יום חמישי, 24 באוקטובר 2024

two down one to go

 החתונה - מאחורי.

הניתוח (והסיבוכים) - מאחורי.

נשאר השיפוץ.
נדמה לי שכתבתי שהמפקחת/המעצבת אובחנה עם סרטן שד בערך באותו זמן שנקבע לי לניתוח. הדבר הראשון שחשבתי ואמרתי לה זה שאני מבינה שיהיה קשה או בלתי אפשרי להתנהל בתוך טיפול בסרטן ולעבוד בפיקוח על בניה. אבל היא ביקשה להמשיך כמעט כרגיל, כי היא עצמאית ובעלה מובטל כרגע.
אמרתי לעצמי, אבל לא לה, שהיא לא מבינה מה זה אומר ניתוח ואחריו אולי טיפולים בכימותרפיה או הקרנות או טיפול ביולוגי. והסכמתי להמשיך איתה גם בגלל שביקשה, גם בגלל שאני עצמי עמדתי לפני ניתוח ולא רציתי פועלים בתוך הבית שלי בזמן שאני מחלימה, ואפילו עוד לא ידעתי כמה אסתבך בניתוח הזה וכמה ארוכה תהיה ההחלמה... וגם, שילמתי כבר לחברה שבודקת את עבודת הבטון בממ"ד ושילמתי לקבלן ששלח את תוכנית הממ"ד לפיקוד העורף.
נכון ששני התשלומים האלה יוכלו לשמש גם אם יהיה קבלן אחר או מפקחת אחרת, אבל כאמור לא רציתי להתחיל מייד את השיפוץ, אז מה אכפת לי לחכות עוד קצת.

אחרי החג נהיה כבר חודש אחרי הניתוח שלה, שזה פחות או יותר הזמן שאמרה לי שבו היא מתכוונת לחזור לעבודה.
אבל לא הכל חלק, עוד לא נפתר נושא הביטוח של הקבלן.
היא אוהבת לעבוד עם קבלן מהמגזר שלא מאמין בביטוח. הוא טוען שהוא מבוטח בביטוח לאומי. ואני אומרת שלא יקום ולא יהיה, ביטוח לאומי הוא לא ביטוח תאונות ולא ביטוח צד שלישי ובטח לא מכסה נזקים למבנה ולתשתיות, לא יעבוד אצלי קבלן לא מבוטח כי אם חלילה יקרה משהו לו, לפועלים שלו, לעובר אורח, למבנה הקיים, לתשתיות וכו' , הוא יכול לתבוע אותי ולחרב לי את החיים או סתם לא לשלם על נזקים שעשה.
אז כמה שאני לא לוחצת בתחומים אחרים, פה נעמדתי על הרגליים האחוריות. מצידי שתיקח קבלן אחר, אבל קבלן לא מבוטח לא יעבוד אצלי. מסתבר שזו הנורמה אצל הרבה קבלנים ערבים.
גם אמרתי שאני מסכימה שאני אעשה את הביטוח לקבלן ועובדיו לתקופת העבודה, אבל בתנאי שעלות הביטוח תתחלק בין כולנו. לטענתה, זה מה שתוקע את השיפוץ והיא מחפשת פתרון. 

בנתיים, כשיש אזעקות, אני הולכת למקלט בכל פעם. המקלט לא רחוק מהבית שלי, בסך הכל משהו כמו עשרים מטר בקו אוירי, אבל בקו לא אוירי זה טיפה יותר, אני בדרך כלל מגיעה עם סיום האזעקה למקלט.
ובכל פעם אני חושבת שהיה יכול להיות הרבה יותר פשוט ללכת לממ"ד, ובלילות מתוחים גם לישון בממ"ד, נגיד כשאירן מאיימת להתקיף אותנו, מה שצפוי לקרות בקרוב, שוב. 
אם היינו מתחילות את העבודה כפי שתוכנן, כבר היה לי ממ"ד בנוי.
אבל אין מה לעשות זה המצב, ובסופו של דבר אני שמחה שהשיפוץ נדחה עד אחרי שהחלמתי והחתונה עברה, כי רמות הסטרס שהיו לפני שני אלה היו בשמיים ועכשיו אני רגועה יותר, עד כמה שאפשר להיות רגועה במצב המחורבן הנוכחי.

