יום חמישי, 30 ביוני 2022

הלביבות של סבתא פועה

כוכי שלי אוכלת אוכל מוצק כבר כמה זמן, וכשאני באה לבקר, או בתקופת ההחלמה של הגדולה, כשבאתי לטפל, הייתי מכינה דברים שהיא תוכל לאכול. כוכי, הכוונה. 

אחד הדברים שהיא אכלה מהתחלה בשמחה, הן לביבות בטטה.
באחת הפעמים שהכנתי אצלה בבית, בתקופת ההחלמה, באה לביקור אחת האמהות מהגן ויצא שהיא ובתה התינוקת טעמו מהלביבות. היא כל כך אהבה שביקשה מתכון, אבל אני לא מכינה לפי מתכון אלא לפי תבנית בסיסית על בסיס מה שיש.
אז אמרתי לה מה עשיתי באותו היום. והיא כתבה את המתכון. 

לפני מספר ימים הבת של אותה אמא, חגגה שנה והיא הביאה לגן, את לביבות הבטטה שנחטפו ונטרפו, ורוב האמהות ביקשו מתכון, אז הן נקראות בגן מהיום, הלביבות של סבתא פועה. 
אני שלולית של נחת, אין לתאר.

לביבות בטטה: 

שתי בטטות מבושלות ומעוכות. 
גביע שמנת חמוצה
שתי ביצים
שלוש - ארבע כפות קמח
גבינה צהובה מגורדת כחצי כוס. 
מלח פלפל לפי הטעם. 

ו... זהו. 
אפשר לאפות בתנור, אבל יותר טעים מטוגן 🤷🏽‍♀️

אפשר להחליף שמנת בקוטג', בגבינה לבנה, בלבן או בלי בכלל ( ואז צריך פחות קמח).
אפשר לוותר על הגבינה הצהובה או להחליף אותה בגבינה מלוחה כמו בולגרית או פטה. 
אפשר להחליף בטטה אחת בתפ"א. 
אפשר להעשיר עם שיבולת שועל. 
אםשר להמליח עם מעט רוטב סויה במקום מלח. 

בגדול הבנתם, משחקים עם מה שיש במקרר.
עושים נסיון טיגון ורואים שהלביבה מתגבשת ויציבה. אם לא מוסיפים קצת קמח.

בכל אופן הגרסה הזו היתה אהובה במיוחד והיא זו שמכונה - הלביבות של סבתא פועה. 

יום ראשון, 26 ביוני 2022

מה יש לי בתיק

ראיתי אצל עדה ומיד נדלקתי, כי הטענה הראשית שלי כלפי עצמי זה שאני מגזימה עם מילוי התיק.
כבר עברתי לתיקים קטנים יותר, תיקי גב ועדיין התיק שלי עמוס ודחוס בכל כיסיו..

כיס קדמי קטן: 
מטען לטלפון, קופסת סוכריות, אישור רישום שינוי בעלות רכב, ג'ל רחצה ושמפו קטנים של בית מלון וקופסת קלונקס מתקופת הניתוח של הגדולה, סרט לשיער. 
הלאה. 
כיס קידמי קטנטן:
שלוש תחבושות למחזור ותלוש משכורת שנתחב לשם ונשכח.
הלאה. 
תא קדמי:
משקפי שמש +משקפי ראיה נוספות בנרתיק גדול מספיק, ארנק, רשיון קנאביס.
תא אחורי: תיק שקוף עם תרופות נגד כאבים( בעיקר), שלוש קופסאות תרופות שלא מצאו מקום בתיק השקוף, שרוול הגנה מהשמש לנהיגה, שקית עם סגירה רב פעמית לכריך שהיה ומחר יהיה בה שוב , קרם ידיים, טופס 17 של אחת הבנות ועוד תלוש משכורת ודף לא ברור. 
כיס פנימי: מפתחות של האוטו והבית, מפתחות של עבודה א+ב ומפתחות של עבודה ג, קוצץ ציפורניים, פינצטה, שפתון נגד יובש - שניים משני סוגים , עט. 
כיס פנימי סודי - פנקס צ'קים. 
כיס אחורי: ארבעה עטים וספר תהילים על מחזיק מפתחות (קיבלתי מחברה לעבודה דתיה). 
כיס צדדי ימין: ריק
כיס צדדי שמאלי: ארבעה מגבונים כאלה שמקבלים במסעדות.

