יום רביעי, 29 בספטמבר 2021

החלטות קשות

21.9

 ושוב אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומתחבטת, הולכת וחוזרת מחליטה שכן ואז מחליטה שלא, ואז אולי, אבל לא עכשיו...

הדוגמנית חוגגת החודש 12 שנים. מתוכן עשר אצלי, לכלבים מסוגה זה הצד הגבוה יותר של ממוצע תוחלת החיים, הממוצע הוא 10-12.
בשנה האחרונה היא הזדקנה מאד, כבר כתבתי על זה. בחודשים האחרונים היא ממש מתקשה כבר. מטופלת בסטרואידים באופן קבוע, אבל גם זה כבר פחות עובד.
אם בהתחלה היא היתה מגיבה בעליית תאבון וחזרת כוחות, אחרי קבלת הכדור, הרי שהיום, היא ממשיכה להיות חלשה ונטולת כוחות גם אחריו.

בשבוע וחצי האחרון היא משלשלת בלי הפסקה, בבית ועל עצמה, ואני צריכה לנקות אותה ואת הבית כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. כבר הלכתי לוטרינר פעם נוספת ודיברנו על האפשרויות. שוב. 
דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה.
הכלבה שלו שהתקרבה לגיל עשרים הלכה לעולמה, ולדבריו, החודש האחרון היה מיותר לגמרי, סבל שאפשר היה לחסוך ממנה. אחרי שעבר את זה בעצמו והבין, הוא יכול להתחבר יותר למה שאני אומרת לו - אני לא רוצה שהיא תסבול.
אצל מוריץ, אמרתי לו, הסבל היה הדבר הנורא מכל. יומיים איומים ומזעזעים שנשארו לי כחוויה פוסט טראומטית שגרמה לי להתעורר מזיעה בלילה, או לפרוץ בבכי באמצע היום. התמונות שלו שוכב על הרצפה, מבועת וסובל, לא הרפו ממני חודשים ארוכים.

אז הדוגמנית לא שם, אבל איכות החיים שלה על הפנים.
היא כבר לא מעונינת באוכל הרגיל שלה, ומדובר בכלבה שפעמיים פרצה למיכל האחסון של האוכל היבש שלה בעבר. היא מוכנה לאכול אורז וטונה שאני מכינה לה כל יום, אבל פעמיים כבר נחנקה ממזון שפעם היתה לועסת בקלילות, ופעמיים ביצעתי החייאה והצלתי אותה ממות בחנק.
היא שולטת על שתן רוב הזמן, אבל לא שולטת על השלשול וכאמור זה לא מלכלכך רק את הרצפה, אלא גם אותה, והיא מאד אומללה כשאני רוחצת אותה כל יום, לפעמים יותר מפעם אחת. מלבד זה, אם אני לא בבית או לוקח לי זמן לרחוץ אותה, השלשול גורם לגירוי בעור, ועכשיו יש לה כבר פצע קטן ליד הזנבנב.
לפני שבוע מצאתי את עצמי מנגבת את המדרכה שמובילה לבית של השכנים עם מגבונים, ושוטפת במים, אחרי ששלשלה שם ישר על הכניסה לבית שלהם.

היא בקושי הולכת. היא סובלת מדלדול שרירים מאסיבי וההליכה שלה רובוטית ומוזרה. ואין לה כוח, פשוט אין לה כוח לטייל.
היא רוצה לצאת איתנו לטיולים, אבל בימים האחרונים היא כאילו עומדת בראש המדרגות ושוקלת אם זה שווה את המאמץ.
היום, לא יצאה כלל.

אני לא יודעת עד כמה היא סובלת מכאבים. וכמה היא מודעת לאומללות שלה, ואני שואלת את עצמי אם הגיע הזמן.
אין פה קו חד משמעי שאין אחריו ספק.
הבנות אומרות שצריך להחליט שכן.
הגמל, שאוהב אותה מאד, אומר שהגיע הזמן.

