל הגיע בבוקר ונסענו לנו ליום ספא בגליל העליון, שהזמנתי לנו מבעוד מועד.
זה מקום שכבר יצא לי להיות בו מטעם העבודה באיזה יום כיף, לא חושבת שכתבתי על זה, אבל החויה היתה טובה ושמחתי לחזור עליה.
העסקה כללה ארוחת בוקר, מסאז' לשניים ושימוש במתקני הספא, שזה בריכה, ג'קוזי, חמאם וסאונה.
הגענו בעשר בבוקר, ישר לארוחת הבוקר, אחר כך קצת לבריכה ולג'קוזי, בשתיים עשרה הלכנו למסאז' זוגי ואחריו שוב בריכה, ג'קוזי ופעם אחת סאונה, אבל יצאתי ממנה אחרי שלוש דקות ואמרתי לגמל שאין בה צורך, מספיק לעמוד בחוץ שתי דקות כדי לקבל את אותו אפקט של חום וזיעה.
הגמל לא האמין על עצמו שהוא נהנה מהבילוי שכולו היה בטן-גב ובעיקר ציפה בבריכה בקונסטלציה כזו או אחרת.
כשמיצינו את המקום החלטנו שכדאי לאכול לפני שחוזרים הביתה ואני נזכרתי ששמעתי על מסעדת ההמבורגרים - כביש תשעים, שהיא להיט מומלץ.
כשהגענו לשם, היה צפוף ועמוס והמארחת אמרה שיקח עד רבע שעה עד שיתפנה שולחן, החלטנו לחכות, ולמרבה המזל היא קראה לנו כעבור חמש דקות והכניסה אותנו פנימה. היה כל כך חם שהמסעדה לא ממש הצליחה להתקרר.
הזמנו אוכל ושקענו בשיחה, לא שמנו לב שחלפה כמעט חצי שעה עד שהגיעה מלצרית והתנצלה על העיכוב, היא הביאה לנו מנת צ'יפס בתור פיצוי וכוס נוספת של בירה לגמל, ומייד אחר כך הגיעו ההמבורגרים שלנו שהיו מצויינים ביותר. 

ביום חמישי התחלתי להתכונן ולבשל ליום שישי, שאז היתה אמורה להתקיים ארוחת יום ההולדת. החלטתי להתחיל לבשל יום קודם, כי אם אני גם מנקה וגם מבשלת באותו יום, אני מסיימת את היום כל כך עייפה וכאובה שאני לא נהנית, ורציתי ליהנות.
לכן התחלתי את הנקיונות והבישולים. ושלחתי הודעות תזכורת למשתתפים. 
בשישי בבוקר המשכתי לנקות ולבשל. ואז שלחתי הודעה גם לכוח הצלה שלא הספקתי לדבר איתה יום קודם, אחרי הכל סיכמנו שהיא תכין את החלק הטבעוני של הארוחה, ולא דיברנו כל השבוע.
היא כתבה לי בחזרה שהיא היתה בטוחה שמדובר בשבוע הבא ולכן דחתה את כל התוכניות שהיו מיועדות לשבוע הבא והעבירה אותן לאותו היום... היא תנסה להזיז הכל חזרה.
ספוילר - היא לא הצליחה, התבאסה עד עמקי נשמתה ואמרה שתבוא אחרי האוכל לקפה ועוגה. 
ואז קיבלתי הודעה מאחת המשתתפות שהיא מאתמול עם חום וכאב גרון, ביקשתי שתעשה בדיקת קורונה, ואם הבדיקה חיובית, בעלה לא יבוא גם הוא וגם לא הטרמפיסטית שלהם שגרה קרוב אליהם.

בשלב זה נשארנו הגמל, המהנדס והדביקה ואני.
דיוותי להם והמנהדס אמר - זה קצת הקיץ של אביה לא?
הגמל אמר - אני אבוא.

בסוף זו לא היתה קורונה ובעלה של החולה בא יחד עם הטרמפיסטית, אף אחד לא הביא בדיוק את מה שאמר שיביא ולכן, באופן מפתיע היו כמויות פסיכיות של אוכל. הכרחתי את כולם לקחת את האוכל שהביאו, כי לא היה לי מקום במקרר לכלום וגם לא מי שיאכל את כל זה. גם את רוב האוכל שנשאר לי הייתי צריכה לזרוק בסוף.
את רוב הבישולים עשיתי עם הנינג'ה גריל החדש שקיבלתי מהבנות המהממות שלי ליום הולדת. 
כוח הצלה הגיעה לבדה בסוף ארוחת הערב והצטרפה לסוף הארוחה ולקפה ועוגה של אחרי האוכל, בן זוגה לא היה יכול לבוא אחרי שנפל ונחבל מוקדם יותר והיה כאוב מכדי לבוא. (הוא סובל מניוון שרירים מסוג מסויים ונופל לא מעט)

והגמל נשאר לישון, זו כבר פעם שניה שהוא נשאר לישון אצלי בזמן האחרון ואף אחד מאיתנו לא סובל מזה במיוחד. 
אז בסוף זה היה שבוע יום הולדת מוצלח ומשמח.
נראה לי שבשנה הבאה אני אוותר על הארוחה המסורתית, או שלא... נראה.