עובדות הקשורות לתיקים אצלי: 
*בסך הכל כמות סבירה של דברים ונראה לי שרק דברים הכרחיים. 
ועדיין התיק כבד לי מידי. 
*אני מקנאה באלו שיוצאות קלילות מהבית ואין להן כלום בתיק. 
מצד שני אני מקנאה באלו שכל הבית נמצא להן בתיק, אלו שתשאלי- למי יש נגמ"ש והן יגידו לי! וישלפו אותו בנון שלנטיות מהתיק. 
*על הרצף, אני קרובה יותר לקבוצה השניה. 
*יש לי בבית בטח עשרים תיקים אבל אני לא מחליפה תיקים כי אז אני תמיד נתקעת בלי דברים חשובים שנשארו בתיק הקודם. 
*יש לי תיקים קודמים שלא הוצאתי מהם דברים ועדיין, גם שש או שבע שנים אחרי השימוש האחרון, אדע למצוא את מה שאני מחפשת התיק הישן. 
*אני אוהבת תיקים, ממש אוהבת, נכון לעכשיו מעדיפה תיקים כחולים וצהובים, אבל היו לי תיקים שחורים, לבנים, אדומים, כתומים, חומים, עור טבעי, קנבס ובד. 
*על כל תיק שנמצא בשימוש, תמיד תהיה צפרדע תלויה. תמיד. 

יום שני, 13 ביוני 2022

אוספת את עצמי כדי לכתוב

 ניסיתי כבר כמה פעמים לכתוב פוסט, עבר המון זמן מאז הפוסט הקודם, אבל קשה לי למצוא את האנרגיות לכתוב משהו.
זה חלק מהפיברומיאלגיה המחורבנת. אין לי כוח, פשוט אין לי כוח.
אני עכשיו בתקופה של נפילת מתח, אחרי שנה ארוכה וקשה, משמחת ומפחידה. הבת שלי ילדה לפני 11 חודשים, היתה המון התרגשות והתגייסות לעזור בכל דבר, חודשיים שלושה אחר כך התברר שמום הלב המולד שלה החמיר מאד ומייד אחר כך התברר שיש עוד מום לב ושהיא חייבת לעבור ניתוח לב פתוח. היה מתח מטורף סביב זה.
למעשה, חרדתי לחייה, במילים אחרות, פחדתי פחד מוות.
ושוב התגייסתי כולי לעזרה ותמיכה, לליווי בניתוח ואחריו, כתבתי על זה לא מעט.
התקופה שאחרי הניתוח, גם היא לא היתה קלה, כי אסור היה לה להרים שום משקל אחרי הניתוח ומישהו היה צריך להיות איתה כל הזמן ולעזור לה בהכל.

הסתבר שאני הסבתא המתפקדת היחידה שלה.
אבא שלה, AKA הגרוש, התגייס בדרך אופיינית ואמר לה אחרי הניתוח שהוא פנוי בימי שלישי בבוקר אם היא רוצה. וואלה, וואו, מהמם. היא אמרה לו שהכל בסדר, אמא לקחה שלושה שבועות להיות איתי כל היום, הכל בסדר.

והחמים שלה, שגרים במרחק הליכה ממנה, פשוט לא עשו כלום. לא אוכל, לא קניות, לא להביא או לקחת את כוכי מהגן, אפילו לבקר לא באו. אז אחרי שחלפו שלושת השבועות שלי איתה, המשכתי לנסוע יומיים בשבוע מייד אחרי העבודה אליה, כדי להוציא את כוכי מהגן, ולבלות איתן את אחר הצהריים עד לשעת ההשכבה, כדי לתת לבן הזוג לנשום קצת.
יומיים בכל שבוע הוא יצא מהעבודה  מוקדם יותר, כדי להספיק להוציא את כוכי, והיתה עוד מטפלת שהם שכרו ליום- יומיים הנותרים. ועוד נסעתי בשבתות כדי לאפשר לו לצאת קצת מהבית ולכמה שעות לא להיות עסוק בלטפל באשה מוגבלת ותינוקת נזקקת.

זה היה מעייף, מתיש ולעיתים לא קל, כשהתסכול של הבת שלי יצא עלי.
אבל היא השתדלה כמיטב יכולתה, ואני הכנתי את עצמי לספוג את התסכול שידעתי שיבוא.
והנה חלפו החודשים, הבת שלי החלימה לחלוטין וחזרה לתפקוד מלא. כוכי גדלה והתפתחה והיא כבר עוד רגע פעוטה ועכשיו זה הזמן שלי.
לקרוס ולהתפרק הכוונה.

הגמל רוצה שאבוא לצלול איתו. כן כן, זה הדבר הראשון שעשה כשאמרו לו שהוא יכול לחזור לשגרה אחרי ההחלמה מהשבר בירך.
הוא עדיין הולך עם מקל, אבל לצלול הוא הלך... בסדר, מה אני אעשה, זה החיים שלו ואני לא פה לחנך אותו.
אבל הוא רוצה שאבוא לצלול איתו, וכשניסיתי להגיד לו שאין לי כוח ותארתי את התחושות, הוא אמר - כן, נו, זה דכאון.

