שתי חתונות

 לא זוכרת אם סיפרתי, אבל במהלך ארוחה שהמהנדס והדביקה הזמינו אותנו אליה, הם הודיעו לנו שהם מתחתנים.
הרעיון שמאחורי החתונה הוא פרקטי יותר מרומנטי. הדביקה החליפה כבר את שם משפחתה לשם משפחתו של המהנדס, לפני כמה שנים, בעקבות ביתה שרואה בו אבא יותר מאשר אביה הביולוגי. כך שהם כבר עשו אקטים של שייכות בעבר.
כשישבנו סביב השולחן והיינו יותר ממוכנים להתחיל לאכול, המהנדס נעמד וביקש את תשומת ליבנו - אהההמממ, רצינו להגיד שאנחנו מתחתנים, הוא אמר, עוד אין תאריך אבל זה יהיה בקרוב ומאד נשמח אם תהיו איתנו.

פרקטי או לא, זה היה משמח בכל מקרה, ומרגש אפילו.
אחר כך שאלנו מה נפל עליהם בדיוק, אחרי שהם איזה 14-15 שנים יחד, והדביקה הסבירה שיש לה אזרחות זרה, ויהיה אחלה אם גם לו תהיה, אם ירצו לעזוב את הארץ... אמרתי פרקטי, לא?

הימים חלפו להם, ולפני שבוע המהנדס התקשר אלי כשהייתי בעבודה, לא משהו רגיל, כך שטיפה נלחצתי, כמובן. אבל הוא רק רצה להגיד לי שהם קבעו תאריך לחתונה ושהם מתכוונים לשלם על הכרטיס שלי, כי חשוב להם שאבוא, כרטיס טיסה, הכוונה, כי הם מתחתנים בקפריסין.
מייד אמרתי שתודה אבל, אני אשלם על הכרטיס שלי, וברור שאבוא.
תגידי גם לגמל, הוא הכי מוזמן בעולם.
בטח שאגיד לו, היום של החתונה נופל בול על היום הולדת שלו.

הגמל אמר שישמח לבוא, כמובן שהצעתי להשתתף בעלות הכרטיס שלו, כי מצבו הכלכלי לא משהו, וכמובן שהוא סרב ואמר שנתחלק בכל ההוצאות חצי חצי.
המלון יהיה על חשבון המהנדס, אבל לפי רמת המחירים בקפריסין, זה לא מה שישבור אותו.
אז... הזמנתי לנו כרטיסי טיסה, עשיתי ביטוח נסיעות, ועכשיו אני מחכה שיחלוף הזמן.

אנחנו נעשה טיסה קצרצרה, נטוס בשישי אחר הצהריים, נחתן את הזוג בשבת ונחזור בראשון בבוקר, הכל בשעות סופר נוחות. לא צריך לקום באמצע הלילה ולא לחזור לעבודה מפורקים מעייפות.
בחרתי את השעות שאני רציתי, בידיעה שהגמל ישמח עליהן, אבל לא צפיתי עד כמה, כנראה ששנינו באמת באותו ראש בחלק מהדברים.
לגמל יש כל מיני אישיוז עם יום ההולדת שלו והוא אמר לי שלפני שעלה נושא הטיסה הוא חשב לנסוע לסיני ביום ההולדת שלו ושהוא שמח על ההזדמנות לברוח מפה.
הדביקה מתרגשת ברמות שיא, שזה מוזר כי בסך הכל מדובר במיני מיני חתונה, עם מעט מאד אנשים, ורק אלה שקרובים אליהם יותר מכל. אפילו המשפחות שלהם לא מגיעות בהרכב מלא ואני מדברת על משפחות מדרגה ראשונה. ההורים שלו לא יבואו, אני לא יודעת למה, אבא שלה הוא קשיש דמנטי, נרגן ופרנואיד, אז גם הוא לא יבוא, וגם לא כל האחים והאחיות.
מהחברים הקרובים נבוא הגמל, אני, ועגלגלית. שאר החברים בחבורה כנראה לא יצליחו להגיע מאילוצי לוחות זמנים והתראה קצרה מידי. 
הדביקה אמרה לי - אמרתי למהנדס שאני רוצה אותך ואת עגלגלית ליידי וכל השאר לא חשוב לי, אז ברור שאני אעשה כל מאמץ להגיע. המהנדס, מצידו, ביקש ממני להיות עדה. אז אני אהיה עדה בחתונה, לראשונה בחיי. לפחות בקפריסין העובדה שאני אשה לא פוסלת אותי מעדות.

בעניין אחר לגמרי.
האמצעית ובן הזוג טסו לאיטליה, נסעו עם זוג חברים טובים לטיול שתוכנן חודשים קודם.
הם עדיין שם ונהנים מכל רגע.
בימים הראשונים אני ואחיותיה קפצנו לכל הודעת וואטסאפ, בסופו של דבר קיבלתי שיחת ועידה בוואטסאפ שיזמה האמצעית.
היא היתה על הקו כולה נרגשת ומבעבעת - הוא הציע לה נישואין!
כמובן שזו היתה הסיבה שקפצנו לכל הודעת וואטסאפ, כי הבחור לא הצליח לשמור את זה לעצמו וסיפר לכל אחת מאיתנו בנפרד, בסוד, שהוא מתכוון להציע נישואין כשיהיו בח'ול.
זה היה לפני יותר מחודש וחצי וכל הזמן הזה, הייתי צריכה להיזהר לא להסגיר את הסוד. זוועה, איך אני שונאת סודות.
אז קלולולו וכל זה.

 עכשיו נזכרתי שכתבתי לכם על זה: [אתמול גם ניגש אלי החבר של האמצעית ולחש לי שהוא רוצה להגיד לי סוד, הוא מתכוון להציע נישואין לבתי בחופשה הקרובה שלהם בח'ול. זה משמח, גם אם לא מפתיע, כי כולנו ידענו שהשניים רק מחכים לסיום הלימודים כדי להתקדם עוד שלב.
אני שמחה, למרות שחתונות לא עושות לי את זה. (וואו איזה נאחסית אני, אני שמחה בשבילה, מאד) ומחכה שהיא תתרגש ותהיה מאושרת.]
זה היה לפני שלושה חודשים!!! מיי גוד כמה זמן שמרתי על הסוד.
אז אתן זוכרות כמה שאני אוהבת חתונות.... נו בסדר, אני אתרגש כשזה יגיע ויקרה ויעבור.
כשהם יחזרו הם יגידו על מתי חשבו וכמה זמן יש לנו להתכונן.
זו תהיה חתונה שונה לגמרי מהחתונה של הגדולה, גם בגלל השוני באופי ובאישיות של השתיים וגם בגלל שזו לא חתונה שתערך בתקופת הקורונה. באסה, מאד אהבתי את החתונה המצומצמת של הגדולה... אבל היי, זה יקרה ואני אשמח ואהנה.

ובענינים שהם לא חתונה, הטסטוסטרון שהגמל לוקח עושה את שלו, זה מדהים איזו חיות, הרבה מעבר למיניות, זה מפיח בו, ואני שמחה לראות אותו ככה, שלא לדבר על זה שוואלה, כבר לא זכרתי מה זה סקס, והוא מאד שמח להזכיר לי.
הוא ממש מחכה למפגשים איתי ואפילו מקדם אותם כמיטב יכולתו, ובהחלט מחכה לטיסה שלנו יחד לקפריסין.
מסתבר שהורמונים מנהלים את כולנו, גברים ונשים, ושיש להם משמעות אדירה, והשפעה עצומה על האישיות, ועל ההתנהגות.
רק עכשיו רואים את ההבדל החד בין הגמל שלפני וגמל שאחרי הטסטוסטרון. ורואים גם הבדל לאורך הזמן המתמשך בין זריקה לזריקה, כשרמתו עולה ויורדת בדם.
זה טוב לו וטוב גם לסביבה שלו.

עוד מעט שבועות, החג האהוב עלי מכל החגים.
החג הכי שווה.
אז שיהיה לכולכן וכולכם חג משמח ונעים ותהנו ממנו לפחות כמוני.