מי שהכי מרוצה ממזג האויר זה הצמחים בגינה, שהלחות הממש לא אופיינית לאזור עושה להם רק טוב. את העציץ האדום עם הצמח החמוד שבתוכו קיבלתי מהחברות בעבודה הפנינה, שבדיוק התחלפה בה המנהלת למישהו צעירה יותר וסימפטית יותר.

עדכונים מהלב

* מי שלא רוצה להיות במתח שירד למטה לשורה המודגשת. 

קודם כל התנצלות, לא עניתי בכלל על הפוסט הקודם, הסטרס סביב האפשרות לניתוח נוסף היה יותר מידי ולא הצלחתי להיכנס ולקרוא את מה שכתבתי. או את התגובות, או בכלל.
התחלתי להבין את עוצמת הסטרס אחרי שדלקת הקיבה הקבועה שלי התלקחה בעוצמות כאלה שהכאבים העירו אותי מהשינה, פעמיים. אחרי הפעם השניה, כשהתחלתי לחשוב שהגוש שיש לי בגרון ומפריע לי בבליעה הוא כנראה סרטן, פתאום נפל האסימון שאני פשוט בלחץ נוראי.
אין, אני אלופה בהדחקה ובניתוק כל קשר עם הגוף שלי.
אז התחלתי לקחת לוסק פעמיים ביום, הפחתתי אוכל חריף, מטוגן, וירקות חיים (מסתבר שהקיבה שלי לא אוהבת לעכל סלט בלילה) והכאבים הבלתי נסבלים, יחד עם הגוש בגרון פחתו מאד, עוד מעט יעלמו.

והיום הגיעה סוף סוף הבדיק אקו הלב בהרדמה לה חיכינו.
לקחתי יום חופש מהעבודה כדי להיות עם יוספה בבית, כי הגדולה נוסעת עם בן זוגה, כמו בפעם הקודמת. רק שהפעם, להבדיל מהפעם הקודמת, יוספה היא לא בת יחידה, וכוכי חטפה איזה וירוס שלשולים והקאות, ונמצאת בבית כבר מיום שישי האחרון. הגדולה חשבה, ובצדק שזה כבד מידי להיות עם שתי ילדות קטנות כאלה בבית, כשאחת מהן חולה והשניה לא מוכנה לקחת בקבוק וביקשה מחמותה לקחת חלק ולקחת את כוכי לכמה שעות בבוקר.

הגעתי אליהם כבר בשבע וחצי בבוקר, הלבשתי את כוכי וסירקתי אותה לקראת המעבר לסבתא השניה, בן הזוג חזר עם הכלב מטיול הבוקר ולקח את כוכי לאמא שלו.
בנתיים הגדולה הניקה את יוספה והעבירה אותה אלי.
יוספה היא תינוקת למופת, אבל היא סרבנית בקבוקים עיקשת. הבת שלי השאירה חלב שאוב, ומטרנה, ושני סוגי בקבוקים... אמרתי לה שיהיה בסדר, בעיקר כדי שתיסע רגועה ככל האפשר והם יצאו לדרך.

כשכוכי הראתה סימני עייפות, השכבתי אותה לישון, והיא, ישנה כמו תינוקת. היו כמה כמעט היתעוררויות, אבל בסופו של דבר היא השלימה שעתיים שינה.
כשהתעוררה ניסיתי לתת לה את החלב השאוב בבקבוק אחד, אחר כך בשני, ללא הצלחה, אחר כך ניסיתי לתת לה מטרנה, וכשלא הלך עם הבקבוק ניסיתי עם מזרק... ניסיתי בשיבה, בנדנוד בכורסא, עם הפנים אלי, עם הפנים לטלויזיה, בתנוחת הנקה, ניסיתי בעמידה, בתנועה... מה לא? זה פשוט לא הלך.

יוספה בכתה, בעיקר כשהצקתי לה עם נסיונות ההאכלה, אבל חוץ מזה היתה חייכנית, רגועה ומתוקה ברמות.
בנתיים הסבתא השניה החזירה את כוכי ונשארה איתי, וטוב שכך, כי כוכי שמרגישה לא טוב, רצתה שארים אותה ואחבק אותה. אז שיחררתי את יוספה לסבתא השניה ולקחתי את כוכי אלי.
בנתיים גם הבת של הודיעה שהם בדרך חזרה ושהכל הלך ממש מהר.

*ובשורה התחתונה הבשורות הן שהמצב פחות גרוע מכפי שחשבו ושכרגע הרופא לא רואה צורך בניתוח, כן, זה בהחלט מחכה בעתיד, אבל כרגע אפשר להרגע ולנשום ולבוא לביקורת בעוד חצי שנה שוב.

וזהו זה שווה הכל.
אפשר לנשום ולהרגע וכשיגיע יום הרגע, כבר נהיה במקום אחר, אולי יהיה קל יותר.הבת שלי כבר לא חייבת להחליט אם לעשות כבר עכשיו ילד שלישי ואחרון, הרבה לפני שתכננה, או לחכות עוד קצת, אין נזק לשריר הלב והיא יכולה לחיות ככה עוד כמה שנים, עם ביקורות שגרתיות לראות שהמצב לא מתדרדר. היא יכולה להתחיל עבודה חדשה בלי שתצטרך לצאת ממנה לשלושה חודשים של החלמה. ובעיקר, כרגע היא לא בסכנה והניתוח המפחיד לא מאיים עלינו עכשיו.

הבת שלי הניקה את יוספה שלא אכלה כבר ארבע שעות, ואני לקחתי את כוכי והשכבתי אותה לישון, כי שאני נמצאת היא רוצה שרק קפקא תיקח ותתן ותעשה הכל. מקווה שהיא תתחיל להשתפר, המסכנונת הקטנה, ממש ראו עליה שהיא מרגישה לא טוב. אני לא רגילה לראות אותה כל כך שקטה ומכונסת. 
עזבתי את ביתם כששתי הקטנות ישנו ולהורים היה בדיוק זמן לארוחת צהריים ולזמן איכות זוגי.

בשבוע הבא יש לי יום הולדת, למעשה בדיוק בעוד שבוע, ובעקבות לחץ חברתי, אני חושבת שאולי אארגן ארוחת יום הולדת, כמו פעם, אבל רק בתנאי שאנחנו חוגגים גם יום הולדת לבן זוגה של כוח הצלה, וכנראה את הנישואין שלהם ואת הנישואין של המהנדס והדביקה
הזמנתי לגמל ולי יום כיף בספא, עם מסאז' וארוחת בוקר, ואפשרות ליהנות במתקני הספא, וכמובן לקחתי שבוע חופש, כי חובה להיות בחופש מידי פעם. וכי יש כמה דברים שאני חייבת לעשות, כמו להחליף משקפיים והפעם למולטיפוקל כי אני כבר לא רואה כלום, להזמין בעלי מלאכה שיסדרו לי את המדרגות בכניסה לבית ויוסיפו מעקה כדי שחמי וחמותי יעלו בהן יותר בקלות... ועוד ועוד.

יוספה המתוקה שישנה כל כך יפה והיתה באופן כללי תינוקת למופת.
ואני תעדתי ושלחתי להורים שלה שיראו שהכל בסדר.

דברים שמחים יותר או פחות

 מחר כוכי תחגוג שנתיים, כוכבית מתוקה שלי, ילדת פלא נעימה ויפה, בחיי שאין כאלה דברים בעולם.
כל כולה אפרוחית קטנטונת, דעתנית אך נוחה לשכנוע ולהתרצות.
באמת שהיא אחת הילדות הנוחות שפגשתי, היא כמעט לא כועסת ולא בוכה, אם אומרים לה לא, היא מקבלת ומוותרת בלי דרמות מיותרות, אבל בהחלט יודעת מה היא רוצה.
היא אבן שואבת לילדות וילדים גדולים יותר, שמתחננים לחיוך שלה או חיבוק ממנה, מציעים לה לשחק יחד ורוצים בקרבתה. היא יודעת יפה מאד להציב להם גבולות, ויודעת להגיד מתי לא מתאימה לה הקרבה שלהם.

היא מאד עדינה עם אחותה הקטנה, גם תהליך הקבלה שלה לא היה ארוך או קשה במיוחד.
כשאני מחזיקה את יוספה, היא לפעמים אומרת קפקא - בוא, או קפקא - קום או מחכה שאתפנה ואז מסתכלת לי בעיניים ואומרת - קפקא כוכי! כשאני מסבירה לה שאני סבתא שלה, אבל גם של יוספה, היא מקבלת את זה, או שמבקשת שאבטיח לה שאני שלה, ואני אומרת לה, בטח שאני סבתא שלך. אני סבתא של נועם (מהגן)? לא! אני סבתא של שחר (מהגן)? לא , עד שהיא צוחקת וצועקת יחד איתי, לא!

יום ההולדת שלה יערך בסופ"ש הבא, כי זה מה שנוח להורים. כבר קיבלתי הנחיה מדוקדקת לאיזו מתנה הם רוצים שאקנה לה. היא אגב, כבר יודעת מה זה מתנה וזה רק סימן שהיא מקבלת לא מעט כאלה... אני מודה באשמה, קשה לי להתאפק כשאני רואה משהו שיכול להתאים לה, או שישמח אותה. בין אם זה בגד, ספר או צעצוע, או כוס וכפית מיוחדות . אני מקבלת אישור של אמא שלה לכל דבר כזה, כי יש לה את התובנות שלה והדרך שלה שאני מכבדת מאד ואין לי כוונה לקנות משהו שאמא שלה לא מאשרת.

ויוספה המתוקה היא תינוקת מהממת, להבדיל מכוכי, היא תינוקת גדולה, עולה במשקל בקצב מסחרר, אני טוענת שקשה לה לחייך מרוב שיש לה לחיים וסנטר כפול, אבל היא מחייכת המון, ו"מדברת" בלי סוף, היא מאד תקשורתית ונעימה.
אתמול היתה בת שלושה חודשים והיא כבר שוכבת על הבטן מאד בנוחות ומחזיקה את עצמה מצוין. היא מנסה לדחוף את עצמה ומסתובבת על צירה כשהיא על הבטן.
היא תינוקת שלא ישנה הרבה במהלך היום (ממש כמו אמא שלה בזמנה) וישנה מצוין בלילה, אבל גם בעירות שלה היא שלווה וסקרנית, וכמעט לא בוכה.

בארוחות ערב בימי שישי כשכל המשפחה נמצאת, אני בדרך כלל לוקחת על עצמי להחזיק אותה, כשנמאס לה להיות בעגלה, כדי שההורים יוכלו לפחות פעם בשבוע לאכול בנחת מהתחלה ועד הסוף.
זה נעשה קצת מאתגר כשכוכי רוצה שרק אני ארחץ לה ידיים או אשב לידה באוכל, אבל מסתדרים.
הן אושר גדול הילדות האלה.

ולחדשות הפחות טובות.
הבת שלי היתה בביקורת קרדיולוגית של אחרי הלידה, לפני כחודש, והתברר שהתיקון שעשו ללב לא באמת החזיק את ההריון והלידה, ומצב המסתם התקול הורע עד כדי כך שניתוח נוסף על הפרק.
בחודש הבאה תעבור בדיקת אקו לב נוספת שאחריה תתבהר קצת יותר התמונה ויהיה צריך להתחיל לחשוב איפה, ובעיקר מתי יהיה הניתוח הבא.
לא כתבתי על זה עד עכשיו כי בהתחלה רציתי למות, אבל ככל שהזמן עובר אני קצת מתרגלת לרעיון בעיקר מתאמנת בלא לחשוב עליו עד שאצטרך.

בתי תצטרך להחליט האם לעשות מהר עוד ילד, אחרון ודי, כי אחרי הניתוח הבא לא תוכל לעשות. או לחכות עוד שנה שנתיים ורק אז לעשות עוד ילד, או לא לעשות ילד נוסף, מה שקשה לי להאמין.
בכל מקרה יהיה מורכב הרבה יותר לעבור נותח קשה כל כך עם שניים או שלושה ילדים קטנים ובטח להחלים ממנו החלמה ארוכה .

ובכל זאת בשביל שלא נשאר רק עם תחושת המועקה, הגדולה סיימה את התואר הראשון. האמצעית לקראת סיום התואר שלה, נשאר לה רק סמסטר קיץ אחרון, והקטנה סיימה שנה ראשונה לתואר שלה.
יצאו מוצלחות הילדות שלי, אני ממש גאה בהן. ולא בהכרח בגלל שכולן לומדות ומתקדמות בחיים, אלה בגלל שהן פשוט נהדרות. טובות, חכמות, מוכשרות ובאופן כללי גרסאות הרבה יותר מוצלחות שלי.

עוגות שקנו האחיות של הגדולה כהפתעה לסיום התואר שלה. אין עליהן, חמודות ואכפתיות ובעלות חוש הומור.