שוחררתי הביתה יום אחרי הניתוח, לא היתה מאושרת ממני ללכת הביתה אחרי השהות הקשוחה ביותר עם הנוחרת המחרחרת.
אמרתי יפה תודה ושלום והלכתי הביתה, חלשה ומסוחררת, אבל הביתה, אין מקום טוב להחלים בו מאשר בבית.
הבטן כאבה לי, כאבים של גזים ועצירות קשה. וגם קצת כאבים קלים בתפרי הניתוח, ארבעה חורים קטנים.
אני יודעת שבניתוח בטן, אפילו אם לפרוסקופי, ובמיוחד אם מתעסקים עם המעיים, ואצלי התעסקו, כי הפרידו הדבקויות מניתוח קודם, לוקח זמן עד שהכל חוזר לפעול.
אז קודם כל שתיתי כמה שיכולתי, וביקשתי מהאמצעית שתכין לי מרק עוף עם גזר ודלעת וללא ירקות שעלולים להוות אתגר למעיים המתעוררים.
מאד סבלתי מתחושת הנפיחות והעצירות, יותר מהכל, אבל קיבלתי עלי את הדין, שככה זה וזה לוקח זמן.
למחרת הרגשתי מעט יותר טוב, לא מבחינת הבטן, אבל היה לי מעט תאבון ויכולתי לאכול מעט מהמרק.
הקטנה הכינה לי דייסת שיבולת שועל , שהיתה טעות ענקית כי היא ישבה לי בבטן כמו משקולת של שני קילו.
התחלתי לשים לב שהדופק שלי נשאר גבוה ולא יורד.
מדדתי חום והוא היה סביב 37.3-37.4 כל הזמן. ההנחיה היא לחזור לבית חולים אם החום עולה מעל 38, ולמרות שאני מכירה את עצמי ויודעת ש 37.4 זה ממש לא תקין אצלי, נאחזתי בהוראה, כי לא רציתי לחשוב על בית חולים.
כן, אני יודעת שזו פחדנות, אבל בית החולים היה טרי מידי בזכרוני.
בשישי בערב הגמל בא לבקר והביא לי עוף צלוי, סלטים, ופתיתים שהכין.
אני הצלחתי לאכול מעט פירה שהקטנה הכינה לי ומעט מעט עוף.
הוא נשאר לישון ובבוקר לא היה לי תאבון כלל, שמחתי שהגמל נסע לדרכו, כי ההרגשה לא השתפרה מאתמול. למעשה היא הלכה והחמירה, כאבי הבטן, חוסר פעילות המעיים, הבחילות, ההרגשה הכללית של החולי... ובנוסף החום עלה ל37.5.
בראשון בבוקר שלחתי הודעה לרופאה שלי וביקשתי שתתקשר אלי כשהיא פנויה כי אני אחרי ניתוח ומרגישה לא טוב.
סיפרתי לה את השתלשלות העינינים, והיא המליצה על מיון.
אמרתי לה שאני מעדיפה שלא, אז היא ביקשה לפחות אעשה בדיקות דם מייד ושבצהריים תהיה לנו אינדיקציה.
ביקשתי מהקטנה שתיקח אותי למרפאה המקומית כי הייתי חלשה מכדי ללכת, והאחות שם לקחה בדיקת דם והציעה שאעשה גם בדיקות שתן, כי בכל זאת הייתי עם קטטר כמעט יממה.
בבדיקות השתן התברר שאני מיובשת לגמרי , הקטונים היו ברמה הגבוה ביותר האפשרית, ובהתייעצות עם הרופאה החלטנו על מתן עירוי עם פרמין נגד הבחילות שהיו לי.
קיויתי שהתסמינים נובעים מההתיבשות ושהכל ישתפר אחרי העירוי.
ספוילר, זה לא.
בצהריים חזרו מדדי הדלקת, שהיו מוגברים, אבל אפשר אולי לשייך אותם לטראומה של הניתוח לכן החלטנו שנדבר בבוקר למחרת ונחליט.
במהלך היום לא היה שיפור בהרגשה, להיפך.
כפות הרגליים שלי היו קפואות, כמו שהן נוהגות לקפוא כשהחום עולה. ההרגשה הכללית החמירה מעט ואני הבנתי שאין ברירה.
למחרת בבוקר, שלחתי לרופאה הודעה שאין שום שיפור, היא הציעה שוב מיון, או לפחות שאלך להבדק במרכז בריאות האשה. אבל הבנתי שאין לי ברירה וכתבתי לה - מיון.