אני לא חושבת שזה דכאון, כי היתה לי אפיזודה קצרה של דכאון ואני זוכרת איך זה הרגיש. [זה בעיקר הרגיש ריק וחלול וחסר. כמו חור שחור בנשמה וזה היה מפחיד יותר מכל עצב שהרגשתי אי פעם וגם אז לא היו לי אנרגיות לכלום, אני זוכרת שאחרי העבודה הייתי שוכבת על הספה במשך שעות, בלי לעשות כלום, בלי לחשוב על כלום, בלי יכולת לקום או אפילו להזיז יד או רגל] אולי אני קצת מדוכדכת, כי אני מרגישה מוגבלת ומותשת כל הזמן, אבל אני מרגישה .

אמרתי לו שאני רוצה לבוא לצלול, אבל חוששת שזה יהיה קשה לי מידי והוא אמר שינגיש לי הכל. שלא אצטרך לסחוב את הציוד, שלא יהיה לי קשה יותר מידי. לא יודעת איך זה יעבוד, זה לא שהוא יכול לסחוב את הציוד שלי עבורי. אבל הוא מאד להוט לצלול יחד איתי שאין לי ספק שאעשה כל מאמץ להוציא את זה לפועל. 
בדקנו והסתבר שלא צללתי כבר יותר משנה, למעשה מאפריל 2021. כך שאצטרך צלילת רענון, שזו צלילה קצרה וקלילה במים רדודים, ואם נעשה את זה במועדון של הגמל, הוא יוכל להעביר לי את הרענון שזה ממש נחמד. לי ולגיסו ולבחור שהוא מלווה מאז שהיה ילד, סוג של אח בוגר/אבא חליפי. אם השניים האלה יבואו, בעיית נשיאת הציוד שלי תפטר כי מדובר בשני בחורים חזקים ובריאים שזה כלום בשבילם.

בגזרה שלו, אחרי ששבר את הירך עשו לו מליון בדיקות שגילו שצפיפות העצם שלו על הפנים, חלק בגלל הכימותרפיה שעבר וחלק בגלל ירידת טסטוסטרון שנגרמה גם היא בגלל הטיפולים.
אז עכשיו הוא מחכה לתור לאנדוקרינית ששם יבחנו אם מתאים לו לקבל תוספת טסטוסטרון והוא כבר מפנטז על לחזור להרגיש כמו גבר, במילים שלו.
אני מתאפקת, אלוהים יודעת כמה אני מתאפקת לא להגיד לו - מה לעזאזל אני אומרת לך כבר שלוש שנים???? למה לעזאזל צריך לשבור את הירך  ולעבור ניתוח גדול והתאוששות קשה, כדי להגיע למסקנה שאולי באמת כדאי לטפל בזה??

אני חושבת שמגיעה לי דרגת קדושה על כל השיט שאני אוכלת ממנו, או דרגת פראיירית על. אחת מהשתיים.
מצד שני, השבוע הוא אמר לי שהוא התגעגע אלי, אז אולי ימות המשיח כבר ממש פה.
(הוא גם אמר את המילה רגשות בהקשר שלי, אבל צחקתי עליו כל כך שלא נראה לי שיחזור על זה בקרוב.)

גם בגזרת העבודה אני מרגישה אי שקט כבר המון זמן. אני מחפשת לשנות משהו. העובדה שאני מתחלקת על פני שלושה מקומות ושחלק קטן מהמשרה שלי הוא בכאילו שעות נוספות, למרות שאלה שעות שמשלימות את התקן שלי למלא, אבל נחשבות כשעות נוספות ולכן אני לא מקבלת עליהן את התנאים הסוציאליים, מעצבנת אותי ואני מתחילה לחשוב איך לשפר עמדות.
לכן פניתי למכללה שכנראה אין בה כרגע תקן עבורי, אבל אולי בעתיד יהיה, שלחתי את לחמי פה, על פני המים, ונראה מה יצא מזה בהמשך, אם יצא מזה משהו.
אבל בנתיים אי השקט דוחף אותי לחפש משהו שיחליף שני מקומות וישאיר אותי במקום העיקרי שאני נמצאת בו כבר כמעט עשר שנים ומבחינתי מוכנה להשאר בו עד לפנסיה.
אבל אני רוצה עוד משהו, אז אני מחפשת וחושבת על כל מיני רעיונות, נראה מה יבשיל מכל אלו.
רק צריכה שיהיו לי מספיק כוחות להמשיך בחיפושים עד שאמצא מנוחה, שכנראה תהיה זמנית.



משהו משמח - האננס שאני מגדלת פורח! אולי בסוף אפילו יהיה פרי קטנטן, אולי!! 
אין הרבה דברים משמחים כמו אננס, אפילו אם יהיה קטן מאד .