שתי המתוקות שלי, שלא כתבתי עליהן מילה, אבל הן לגמרי הדבר המרכזי.
שתיהן לובשות את הבגדים שקניתי להן במדריד.

חופשת לידה

 חופשת הלידה שלי עם בתי עומדת להסתיים מחר.
שזה מבאס מצד אחד, ומצד שני, לא נורא לחזור לשגרה, אני חושבת.
זו היתה החלטה נהדרת לעשות את ההפסקה הזו ולבלות שבוע וחצי עם הגדולה ובנותיה. להכיר את יוספה ולעשות איתה בונדינג, לבלות זמן איכות עם בתי ולהרוויח עוד זמן כוכי.

להבדיל מחופשת הלידה הקודמת, לאחר שכוכי נולדה, הפעם הבת שלי הרבה יותר רגועה ומפוקסת, לא שהיא היתה לחוצה מאד אחרי הלידה של כוכי, אבל בכל זאת, ילדה ראשונה, זו התמודדות אחרת לגמרי מלידה שניה.
או כמו שהבת שלי אמרה- אין לי פריווילגיה לעצור הכל, יש את כוכי והחיים חייבים להמשך.
יוספה מצידה, עושה את המקסימום להיות תינוקת מהחלומות (טפו טפו טפו) היא ישנה מצוין, יונקת מעולה, לא סובלת במיוחד מהבטן, בנתיים, ישנה יפה בעגלה ובמיטה. תינוקת מצטיינת.
בגיל שבועיים כבר הגיעה למשקל ארבעה קילו, וזה עוד אחרי הירידה הפזיולוגית הנורמלית שלאחר הלידה.

בפעם הקודמת עזרתי פיזית הרבה יותר. שטפתי כלים, קיפלתי כביסה, בישלתי או הבאתי אוכל מוכן, החזקתי את כוכי כדי לאפשר לאמא שלה לנוח.. הפעם אני עושה את כל אלו, אבל פחות, והדגש הוא יותר על להיות יחד ולעזור עם כוכי, בעיקר אחר הצהריים, כדי שבן הזוג יוכל ללכת לחדר כושר אחרי העבודה. הוא לא יוכל לעשות את זה אחרי שאחזור לעבודה, כי קשה מאד להיות לבד עם תינוקת בת יומה ופעוטה סופר אנרגטית.

כוכי, אהבה ענקית שלי, מאד קשורה אלי, קוראת לי קפקא פועה, וכשאני בסביבה היא רוצה מאד להיות קרובה אלי. קפקא קום, קפקא בוא, קפקא יד, הן הוראות שגורות שאני ממלאה בשמחה.
בימים האחרונים היא אוהבת לעשות "מיק מיק" שזה פיקניק, אז אנחנו לוקחות את סל הפיקניק שלה שיש בו מעין מפה, וסירי משחק וירקות מפלסטיק ומשחקות יחד.
עוד משחק חביב עליה הוא משחק עם הבובה שלה, היא מבקשת שאלביש לבובה חיתול ואז מורידה אותו, לוקחת מגבון ומנקה את ה"קקי" שהבובה עשתה ומבקשת שאלביש את החיתול שוב.

בשישי האחרון הם באו לארוחת הערב המשפחתית הרגילה, ואני הצעתי לביתי שלא תטרח להביא עגלה ליוספה, הרי יש לי בבית עגלול ומזרון וסדינים מתאימים ונחשוש שיכול לשמש כמגן ראש, וזה אמור להספיק.
ובמקביל קניתי לכוכי עגלת בובה לבובה שלה, כי צפיתי שיהיה קשה לה לוותר על העגלול "שלה" לטובת יוספה.
כוכי אמנם לא הבינה מה פתאום אנחנו נותנים את העגלה ליוספה, אבל שיחדתי אותה עם פתיחת המתנה, ואחרי שאבא שלה הרכיב את הגלגלים, היא היתה מאושרת מאין כמוה להסיע את הבובה ברחבי הבית בעגלה החדשה ושכחה לגמרי שרצתה להכנס לעגלול.