היא כתבה לי הפניה ואני קראתי לקטנה שהיתה מוכנה מראש לאפשרות ונסענו יחד לבית החולים.
במיון הפנו אותנו ישירות למיון נשים, כי הייתי בסך הכל חמישה ימים אחרי ניתוח גניקולוגי.
מזל. מיון נשים הוא קטן וידידותי למשתמשת. צוות האחיות בו מקסים, להוט לעזור, רגיש ונעים. האחות שקיבלה אותי זיהתה מייד שאני בקושי עומדת על הרגליים והשכיבה אותי על מיטה. עובדת משק ראתה שאני רועדת ומיהרה להביא לי שמיכה.
חיברו אותי לעירוי כדי לתת לי קודם כל נוזלים , נגד כאבים ונגד בחילות, לקחו בדיקות דם והמתנתי לבדיקת רופא .
הרופא שבדק אותה אמר שהכל נראה תקין, שאין בעיה עם איזור הניתוח ולא עם התפרים בבטן.
אמרתי לו שאני יודעת את זה, ושהבעיה שלי היא במערכת העיכול.
בדיקות הדם חזרו והתברר שמדדי הדלקת הכפילו את עצמם מאתמול.
אחרי כמה שעות נאמר לי שהוחלט לאשפז אותי להשגחה. לא הבנתי למה לא מזמינים יעוץ כירורגי, או שולחים אותי למיון כירורגי, כי ידעתי שהבעיה היא לא גניקולוגית, אבל קיבלתי בברכה את האשפוז.
הכניסו אותי לחדר עם מטופלת שעברה כריתת מעי עקב גידול סרטני שמקורו גניקולוגי והיתה עם סטומה חדשה ... אני לא אכביר מילים על החוויות, אבל פיקניק זה לא היה. גם פה לא הבנתי למה היא מטופלת במחלקת נשים שלא ערוכה ולא מכירה את נושא הסטומה כמו מחלקה כירורגית. נבצר מבינתי עד לרגע זה.
המנתח המהולל, שהוא גם מנהל המחלקה בא לראות אותי ולהגיד שכרגע יעקבו אחרי מדדי הדלקת ויתנו לי נוזלים.
ביקשתי ממנו הפניה לבדיקת CT כי אני כבר גמורה מהרגשה רעה וחולי ומרגישה שקורה לי משהו לא טוב.
אין צורך כרגע, הוא אמר, נראה מה המדדי דלקת שלך מחר בבוקר. איזור הניתוח נראה תקין לפי בדיקת רופא המיון. אני יודעת, אמרתי לו הבעיה היא במערכת הגסטרו אינטסטינלית, אני לא מצליחה לאכול מיום שישי והיכולת שלי לשתות גם הולכת ופוחתת.
טוב, את תקבלי עירוי ונראה מה קורה מחר בבוקר. הוא הציע לתת לי משהו לעצירות (תמיד אני רושם נומלקס בשחרור! לי לא רשמת...)
אני מודה, לא היה לי כוח להתווכח, הרגשתי חלשה וחסרת כוחות כל כך. חסרת אונים.
האחות הביאה לי סירופ אבילק וסירופ אופטלגין ולא נותר לי אלא לקוות לטוב.
טוב לא קרה. האבילק הסמיך והמתוק עד בחילה, ישב לי בבטן כמו לבנה של חמישה קילו.אחרי חצי שעה מהמתן הקאתי את שניהם. למרבה המזל השירותים שלייד חדרי היו תפוסים אז הקאתי מול תחנת האחיות והן שמעו את זה.
אחרי ההקאה ביקשתי שיקראו לרופא.
הגיעה תורנית צעירה ואני התחננתי שוב שיפנו אותי לבדיקת CT.
עד עכשיו יכולתם להגיד שאני סתם עושה דרמה כי הכאבים הם שלי והחום לא עולה על 37.5 אבל עכשיו אני כבר מקיאה מה שנכנס לי לגוף, בבקשה תפני אותי לCT.
התורנית אמרה שתתיעץ עם רופאה בכירה אבל קשה לה להאמין שיאשרו לה את הבדיקה. את מבינה, עכשיו בזמן תורנות יש רק CT אחד בבית חולים ורק מפענח אחד...
שוב לא היה לי שום כוח להתווכח ולדרוש, לא נשארו לי שום כוחות בכלל.
שקעתי למיטה וחיכיתי שיגיע הבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה