יום חמישי, 29 בדצמבר 2022

בקרוב יהיה טוב

מאז שחמי אושפז הכל היה עמוס מאד, רק עכשיו מתחיל להירגע, אולי.
אחרי שהיה מאושפז שבוע, ביום שישי אחר הצהריים מתקשרת אלי חמותי. אני הייתי במקלחת, אז לא שמעתי את הטלפון, כשיצאתי מהמקלחת כבר חיכתה לי הודעה שבה ביקשה ממני להתקשר אליה בהקדם.
התקשרתי והיא אמרה שהיא קצת מצוננת ולכן עשתה בדיקת קורונה ביתית ונסעה לבית חולים, ורק כשחזרה שמה לב שהתוצאה חיובית, ומה לעשות?
כמובן בידוד וכמובן שצריך לבקש שבית החולים יבדקו גם את חמי.
למחרת התברר שהוא נדבק וגם השותף שלו לחדר וחצי מחלקה.
עוד לפני שהתברר שנדבק התחיל מחול שדים משפחתי בנושא: מי יסע ביום ראשון לבית חולים לשמוע מה הרופאים אומרים לגבי ההמשך. גיסתי, אחותו של הגרוש, התקשרה אלי וביקשה שזו תהיה אני.
ברגע הראשון נשמטה לי הלסת לרצפה. ואחר כך, כשחזרתי לעשתונותיי, אמרתי לה שאני עובדת ביום ראשון עד חמש, שאני לא יכולה להפסיד יום עבודה ושאין לי אפשרות להיות בבית חולים. לעצמי אמרתי בלב - בחייאת רבאק, זה אבא שלך, למה את מצפה ממני להיות איתו בבית חולים? למה זה נראה לך הגיוני שאני אשנה את שגרת חיי ואת לא?? 
בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא באה לבקר אותו רק בשבתות כשזה לא מפריע לה לשגרת היום יום. 

חמותי היתה חרדה ולחוצה ומוטרדת מכך שהיא לא לידו והוא לבד בבית חולים, ומה יהיה, ואז הסתבר שגם הוא נדבק, ונושא הנסיעה אליו ירד מהפרק. בהתחלה העבירו אותו לחדר מבודד ואחר כך רצו לשחרר אותו מהר ככל הניתן. ממש נתנו תחושה שרוצים להפטר ממנו ומכל שאר חולי הקורונה, שנדבקו במחלקה עצמה, כמובן.
עכשיו הדאגה של חמותי התמקדה בעובדה שהוא ישתחרר הביתה עם נקז בכיס המרה, והיא לא מסוגלת לטפל בנקז.
בתוכנית המקורית היה תכנון שהוא ישתחרר ויכנס לבית אבות לתקופה קצרה של שבוע שבועיים עד שיתחזק ואולי יפטר מהנקז ורק אז יחזור הביתה. אבל בית אבות לא מוכן לקבל חולה קורונה, אז הבהלה היתה בשיאה.
ושוב התקשרה אלי הגיסה ושאלה מה נעשה. כן, ממש אנחנו נעשה... 
אמרתי לה שהטיפול בנקז - עלי. אני אבוא אליהם הביתה ואטפל בו פעם ביום. אתמגן כמו שצריך ואקווה לטוב.
דיברתי גם עם חמותי שוב ושוב, דיברתי עם המרפאה והאחות המטפלת בהם, דיברתי עם האח במחלקה הכירורגית שיתן לי הנחיות לטיפול בנקז וביום שני חמי נשלח, שלא לומר הושלך הביתה.
הבן שלו, האדיוט שהייתי נשואה לו התנדב לנסוע לבית חולים ולהביא אותו. הייתי אומרת לזכותו יאמר, אבל אני לא זוקפת לזכותו כלום.

[הוא שלח לי הודעת SMS שמפרטת את הטיפול בנקז, לא פתחתי אותה אפילו, אבל היא העלתה בי כל כך הרבה זכרונות מודחקים ממאות או אלפי הודעות שקיבלתי ממנו לאורך השנים, ועימם גם כעס נוראי והרסני שלא זכרתי שאני יודעת להרגיש ועכשיו אני שונאת אותו עוד יותר, על העובדה שהרגשות השליליים האלה מצליחים להתקיים בי].

אז עכשיו חמי בבית ואני הולכת פעם ביום לטפל בנקז ולמרות התוכניות להכנס ולצאת במהירות, אני נשארת כמה דקות לעזור בזה ולסדר את זה וקצת לקשקש, אמנם כולנו עם מסכות, אבל אי אפשר לדעת.
התלבטנו אם כדאי שחמותי וחמי יבואו לארוחת ערב בשישי עם הבנות והכל, כי זה היום האחרון לבידוד ובכאילו מותר להם, אבל הגדולה בהריון והתלבטנו אם זה לא סיכון מיותר.
ואז, אתמול, התברר שבן הזוג של הגדולה נדבק בקורונה, כך שזה כנראה רק עניין של זמן עד שהיא וכוכי ידבקו גם. בנתיים היא שלילית ואם תשאר שלילית גם מחר ותרגיש טוב תבוא לארוחת ערב וגם הסבים יבואו כי מה זה כבר משנה.
בעודי כותבת את הפסקה הזו התקשרה הקטנה ואמרה שנורא כואב לה הראש והיא לא מרגישה טוב....
אז אני כבר לא יודעת מה יהיה מחר.

ביום ראשון חמי יסע לביקורת בבית חולים, להחלטה על הנקז ועל המשך הטיפול בכלל.
אני לא מאד אופטימית, יש לי תחושה לא טובה לגבי כיס המרה שלו והבלאגן הבלתי נגמר שהוא גורם.
מה גם שכל אירוע זיהומי כזה מביא את חמי לקצה במהירות הרסנית. זה מאד מפחיד ומדאיג, ואולי המתח שאני שרויה בו הוא זה שגורם לי לא להיות אופטימית.
כל הסיפור הזה ממש משפיע עלי, הם מאד יקרים לליבי , החמים שלי, יותר מכפי שחשבתי, כי המחשבה שיקרה למי מהם משהו ממש מערערת אותי.
בשיחה השניה עם הגיסה, היא דיברה על זה שהיא חוששת לאבא שלה ושהיא מרגישה שזה לא מתקדם לכיוון טוב, ואני, בטון המקצועי והנייטרלי שלי הסכמתי איתה והוספתי את דעתי ופתאום, בלי אזהרה, השתנקתי ולא יכולתי להמשיך לדבר, הייתי צריכה לעצור ולנשום עמוק כדי לא לפרוץ בבכי. 
שניה, אמרתי לה בטלפון. 
מה קרה, היא שאלה.
קשה לי, אמרתי לה, שניה אני צריכה אוויר.
לך קשה? היא שאלה. ואיך נראה לך שאני מרגישה?

מי אמר אגוצנטריות ולא קיבל?

אפילו להתנחם בגמל אני לא יכולה, הוא שקוע בכאבים עזים מהרגיל, עד כדי כך שאפילו לצלול הוא לא הולך. בסופ"ש שעבר לא יצא מהמיטה בכלל.
אני משתדלת לשלוח לו צילומים יפים של כוכי או של נוף שמקסים אותי, וכמה מילות עידוד.

אבל אני לא מעודדת בכלל.
בקרוב יהיה טוב, נכון?




יום שני, 19 בדצמבר 2022

מחמעליבה

 היום חברה בעבודה אמרה לי, את עושה דברים שמי שרואה אותך לא מאמין שאת עושה כאלה דברים.
למה הכוונה? שאלתי כי לא הבנתי מה היא אומרת.
את נראית דבר אחד ועושה משהו אחר לגמרי. למשל איך שאת דואגת  לחמותך וחמיך, למשל איך שעשית כביסה עבור חברה מהעבודה שהתקלקלה לה מכונת הכביסה. 
נו, מי לא היה עושה את זה?
כן, אבל את יבשת במכונה, קיפלת לה הכל והשארת מסודר, נקי וריחני שתוכל לאסוף בנוחות....
כן... אבל זה לא מוזר בעיני,  אם כבר כיבסת לא תייבשי? ואם כבר ייבשת לא תקפלי? ואם הכביסה נקיה ומקופלת לא תשאירי את זה במקום שבו היא תוכל לאסוף ולקחת אליה? נראה לי אלמנטרי. (לא אמרתי שהיה לי הכי כייף בעולם לקפל את הבגדים הקטנים של הילדים של החברה ההיא, הכי חמוד שיש)

את מתכוונת שאני נראית רעה, קשה, אטומה, מפלצת ואז עושה דברים שלא תואמים את התדמית?
לא, לא כל אלה, היא הסתבכה, פשוט את משדרת משהו אחד ואז מתגלים בך צדדים אחרים לגמרי.