ואני, ביקשתי לדחות את ההחלטה עד אחרי סוכות. ופתאום אחרי סוכות נעשה קרוב מאד.

29.9

אחרי שכתבתי את הקטע הקודם, הדוגמנית הלכה והשתפרה. מה זה השתפרה, פרחה ממש. חזרו לה כוחות שלא היו לה כבר שבועות, היא אכלה והתעניינה במתרחש בבית ורצתה להצטרף לטיולים. בערב חג שני בבוקר אפילו הלכה והפכה את הפח של השכנים, ואני, במקום לכעוס, שמחתי שיש לה כוחות לעשות שטויות.

אבל בשלישי בבוקר, בשבתון החג, ביקשה לצאת לפיפי, יצאה בחמש וחצי בבוקר והתמהמה מאד לחזור.

אחרי שעה וחצי חזרה, שכבה לרגלי המדרגות ולא הצליחה לעלות. לא הצליחה להעמד כלל. נתתי לה כמות כפולה של סטרואידים שקיבלה באופן קבוע וכדורים נגד כאבים, ביעוץ טלפוני עם הוטרינר הוספתי כדור גבאפנטין. 

כלום לא עזר ולא שיפר את מצבה. למרות הטיטול שהלבשתי לה, מצאתי אותה בבוקר רטובה משתן, חסרת אונים. לא יכולה אפילו להגיע למים שלה לבד. רועדת ומבולבלת וכנראה גם סובלת מאי נוחות עד כאבים. 

הוטרינר שהיה היום בחופש, בא במיוחד למרפאה. אני הייתי אסירת תודה שלא נגזר עליה לעבור עוד לילה ויום כאלו. היא שכבה באוטו ונראה שנהנתה מהנסיעה הקצרה. התיישבתי איתה במושב. אחורי וליטפתי אותה בזמן שהוא הזריק לה זריקה הרדמה עד שנרדמה והיתה סוף סוף שלווה. אחר כך עזרתי לו לשאת אותה למרפאה פנימה, נישקתי אותה ואמרתי לה תודה על האהבה והשמחה שהכניסה לחיי, ועזבתי לפני הזריקה הממיתה. 

זה כואב כל כך שאין לי מילים לתאר. 

תודה דוגמנית טובה שלי על עשר שנים מלאות אהבה, צחוק, שעשועים, תאוות אכילה, התפנקות חסרת גבולות ונחירות. 




יום שבת, 21 באוגוסט 2021

חיסון שלישי, כוכי, ושאר ירקות

 אולי בגלל שביליתי יום במיטה בהרגשה כללית מזעזעת אחרי החיסון השני, הייתי מוטרדת מהחיסון השלישי ומתופעות הלוואי האפשריות שלו, ודי דחיתי אותו, מה שלא מתאים לי בכלל.
לא רציתי התחסן באמצע השבוע ולהפסיד עבודה ולא בסוף השבוע ולהפסיד ערב שישי עם הבנות שלי.

בן הזוג של הגדולה נסע למסיבת רווקים והיא החליטה שהיא באה אלי עם הקטנטונת. 
טוב, אי אפשר להמשיך לקרוא לה קטנטונת, מעכשיו נקרא לה כוכי, שזה היה שם הבטן שלה, השם שבו התייחסנו אליה, עד שנולדה. יש לה שם מקסים ויפה שההורים שלה בחרו לה, אבל כל כך התרגלנו לכוכי, שלזמן מה המשכתי לחשוב עליה בשם זה.
היא תישאר כוכי לפחות בבלוג.
אז כאמור, הגדולה החליטה שהיא וכוכי באות אלי. 
היא לא מפחדת לנסוע עם כוכי לבד באוטו, ובאופן כללי לא מפחדת מכלום. אני ממש גאה בהתנהלות שלה, הרגועה ובטוחה בעצמה.