אתמול, בערב שמחת תורה, החלטנו, הגמל ואני לנסוע בבוקר לכנרת.
כן, צחקנו על עצמנו שאנחנו לא עושים את הדבר הכי חכם, אבל ממש התחשק לנו רגע לצאת מהשחיקה שנקראת שגרה, והכנרת תמיד עושה את זה בשבילנו.
סיימתי לעבוד ממש מוקדם בבוקר, בכל זאת ערב חג, והוא בא אלי.
העמסנו את הכלבים על האוטו ונסענו לכנרת.


אז ככה, החופים סגורים וחלקם גם מוכרזים כשטח צבאי סגור. החוף הקבוע שלנו הוכרז ככה, הוא נמצא בצד המזרחי של הכנרת, אז המשכנו להקיף את הכנרת עד שהגענו לצד המערבי, חנינו בתחנת אוטובוס, בתקווה שלא אקבל דו"ח וירדנו לחוף.
כמובן שמייד חישבנו לאן נלך ומה נעשה אם יהיו טילים, ישבנו בצל, נהנינו מהאויר ומקול המים. הכלבים היו מאושרים ברמות אחרות מנחם חקר את החוף, חפר בורות ומצא שאריות מנגל ותיק. זאתי חיפשה דברים רקובים שהיא יכולה לאכול ואף מצאה. אין לי מושג מה בדיוק הם היו ואני לא מתכוונת לחקור במופלא ממני.
לקראת הצהריים המאוחרים חזרנו הביתה אחרי שעצרנו לקפה ומאפה בצמח.

אחר הצהריים היו אזעקות בדיוק איפה שהיינו מוקדם יותר. 
ומאוחר יותר היו אזעקות בערך בכל הארץ.
חשבתי שזה מזל גדול שלא היו אזעקות כשהיינו שם, כי מנחם מפחד מאד מהאזעקות ומהבומים. לשמחתי הוא לא בורח בפניקה אלא נצמד לרגליים שלי, כך שכל הליכה למקלט כרוכה בלהיזהר לא למעוד עליו או לבעוט בו. 
זאתי, בהיותה נעל בית, לא מפריע לה כלום. חוץ מזה שאני הולכת ממנה, נגיד. או אז היא פורצת ביללות קורעות לב.
זה כמובן קרה כשהלכתי להביא קפה ומאפה והשארתי את הגמל באוטו עם שני הכלבים.
כשהיא ראתה שאני לא חוזרת תוך רגע, היא התחילה ליילל, אבל הגמל הניח לה אצבע על האף והיא נרגעה מייד, ככה סיפר לי.

מחר הוא יבוא בערב ונלך למסעדה נחשבת יחד.(מיתרונות התקופה - אין בעיה להזמין מקום במסעדות יום וחצי קודם).
כן, אנחנו מבלים הרבה הרבה יותר זמן יחד ומדברים כל יום לפחות פעם אחת בטלפון.
יש גם נקודות אור בתקופה החשוכה הנוכחית.


נ. ב. נושא הקריאה ממש מתקדם. סיימתי לקרוא שני ספרים כבר ואפילו מצאתי את עצמי רוצה לחזור לקרוא כבר לפני שסיימתי את הספר השני. 

כאילו הנאת הקריאה מתחילה לחזור אלי.  צרפתי למועדון הקריאה חברה שלי שעובדת איתי ורוצה לחזור לקרוא גם היא. ואנחנו שולחות זו לזו צילומים של הספר שאנחנו קוראות ומעודדות זו את זו לקרוא. זה כיף! 

יום שני, 14 באוקטובר 2024

חזרה לעבודה

 אני יכולה להתחיל לסכם את הניתוח כאירוע קשוח למדי, הרבה יותר ממה שחשבתי לפני. לא שהזיהום והטיפול האנטיביוטי עזרו להחלמה, רק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי בחלק מהתפקודים והתחושות.

שבועיים אחרי סיום האנטיביוטיקה, מערכת העיכול שלי כמעט כמעט חזרה לעצמה. אם בהתחלה היו שלשולים אחר כך היה ממש קשה וכואב. הלשון שלי היתה בהתחלה לבנה לגמרי, אחר כך התחילה להוריד לאט לאט, אבל במקומות שבהם השכבה הלבנה היתה עבה, הלשון היתה כמו פצועה, עם כתמים אדומים של רירית לא תקינה. עם חלוף הימים זה הלך והחלים, ואני מניחה שכל מערכת העיכול שלי היתה במצב דומה, כי כל הזמן כאבה לי הבטן.

הבטן עצמה נפוחה וגדולה יותר מכפי שהיתה לפני הניתוח, למרות שירדתי שישה קילו ולא עליתי אותם חזרה.
כמו כן נשארו עוד תפרים שאמורים להתמוסס לבדם, אך עדיין לא טרחו לעשות את זה.
שני הדברים האלה הציקו לי ולא היה לי את מי לשאול, עד שמצאתי קבוצת תמיכה ושיתוף אמריקאית למנותחות כריתת רחם כמוני והתחלתי לשאול שם הכל.
איזו הקלה, לשמוע שאני לא לבד, שיש עוד נשים בעולם שחוות את מה שאני חווה ומנרמלות את ההרגשה.
אי אפשר ללכת לרופא על כל שאלה כזו ודווקא חוויות השיתוף חשובות בעיני יותר מכל מה שרופא אומר.

אני גם לומדת מה ממליצים רופאים בארצות הברית מבחינת החלמה וכמה חופש מומלץ לקחת.
לי היתה כוונה לחזור אחרי שלושה שבועות שבסוף התמשכו לחודש בגלל הזיהום, אבל יש נשים שלא הצליחו לחזור לעבודה גם אחרי שלושה חודשים. ויש כאלה שחזרו מוקדם יותר ומדווחות על התחושות שלהן, שזה זהב טהור, כי מי תלך לרופא ותגיד לו שכשהיא יושבת בכסא המשרדי, לא נוח לה בצד שמאל אחרי חצי שעה. או שמאז הניתוח יש לה אי נוחות קבועה בשלפוחית השתן או ששנה אחרי הניתוח עשתה קולונוסקופיה ואמרו לה שהמעי שלה מפותל ושזו תופעת לוואי מוכרת וידועה של כריתת רחם....

אז חזרתי לעבודה ואני שמחה על כך מאד.
אמנם אני חוזרת מותשת לחלוטין וכל הגוף כואב לי ברמות, אבל היתרון של לא להיות עסוקה בעצמי כל היום, עולה על כל חסרון.
בימים של עייפות קשה, אני מקצרת את הטיול עם הכלבים ופשוט נחה בבית על הכורסא או במיטה.
יש לי מנקה שמנקה פה פעם בשבוע. בעקרון שבוע הבא זו פעם אחרונה שאצטרך אותה. היא ממש רוצה להמשיך, אבל אני לא בטוחה לגבי זה. יכול להיות שאעשה ניסיון שהניקיון יהיה פעם בשבועיים, וככה שבוע אני אנקה ושבוע היא.
עד היום לא הצלחתי לסבול שמישהי נכנסת לי הביתה, אבל אולי אצליח להבליג.
כשהיא ניקתה אתמול, חזרתי הביתה וגיליתי שאכלה שתי בננות. לא היה אכפת לי מהבננות, אבל התחושה שהיא מרגישה בבית ואוכלת  פירות....טיפה פחות. אה כן, היא גם העירה לי שחלב הסויה שיש במקרר כנראה מקולקל. 
אני עוד צריכה לחשוב על זה.