אחר כך הגיעו שאר בני המשפחה והיא חזרה להיות כוכבת הערב, כמו שהיא תמיד.
יוספה המתוקה ישנה לה בעגלה כמעט כל הערב בלי להפריע לאף אחד.

היתה לנו דילמה לגבי יום העצמאות. זה יום שאני בדרך כלל נוסעת לעשות על האש עם המהנדס, הדביקה וקבוצת החברים המורחבת, אצל המהנדס בבית, שזה יחסית קרוב אלי.
אבל השנה המהנדס והדביקה הודיעו שהם מעבירים את שרביט האירוח הלאה, ומי שהרים את כפפה גר בראשון לציון. 
לי היתה מחויבות מהבוקר עד הצהריים ואז ממש לא התחשק לי לנסוע לבד ולהגיע באיחור משמעותי. אז הודעתי שאני לא אגיע השנה.
הקטנה אמרה שלא בא לה ללכת להורים של בן הזוג עוד פעם וביקשה להיות איתי, האמצעית אמרה שזה יותר מידי בשבילה לנסוע בתוך פחות משבוע פעמיים אלי, והגדולה אמרה שהיא לא יודעת ואולי, ואולי לא, ואולי בכלל הם ילכו להורים של בן הזוג או שישארו בבית...

ואז בבוקר של יום הזכרון, בדרך לטקס בבית הקברות הקטנה אמרה לי שהאמצעית ביקשה ממנה להגיד לי שהם החליטו לבוא בערב בכל זאת. יופי, אמרתי אז נאכל יחד. בן הזוג של הקטנה ביקשה שנעשה על האש, כי בכל זאת בערב זה כבר יום העצמאות וכך העברתי את רוב הטקס בבית הקברות במחשבות על הערב ומה צריך לארגן.

ובערב באמת הגיעו האמצעית ובן זוגה, והקטנה ובן זוגה. הלכנו לטקס הפתיחה של יום העצמאות ולאחריו חזרנו הביתה ועשינו על האש. לשם שינוי לא היו איתנו תינוקות ופעוטות ולא אף אחד שצריך לדאוג לו, אז חגגנו לנו עם בירה ויין ואחר כך גם בשר על האש, תפוחי אדמה בתנור, סלטים וחומוס והיה מאד משעשע ונעים. זו הצלחה אמיתית כשיש ילדות ובני זוג שכיף להיות איתם.

היום נחתי לי בבית רוב היום, מלבד המחויבות שהיתה לי בבוקר. הקטנה החליטה כן ללכת להורים של בן זוגה, ולי היה יום מנוחה.
מחר אני נוסעת בבוקר לגדולה, החלטנו לעשות יום בילוי לפרידה מחופשת הלידה שלי איתה. ניסע לקניות באאוטלט של שילב, עם התווים שקיבלו מתנה ללידה, נסתובב לנו פה ושם, איפה שיתחשק לנו, נאכל באיזו מסעדה ונחזור לקחת את כוכי מהגן.

אחר כך יהיה שוב יום שישי והגמל יבוא.
יש ענינים שאנחנו צריכים לברר אותם ביננו, ענינים טובים בסך הכל, אבל כאלה שדורשים בירור. אולי אספר מתישהו. נראה.

ואחר כך, חזרה לשגרה.

כוכי חוגגת עצמאות ואוכלת צמר גפן מתוק או שיערות סבתא

טוב, טוב מאד

 כן, אני יודעת שזו כותרת מוזרה בימים טרופים אלו, אבל כרגע הכל טוב והטוב מאיר גם את הפינות החשוכות ביותר. וכמובן שאני מאמינה גדולה בהיאחזות בטוב והעצמה שלו, כי בסך הכל הוא די נדיר.
אז מה קרה שכל כך טוב לי, אתה שואלים?
נולדה לי נכדה שניה.
ואין אושר כזה בעולם. אני בהיי מטורף.