הקטנה אמרה שגם היא תבוא לאכול איתנו, כי היא מעדיפה את זה על נסיעה להורים של החבר. וגם היה חסר לה זמן משפחה אחרי שהיתה חולה ובבידוד. וכך הוחלט שנעשה לנו ערב בנות, ארוחת פיצות ביתית ושנזמין את סבא רבה וסבתא רבתה לקפה שאחרי.

לא התחשק לי להפסיד את הערב הזה ולכן התלבטתי קשות אם להתחסן או לא. כי ידעתי שאם ארגיש כמו אחרי החיסון השני, ששכבתי במיטה עם צמרמורות וסחרחורות, כאבי ראש ותחושת גסיסה כללית, לא אוכל להכין אוכל או ליהנות מחברתן של בנותי.
אבל הקטנה אמרה - תתחסני עכשיו, מקסימום אם תרגישי לא טוב, אני אסע לבד לגדולה ונעשה לנו ארוחת ערב. עדיף שתתחסני השבוע ולא בשבוע הבא שאז מתוכננת לנו ארוחה עם כל המשפחה ונסיעה לבקר את סבא (אבא שלי).
אין מה להגיד, כשהיא צודקת, היא צודקת.

נסעתי למתחם החיסונים והגעתי שעה אחרי שסגרו אותו. שכחתי לגמרי לעקוב אחרי שעות הקבלה.
אבל למרבה המזל ידעתי על מתחם חיסונים נוסף לא רחוק, אז נסעתי אליו, ותוך עשר דקות מהרגע שנכנסתי כבר ישבתי מול האחות המחסנת.
היא שאלה את כל השאלות הרגילות, כולל האם הייתי חיובית לקורונה.
אמרתי שלא, והיא בדקה את תוצאות הבדיקות שלי וראתה שנבדקתי ושיש לי רמת נוגדנים גבוהה.
הסברתי לה שרמת הנוגדנים הגבוהה נלקחה אחרי החיסון השני כחלק מסקר/מחקר של משרד הבריאות שאני משתתפת בו, ושהיא יכולה לראות שבדיקות הPCR שלקחתי היו כולן שליליות.
המחסנת קצת נלחצה ונרגעה רק כשקיבלה אישור מאחראית מתחם החיסונים.
כנראה שראו עלי את המתח לפני החיסון, כי אותה אחראית מתחם חיסונים שאלה אותי מה רמת החרדה שלי. אמרתי לה שבשמיים בגלל תופעות לוואי מהחיסון השני, ומיד כשאמרתי את זה, נרגעתי. מה יכול להיות, מקסימום ארגיש קצת לא טוב.

מאז עבר יום וחצי ואני מרגישה מצוין.
אתמול כאבה קצת היד וכאב קצת הראש, אבל חוץ מזה, כלום. הכל טוב. 
אני בשלה לקבוע שיא חדש ברמות נוגדנים. כשנבדקתי בפעם הראשונה לפני החיסונים לא היו לי נוגדנים כלל ואחרי החיסונים רמה של 1300 כשמחוסן נחשב מ150. ורמת הנוגדנים נלקחה ביוני כשאת החיסון השני עשיתי בינואר. נראה שמערכת החיסון שלי עושה את העבודה שלה כמו שצריך.
אולי זה לא מעיד על כלום, אבל תמיד ידעתי שיש לי פחות נטיה להדבק בכל מיני מחלות מלאנשים אחרים.
אני חושבת שמעולם לא נדבקתי מהבנות שלי בכל המחלות שהביאו מהגן ומבית הספר. 
ולא נדבקתי מהקטנה שחלתה בקורונה למרות שהייתה אצלי בבית וישבה איתי על הספה, בבית סגור, במרחק פחות משני מטר ויותר מרבע שעה, כשהייתה כבר סימפטומטית.

בעוד שלושה שבועות הגמל ואני מתכננים לנסוע לאילת, כבר יש לנו הזמנה למלון ותוכניות לצלול. הגמל מרגיש הרבה יותר טוב והבדיקות שלו מצוינות, לדבריו.
הוא עדיין חי את הנסיעה הקודמת המזעזעת וצריך לעבור איזו חוויה מתקנת. אני קצת פחות במקום הזה ממנו. מבחינתי זה משהו שהיה ונגמר, ויש לי הרבה יותר חוויות חיוביות משליליות, כך שאני מרגישה שיהיה בסדר.
בכל מקרה אמרתי לו שהפעם מתוכנן טורניר שש בש, כי קיבלתי משימור לקוחות בעבודה מתנה קופסת שש בש חדשה, והוא התלהב. אני לא חושבת שאי פעם שיחקנו משחק קופסא, אבל לפי ההתלהבות שלו, נראה לי שזה רעיון לא רע בכלל.

מחר יש לי פגישה עם ראומטולוג מורשה למתן רשיון לקנאביס, תחזיקו לי אצבעות שאני עומדת בתנאים ושיתנו לי רשיון לקנאביס, כי מה שיש לי בבית הולך להגמר, ואיכות החיים שלי עם קנאביס טובה יותר מאשר בלי.
אני ישנה יותר טוב והבטן שלי רגועה יותר כשאני לוקחת שמן קנאביס לפני השינה באופן קבוע.
אני יכולה להשיג קנאביס, אבל קשה יותר להשיג שמן שמתאים, ואני הרבה פחות אוהבת לעשן, או בעצם לאדות את התפרחת. זה משפיע עלי פחות טוב.
אני ממש ממש מקווה שאקבל מחר רשיון, זה יעשה את החיים שלי קלים יותר.

והייתי השבוע גם בועדה של ביטוח לאומי.
לא שאקבל איזו קצבה, אני מרוויחה יותר מידי לטעמם. אבל מאחר ומצב הגב שלי ובתוספת הפיברומיאלגיה, רק הולך ומתדרדר, החלטתי שהגיע הזמן שיקבעו לי אחוזי נכות, שאם אצטרך בעתיד, לא אצטרך להתחיל את התהליך הבירוקרטי המתיש מהתחלה.
ועדה שלי הביטוח הלאומי זה די בדיחה. אמנם הרופא שישב שם היה חביב ואמפתי, אבל השאלות שלו היו רק בשביל לסמן וי ולהמשיך. בכל מקרה הוא רק ממליץ ולא קובע , לפי מה שאני מבינה, ועוד בכל מקרה, אני צריכה לעבור עוד ועדה עם אורתופד, אבל לא אכפת לי, לא בוער לי כלום וזו הסיבה שאני עושה את התהליך הזה עכשיו ולא כשאני בשיא המצוקה והקושי.

יאללה, מספיק דברים מבאסים.
קבלו את זאתי עם חטיף שנראה כמו סיגריה.

היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, הכלבה הזאת, למזלה היא מצחיקה לאללה ויפה.


יום ראשון, 15 באוגוסט 2021

ויהי ערב ויהי בוקר, חודש ראשון

 לא להאמין, אבל הקטנטונת כבר בת חודש והקסם רק הולך וגדל.
היא הספיקה כבר להשתתף בארוחת ערב משפחתית אחת של יום שישי, לעבור דירה ולקבל חיסון ראשון.

השבוע האחרון היה מאד עמוס ומתיש.
הגדולה ובן זוגה התכוננו לעבור דירה, הקטנה היתה בבידוד ולי היה איזה מבצע בעבודה שגזל ממני המון משאבים.
אז תיזזתי כל השבוע בין העבודה, לגדולה, לעזור קצת באריזות טרום מעבר ולקנות לקטנה אוכל ודברים שחסרים לה, ובעיקר להוציא את הכלבה הגדולה, החזקה, האנרגטית, בעלת הפרעת הקשב והסופר רגישה שלה.