אז הסיפור הוא כזה, והוא לא מסופר כדי לסחוט מחמאות, אז אנא הימנעו, המטרה היא להבין האם יש פה משהו חריג.
לפני כחודש חמותי התקשרה אלי להגיד שחמי מרגיש לא טוב ורועד.
טוב, חשבתי לי, בטח יש לו חום.  אז אולי ניתן לו אקמול ונקבע לו תור לרופאה...
אבל כשהגעתי אליהם הוא רעד עד כדי כך שהמיטה נקשה בקיר בכוח. החום היה 39 והוא נראה חיוור וחלש. הוא איש שלא מתלונן על כלום, ולכן החלטתי שחייבים מיון ועכשיו.
הבאתי את האוטו שלי, דאגתי להפניה למיון ולקחתי אותם.
במיון הסתבר שיש דלקת עם קרע בכיס המרה, הוא אושפז ואז התברר שיש כבר זיהום בדם, כלומר הוא היה במצב ממש גרוע. אם היינו מחכים עוד קצת, לא היה מצליח לצאת מזה.
הוא היה מאושפז שבועיים ושוחרר אחרי שהתחיל להשתפר.
בשבועיים האלה השתדלתי להכין לחמותי מרק מידי כמה ימים ולשאול למצבו ולבדוק מה היא צריכה.
הבת הקטנה שלי הסיעה אותה אל בית החולים או הביתה, בדרך ללימודים או בחזרה מהם, וגם שאר המשפחה התגייסה להסעות האלה .מי שלא הסיע, בא לבקר או התקשר לשאול מה נשמע. אני לא נסעתי לבית חולים, אני מתעבת בתי חולים וביליתי בהם מספיק עם האשפוזים של הקטנה ואחרי ניתוח הלב של הגדולה.
אני זוכרת כמה זה נורא לשבת בבית חולים ימים שלמים, באיזה רמות של יאוש, עייפות, דכאון ורגשות אשמה הייתי חוזרת הביתה, וכמה נטולת כוחות הייתי כל ערב. הייתי מתקלחת, נכנסת למיטה ורוצה למות. ולכן דאגתי לחמותי כמו שדאגתי לחמי.
אחרי הכל מדובר באשה קטנטונת, בת קצת יותר מ86, שהכל מונח עליה.כמה אפשר להניח על הכתפיים הצרות שלה?

בשישי האחרון התקשרה אלי הקטנה בשבע וחצי בבוקר ואמרה שסבתא אמרה לה שלסבא יש חום, אבל היא לא רוצה להפריע לי.
מייד התקשרתי אליה, קמתי התארגנתי והלכתי אליהם כדי למצוא את חמי עם חום נמוך יותר מהפעם הקודמת, ואחרי תחקור מעמיק, אמר שקצת כואבת לו הבטן.
לא יודע להתלונן, זוכרים? אני זכרתי, אז אמרתי, אחרי האשפוז הקודם, לא מחכים דקה, נוסעים עכשיו.
עוד פעם הפניה, אוטו, ולמיון. (לפני שהגיע לאוטו שלשל , והתלכלכו הבגדים והמצעים).
שם מדדו לו לחץ דם והתוצאה 80/50 , לחץ דם שמעיד על מצב חמור ביותר.
שוב יש דלקת בכיס המרה והפעם הגוף כמעט נכנס לשוק.

מאז הוא מאושפז.
בשישי הייתי כל כך מודאגת שלא מצאתי מנוחה. הכנתי לחמותי פולנטה מתירס טרי, שהיא אוהבת, שיהיה לה מה לאכול כשהיא חוזרת מאוחר בלילה הביתה, ואחר הצהריים הלכתי לביתה, שמתי את הפולנטה במקרר ולקחתי את הבגדים והמצעים בשקית לכביסה אצלי בבית. ניקיתי את המזרון במיטב יכולתי, כי לא יכולתי לדמיין את האשה השברירית הזו חוזרת בלילה ומתחילה לנקות. כבר כשאמרתי שצריך לנסוע למיון ראיתי אותה כמעט קורסת מרוב דאגה ויאוש.

כתבתי לה שלקחתי את הבגדים והמצעים לכביסה והיא התקשרה נרגשת עד דמעות כי זה הטריד אותה כל כך, אמרה שבכלל רצתה לזרוק הכל לפח.
כיבסתי הכל פעמיים, יבשתי קיפלתי והבאתי לה הביתה.
מאז המשפחה מגוייסת שוב לעזרה, אנחנו מתעדכנים מידי יום בשלומו, מי שיכול משתתף בהסעות, מי שלא בא לבקר או מתקשר. אני לא נוסעת לבית חולים, לא מסוגלת...