בשבוע שעבר הייתי בביקורת בבית חולים.
הרופא המנתח המהולל לא היה , אלא הסגן שלו. הוא גם זה שקיבל אותי בפעם הראשונה.
הוא בדק את תשובת הבדיקה הפתולוגית ואמר לי שהיא תקינה, כל הנגעים שמצאו היו טרום סרטניים ולכן אני משוחררת מהמשך מעקב של המרפאה האונקוגניקולוגית והמעקב השגרתי ימשיך להיות אצל רופא/ת הנשים המטפל/ת.
האמת שידעתי את זה כי בדקתי בעצמי ברגע שחזרתי לעבודה והיתה לי גישה לתיק הרפואי. אבל רציתי לשמוע את זה באופן רשמי.

אחרי שהוא סיים לדבר, אמרתי לו שאני רוצה להגיד משהו. אמרתי לו שעד כמה שהחוויה הניתוחית והאשפוז שאחריה היו לא קלות, החלק הקשה ביותר היתה התחושה שלא מקשיבים לי ולא שומעים אותי. הסברתי לו עם דוגמאות ומראי מקום, והוא, לשמחתי שתק והקשיב ואמר תודה שהערתי והארתי.
לא יודעת כמה זה ישנה משהו, אבל לפחות הורדתי מהלב.

לאחיות במחלקה ולצוות מיון הנשים הבאתי שוקולדים משוכללים עם מכתב תודה על הטיפול.
במיון זו היתה הצלחה גדולה, כי ליד הדלפק עמדו האחות האחראית והרופא מנהל המיון וכך יכולתי לשבח באוזניהם את הצוות המקצועי הקשוב והנעים שלהם. שניהם התמוגגו ואני שמחתי, כי כשמגיע, מגיע.
במחלקה לא ראיתי אחיות ליד הדלפק, אז מסרתי למזכירה שתעביר לשאר.

הגמל מתחיל להתאושש גם הוא מהמצוקה שהיה שרוי בה כל החודש הזה.
הוא אומר שהוא בקושי זוכר משהו מהחודש הזה, שהנסיעות לבית חולים זכורות לו כאילו קרו בחלום. 
הוא היה הראשון ששלחתי לו הודעה כשיצאתי מהביקורת והוא התרגש יותר ממני, למרות שאמרתי לו מה היתה התוצאה של הפתולוגיה כשקיבלתי אותה... הוא עדיין רצה אישור של רופא.
ביום כיפור הוא צם, בגללי או בשבילי. והוא רוצה לדעת כל יום שאני בסדר.
הוא אפילו אמר שהוא רוצה שנחגוג את ההחלמה שלי באיזו מסעדה או שאזמין אותו לארוחת שישי עם הבנות וכולם, וזה באמת לא משהו שגרתי אצלו.


האמצעית ואני החלטנו לקרוא יותר. אני מרגישה שאיבדתי את היכולת להתרכז ולקרוא לחלוטין וקבוצת קריאה כזו עוזרת מאד להתמיד ולחדש את העניין. הלוואי שאחזור ליהנות מספרים כמו פעם!

האמצעית ואני מעודדות זו את זו לקרוא כל ערב. מי שקוראת שולחת לשניה צילום של הספר וזה נותן דחיפה לקריאה. אני קוראת כל ערב כחצי שעה ומקווה להתמיד.



יום רביעי, 2 באוקטובר 2024

שנה טובה

 עוצרת רגע לאחל לכולנו שנה טובה, שנה טובה יותר.

שיחזרו החטופים, שינחמו השכולים, שישובו החיילים שלמים ובריאים. שינשמו סוף סוף ההורים, הנשים, הבעלים, הילדים, החברים. שתגמר המלחמה, שהמפונים ישובו לבתיהם, שיהיו קצת שקט ושלווה.

שהבריאות תהיה טובה, שהכלכלה תתחיל להתאושש, שהשמחה תחזור לשכון בלב. 

שיבואו ימים טובים.

אמן.