נתחיל מהקטנטונת, היא מהממת, יפה ומתוקה ומלאת קסם.
האמא שלה, הבת שלי, מדהימה אותי בבשלות ובמוכנות שלה להורות. היא כל כך יודעת מה היא רוצה, סומכת על עצמה ועושה הכל בצורה נפלאה ונהדרת. מתמודדת עם הקשיים, מתמוגגת עם הפלאים היום יומיים ומתפקדת למופת.
הקשר ביננו התחזק מאד מאז הלידה. היא רוצה אותי לידה, סומכת עלי לחלוטין עם הקטנטונת ורוצה לחלוק איתי הכל.

יותר קשה לה עם חמותה. היא לא כל כך סומכת עליה, לא מקבלת בעין יפה את ההערות שלה ואת ההצעות שלה, למרות שהיא מבינה שהם באות ממקום טוב.
ראיתי את זה במו עיני ביום שבו עברו דירה. כשהגעתי לעזור.
קצת אחרי הגיעה החמות, והבת שלי באופן מיידי נכנסה ללחץ והיתה מתוחה מאד. בסופו של דבר היא אמרה לחמותה שהיא לא חושבת שכרגע צריך עוד עזרה, וחמותה נעלבה קצת והלכה.
מיד כשהלכה, הבת שלי התחילה להרגע ויכלה לתפקד בצורה יעילה.
כמובן שזה גרם לזה שלי היתה הרבה יותר עבודה, אבל לא נורא, בסופו של דבר זה עבר בשלום ובצהריים המאוחרות כבר חזרתי הביתה, אחרי שהשארתי אותם בבית שכבר נראה כמו בית.

הקטנה הרגישה מאד לא טוב בתחילת השבוע עם הקורונה והבידוד.
היא היתה חלשה מאד וסבלה מכאבי ראש, כאבי גב, איבדה את חוש הריח והטעם, והתלוננה על כבדות בנשימה.
לקראת סוף השבוע התחילה להשתפר וביום חמישי, כשכתבה לי שהיא מבקשת שאקנה לה קמח, ביצים ושוקולד לבן, ידעתי שהיא חוזרת לעצמה. אם היא כבר יכולה לחשוב על אפיית עוגה, סימן שמצבה כבר טוב הרבה יותר.
ביום שבת היא שוחררה מהבידוד והיום התחילה להסתובב כרגיל. ואני יכולתי לסמן וי על סיום מטלת ההוצאה לטיול של הכלבה שלה.

בעבודה ארגנתי איזה מבצע שהוציא לי את המיץ, כי להשיג תגובות של המנהלת האחראית ולקדם את הענינים עלה לי בבריאות.
בסופו של דבר המבצע יצא לפועל והוכתר בהצלחה גדולה. 
לא שמישהו יזכור את זה, לא מההנהלה ולא מהלקוחות, אבל בסדר, שיהיה. אני שמחה שעשיתי את זה.

וכך, ביום שישי הכל התחיל להתכנס.
הקטנה עמדה לפני סיום הבידוד, הגדולה עברה דירה ואני נסעתי לעזור לה.
ובערב יצאתי למסעדה עם הגמל, לחגוג לי יום הולדת.

לא הרגשתי שמחה או חגיגית במיוחד, אבל לא רציתי להשאר לבד בבית, אז הזמנתי מקום במסעדה והזמנתי את הגמל להצטרף.
הארוחה היתה מוצלחת ברובה, ונהנינו למרות השרות הגרוע.
בסך הכל, למרות שלא חגגתי ממש, הרגשתי שהשבוע הסתים בטוב.
ואם ארגיש צורך, אפצה על חוסר היום הולדת, בשנה הבאה.

מי שלא שכחו את יום ההולדת שלי, היו הבנות שלי הנהדרות בעולם.
כשחזרתי מהגדולה, עייפה, אחרי העברת הדירה שלה, חיכה לי בפתח הבית זר פרחים ובלונים.
איזה מתוקות יצאו לי!