אתמול הגיעה אלי עם אחותה הביתה, חמי שחרר אותה מוקדם כדי שלא תפריע לו לראות את גמר המונדיאל, ניצלתי את ההזדמנות להדליק איתה ועם אחותה נר ראשון. ודיברנו קצת בשקט.
היא אמרה שהיא לא ישנה בלילה מרוב דאגה, מה תעשה ואיך תתמודד עם החזרה הבית, לכשיחזור.
נתתי לה כדורי רגיעון, כדי שתרגע ותישן טוב יותר, ואמרתי לה שנמצא פתרון לטיפול בו לכשיחזור הביתה, אבל רק כשיתקרב המועד. כי אי אפשר לדאוג למשהו שעוד לא קרה. בדקתי ומצאתי שיש באיזור חלופת אשפוז שנוכל להפעיל במידה ויחזור עם צורך בהמשך טיפול בבית.

היום התקשרה לספר על שלומו ואמרה שישנה לילה שלם אחרי שלקחה כדור. למען האמת יכולתי לשמוע בקולה שהיא מאוששת ומלאת כוחות ואפילו אופטימיות שלא היתה קודם. נרגשת ומוקירת תודה למשפחה שתומכת ועוזרת כל כך.
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הכנתי לה מרק עגבניות והבאתי לה הביתה. שיהיה משהו טרי יותר מהפולנטה.
היא לא אכלנית גדולה, חמותי ואני מנסה למצוא דברים שהיא תאכל במינימום מאמץ ומקסימום תועלת.
הכלבים כבר רצים אל הכניסה בהתרגשות, היינו שם כל כך הרבה בזמן האחרון....

עכשיו, זה נראה לכם חריג? משהו שלא כל אחד היה עושה?
לי זה מרגיש שאני לא עושה מספיק. אני לא נוסעת לבית חולים ולא מסיעה אותה.
לא מרגישה שעשיתי מי יודע מה. היא פונה אלי כשהוא חולה כי אני אשת מקצוע והיא סומכת על שיקול הדעת שלי (רציתי להרוג אותך כשאמרת עוד פעם בית חולים, היא גילתה לי בגילוי לב אופייני לגילה) היא מעדיפה שאני אקח אותם למיון כי אני מסיעה אותם עד הכניסה, מכניסה אותם פנימה ולא אכפת לי להתווכח עם כל אנשי הבטחון. מידי פעם אני פוגשת שם אנשים שאני מכירה ומשאירה אותם בידיים טובות ודואגים להם היטב.
לא מרגישה שאני יוצאת מעורי. או עושה משהו שמישהו אחר לא היה עושה. לא הפסדתי ימי עבודה, לא החלפתי אותה בישיבה לידו(הוא לא היה רוצה ממילא).

ואז באה חברה כמו זו היום ואומרת שלא כל אחד היה עושה מה שאני עושה. באמת?
לי נראה שבגלל שאני נראית קשוחה ולא רגשנית (רק נראית) לא מצפים ממני להשתפך. 

אז למה את חברה שלי, שאלתי את חברתי, למה את חברה של מי שנראית מפלצת קרת לב, קשוחה ורעה?
אה, כי ראית מעבר לחזות הקשוחה שלך היא אמרה בקריצה.





יום שני, 28 בנובמבר 2022

תוכניות טיסה לחו'ל

 וואו, כמה זמן לא כתבתי...
החיים ממהרים להם ואני לא מוצאת זמן לכתוב. בדרך כלל כשאני מסיימת את עניני היום, סביב שבע-שמונה בערב, אני מותשת כל כך, שאני פשוט נכנסת למיטה ובוהה במסך הטלפון עד שאני נעשית מנומנמת.
כאילו אין לי כוחות לכלום, אפילו לא לכתוב, או לקרוא.

בינתיים תכניות הטיסה לחו'ל עם הגמל מתקדמות בעצלתיים. כלומר החלטנו שהשבוע חייבים להחליט כי הוא סוף סוף עובד וחייב לסגור תאריכים כדי לעדכן בעבודה. שזה יפה בסך הכל, בסוף זה יקרה, אני מאמינה.
אני מחפשת דילים למזרח אירופה בינואר, מה שהולך להיות קר, אבל בסדר, נסתדר עם זה. בסך הכל מדובר בשלושה-ארבעה ימים, לא יותר. החיפוש הוא במכוון למקומות שהם לא רחוקים ולא יקרים. אף אחד מאיתנו לא שוחה בכסף, ועדיף חופשה בגובה העיניים ובעומק הנכון של הכיס.
הוא, שצריך תכניות מובנות לכל דקה ביום כבר מתחיל לחשוב מה נעשה בכל רגע נתון בחופש, סבבה, אני זורמת. לי זה פחות חשוב, מבחינתי אפשר לקום בבוקר ולתכנן על ארוחת בוקר מה רוצים לעשות היום, או להחליט שרוצים לעשות דברים מסוימים ולהתגמש סביבם.
בנסיעה שלי עם הבנות לבולגריה, ידענו שאנחנו רוצות ללכת לבילוי בספא, למעיינות חמים וליום טיול ברכב שכור, בכל שאר הזמן זרמנו לפי מה שהתחשק באותו רגע (ובילינו כמעט יום שלם בבית חולים כשנכנס לי גוף זר לעין).
בסופו של דבר הזיכרונות הכי טובים שלי מבולגריה הם הספא והמסעדות האקראיות שבהן אכלנו ושתינו. והעובדה שעשינו מה שהתחשק לנו, כמו שצריך בחופש.