הגדולה סחבה את ההריון עד שבוע 39 ואז הגיעה לזירוז בגלל שהערכת המשקל של העוברית היתה גדולה, סביב ארבעה קילו.
היה לה כבד ולוחץ ונמאס והיא רצתה לגמור עם זה כבר, הרופאות בסך הכל זרמו איתה וכך ביום ראשון, הגיעה לבית חולים וקיבלה זירוז. ג'ל זירוז שפועל לאט ובעדינות יחסית. היא העבירה את הזמן עד הצהריים עם בן הזוג ואני סיימתי מוקדם את העבודה, מזל שחול המועד איפשר לי לקצר את היום, ונסעתי להיות איתה בבית חולים. בן הזוג חזר הביתה כדי להוציא את כוכי מהגן ולהיות איתה, החלטה נבונה שעשו, כדי לחסוך לקטנה עוד טלטלות, גם ככה אמא שלה לא בבית....
הגעתי בשעה 14 ופגשתי אותה בחדר שהקצו לה במחלקת היולדות, קצת אכלנו, קצת שתינו קפה, קצת הסתובבנו ובעיקר דיברנו המון, היה לנו זמן איכות נהדר ללא הפרעות של טלויזיה, טלפונים ואפילו לא של כוכי או אנשים אחרים.

רוב הזמן הצירים שהלכו והתחזקו לא הפריעו לנו לדבר וכשהתגברו, התחלנו לטייל, ללכת בשביל ללכת.
בתשע בערב, אחרי שהשכיב את כוכי והפקיד את הוריו לבייביסיטר ללילה, בן הזוג חזר ואני נשארתי איתם עד לאחת עשרה בלילה, שאז כבר התנדנד לי הראש מרוב עייפות, בסוף החלטנו שאסע הביתה ואמתין שיקראו לי.
כמובן שלא הצלחתי להרדם והתהפכתי במיטה עד חמש ועשרים, שאז בן הזוג שלח לי הודעה שיש לה פתיחה של 7 סמ' והיא מבקשת שאבוא.
כעבור ארבעים דקות כבר הייתי בתוך חדר לידה, והיא כאילו חיכתה לי, התחילה ללחוץ וילדה את הפצפונת בשש וחצי בבוקר.
איזו לידה יפה ומרגשת, הבת שלי יודעת ללדת.
היא שקטה ומרוכזת ומודעת, עושה מה שצריך, בדיוק כמו שצריך ויולדת אפילו תינוקות במשקל 3665 בצורה פנטסטית. כן, בסוף התברר שהתינוקת לא שוקלת ארבעה קילו, אבל גם במשקל הזה היא קרעה מעט את דרכה החוצה, אבל לא בצורה רצינית.

יוספה נולדה בהירה מאד, ממש בלונדינית, עם מעט שיער בהיר על הראש, כמעט בלי גבות וריסים, הכי מוזר בעולם, בעיני.
גם הבנות שלי וגם כוכי נולדו באותו שטנץ עם המון שיער שחור, וזאתי, כאילו משהו אחר לגמרי.
ביתי ובן הזוג אמרו שהיא דומה בול לכוכי כשרק נולדה, רק בצבעים אחרים, אני מודה שאני עדיין לא רואה את זה. היא נראית לי אחרת, ולהבדיל מכוכי היא נולדה גם סופגניה עם סנטר כפול, עגלגלה ומתוקה.

בן הזוג הזכיר לנו שהראה לנו תמונות מילדותו, שגם הוא היה בלונדיני בילדות. זה מצחיק כי עכשיו הוא כהה מאד והצד העירקי שלו בולט מאד, אז אי אפשר לדעת מה יהיה. ואם אני חושבת על זה, לכוכי יש שיער דבש היום.
אמרתי לבתי שיש מצב שהגנים הג'ינג'ים שיש לנו במשפחה באים לידי ביטוי.
מי ג'ינג'י אצלנו? היא לא זכרה.
ובכן, סבתא שלי שבקושי הכרת וגם דודה שלך, אחותי, היתה ממש ג'ינגית בתור ילדה והיום היא צובעת לבלונד.
אז רק ימים יגידו. בנתיים יוספה לבנה על סף השקופה, מקווה בשבילה שהגנים של אבא שלה יבואו לידי ביטוי בהמשך.

כיוון שהייתי גמורה מעייפות, חזרתי הביתה לנוח, לקחתי שמן קנאביס נכנסתי למיטה וצללתי לשינה במהירות שיא.
אחרי שלוש שעות התעוררתי מסטולה לגמרי, סיכמתי עם הגדולה שאבוא אליה אחר הצהריים, כי בן הזוג חזר לישון ואחר כך לקחת את כוכי מהגן ולהיות איתה, כי זה כבר היום השני שאמא שלה לא בבית.
בצהריים הקטנה נסעה לבקר את אחותה ואחייניתה, הביאה לה ארוחת צהריים מהדרך וכריך לארוחת ערב. אין עליה, איזו אחות על היא.
חמותי, סבתא של הגדולה, ביקשה לבוא איתי והגדולה שמחה לרעיון. וכך, לאחר שהקנאביס התנקה מהגוף שלי והצלחתי להתגבר על תחושת הנמנום, הכנתי קופסא על מלפפונים טריים חתוכים וזיתים, שהגדולה ביקשה, ועוד חטיף, לחלוטין לא כשר לפסח, ונסענו ביחד אליה ובילינו איתה שעתיים שחלפו מהר מאד.
החזקתי את יוספה בזמן שהיא אכלה ונחה קצת והעמקתי את ההתאהבות בה. היא כזו בובה קטנה ומתוקה.

למחרת הלכתי לעבודה, זה היה ערב חג שני ולכן יכולתי לחתוך מהעבודה אפילו מוקדם יותר, והגעתי אליהן בצהריים , אחרי שקניתי לגדולה ארוחת צהריים.
בבוקר היו אצלה חברות טובות ומייד אחריהן הגיע בן הזוג לבלות קצת זמן איכות עם זוגתו והבת החדשה שלו, היא שלחה לי תמונה שלו מחזיק את יוספה ומביט בה באהבה, ואני נמסתי לגמרי.
כשבאתי הגדולה היתה יכולה ללכת להתקלח בשקט, ויצאנו לסיבוב קצר במחלקה עם יוספה בעגלת האקווריום של בית החולים. 
כשהתחילה להתעייף, הלכתי הביתה וסיכמנו שאחזור למחרת בבוקר, ושלקראת השחרור המיוחל יגיעו בן הזוג וכוכי, לראשונה, וכך אזכה לראות גם את כוכי שכבר התגעגעתי אליה מאד.

למחרת בבוקר הכנתי לנו ארוחת בוקר ונסעתי לבית חולים, אכלנו והתחלפנו בלהחזיק את יוספה, קיבלנו את מכתב השחרור של יוספה וחיכינו למכתב השחרור של בתי, ואז הגיעו בן הזוג וכוכי. בתי שכבר השתגעה מגעגוע השאירה אותי בחדר עם יוספה והלכה לפגוש את כוכי בכניסה למחלקה. 
וכשנכנסו לחדר, כוכי נראתה המומה לחלוטין. לא דיברה, בקושי ניגשה או הגיבה. הצעתי לה קרמבו שהבאתי לה ותוך אכילתו היא התחילה להשתחרר ולאט לאט הפשירה וביקשה לתת ליוספה נשיקה ולהכניס לה מוצץ לפה ולעזור להסיע את העגלה שלה.
עד שהגיע מכתב השחרור של בתי כבר חזרה לעצמה לגמרי והיתה שמחה ועליזה.
ליויתי אותם לאוטו, הגשם הפסיק בדיוק לכמה דקות שנדרשו למעבר מהמחלקה לאוטו, קשרתי את כוכי בכסא ונפרדתי ממנה בזמן שההורים קשרו את הסל קל של יוספה. הם נכנסו לאוטו ונסעו ואני הלכתי לרכב שלי.
עד שהגעתי אליו, בתי צילמה ושלחה לי תמונה של שתי הבנות בכסאות הבטיחות שלהם באוטו.

נכון שאת מרגישה הכי עשירה בעולם? שאלתי אותה.
ברמות! היא ענתה.

והנה תמונת האושר שלי בהתגלמותו.