הוא מתחיל סוף סוף טיפול בטסטוסטרון, עברו רק כמעט ארבע שנים מאז שדיברנו על זה לראשונה. ומה ששכנע אותו בסופו של דבר היה השבר בירך והגילוי שבא בעקבותיו שהוא סובל מאוסטאופורוזיס קשה ביותר, שהוא תולדה של מחסור בטסטוסטרון, בין השאר. רק השבר בירך הזיז אותו ממש לטפל בדברים.
עכשיו הוא אומר שהוא מתגעגע להרגיש גבר. הוא תוהה איזה שינויים יקרו בגוף שלו ומחכה לזה בקוצר רוח. גם אני מחכה לזה, אבל לא בקוצר רוח, עבר כבר כל כך הרבה זמן שאני כבר נזהרת מלהתרגש או לצפות למשהו. מקווה בשבילו שבאמת זה יעשה לו טוב. 

אני מתכננת גם לטוס לחו'ל עם יוגה, כי בדיוק עברו עשר שנים מהטיסה שלנו לאיטליה, אבל צריך לראות איפה אני מכניסה את זה, בין הטיסה עם הגמל, לבין הלידה המתוכננת של הגדולה. 
הגדולה אמורה ללדת באפריל, אז כנראה שהטיסה עם יוגה תדחה לאחר כך.

בנתיים אני נוסעת פעם בשבוע לשמור על כוכי אחר הצהריים. שני ההורים שלה עובדים עד מאוחר מרבית השבוע והם נעזרים בי ובמטפלת ואולי אולי גם באמא שלו, הסבתא השניה. בנתיים זה נעשה רק כשאין ברירה, אבל אולי היא תתחיל לשמור עליה שעה- שעה וחצי בשבוע באופן קבוע. הלוואי.
כוכי קשורה אלי מאד ואוהבת אותי בלי פרופורציה לעובדה שאנחנו מתראות פעם-פעמיים בשבוע בסך הכל.
היא פעוטה מאד פעלתנית, היפרית כמו ההורים שלה. אין לה רגע של עצירה כשהיא ערה, היא כל הזמן הולכת מפה לשם ומשם לפה, פותחת, מזיזה, בודקת, משחקת, רוקדת, חוקרת מקשקשת ומדברת.
היא מאד אןהבת מוזיקה ואוהבת לרקוד כשהיא שומעת מוזיקה. יש לה מוטוריקה עדינה מצויינת, חריגה לגילה, והיא שודדת לא קטנה, מוכנה לטפס על כל דבר ולנסות להגיע לכל דבר.
מצד שני היא חוששת ממקומות שהיא לא מכירה ואנשים לא מוכרים, ואז היא מבקשת שניקח אותה על הידיים.
בשבת האחרונה הגדולה באה עם כוכי לשבת אצל סבתא. כלומר אצלי.
רציתי לאפשר לגדולה מנוחה, רגע להרים רגליים ולא לעשות כלום,אז לקחתי את כוכי לטיול במקומות שעוד לא ראתה. הלכנו לעדר העיזים שמישהו מגדל והיא חששה בהתחלה, אבל אחר כך התגלגלה מצחוק כשראתה איך העיזים אוכלות עלים שהגשנו להן. היא כזאת נהדרת, מבינה הכל, ומנסה להביע את עצמה במיטב במילים שיש לה. עכשיו אני חוששת, חשש אדיוטי לגמרי, כנראה, שיוספה, שאמורה להוולד באפריל, לא תהיה מוצלחת כמוה. היה אפשר לחשוב שאבין, אחרי שלוש ילדות, שאוהבים אותן, כל אחת אחרת, אבל לא פחות. ובכל זאת זו נכדה ראשונה, והחששות חוזרים.