המשך האשפוז השני

למחרת בבוקר התייצב המנתח, מנהל המחלקה לצד מיטתי בשבע בבוקר. זה היה שבוע אחרי שנותחתי ולכן לא הופתעתי מהשעה, הוא הגיע לעוד יום ניתוחים. 
כולו חיוכים ועליצות, אמר לי, טוב, אז נעשה בדיקות דם הבוקר ואם את יציבה, תלכי הביתה.
הרמתי אליו מבט, ואמרתי - אתה מבין שאני לא אוכלת ולא שותה מיום שישי? אתה מבין שאני מרגישה נורא? שאתמול הקאתי, שאין לי יציאות, שהבטן שלי נפוחה, שאני מרגישה מאד מאד חולה?
אה, את לא אוכלת מיום שישי? טוב אני אזמין לך CT.

שעתיים אחר כך הגיעה אחות עם חומר ניגוד לשתיה, והסבירה שרק אחרי שאסיים את הנוזל כולו ורק אחרי שיחלפו שעתיים אוכל לעבור את הבדיקה.
חומר הניגוד היה מזעזע, כמעט בלתי ניתן לשתיה. אני לא יכולה להסביר למה, לא היה לו טעם כמעט, אבל משהו במרקם או בסמיכות שלו היה מזעזע.
כשהאמצעית באה, ביקשתי ממנה ללכת לרנטגן ולבקש שיתנו לה סירופ פטל שיש להם, שאוכל למהול בחומר הניגוד ולשתות אותו. הפטל באמת עשה את שלו והפך את הזוועה של שתיית חומר הניגוד לקלה יותר, ובנוסף, הייתי נחושה לסיים את החומר ולעבור את הבדיקה שהייתי צריכה לעבור כבר יום קודם, לדעתי.
להפתעתי לא הקאתי את חומר הניגוד וסיימתי את כולו בפחות משעתיים.
האמצעית הודיעה לאחות שסיימתי את חומר הניגוד ואפשר כבר לשלוח אותי לבדיקה, ואז חיכינו שיבוא סניטר לקחת אותי.
חיכינו וחיכינו. האמצעית הלכה לתחנת האחיות כל רבע שעה לשאול, למרות שהתשובה לא השתנתה - בתוך חצי שעה יבוא סניטר לקחת את אמא שלך.
אחרי עוד שעה וחצי האחות נכנסה לחדר להגיד שיש בעיה עם הסניטרים ויקח זמן עד שימצאו אחד פנוי ואולי אני יכולה ללכת ברגל כי ב CT מחכים לי.
מלמלתי שאני לא מאמינה שאצליח ללכת עד לשם והאמצעית קפצה ואמרה - לא היא לא יכולה ללכת, אני אקח אותה בכסא גלגלים. היא דרשה מהאחות לבוא איתה לחפש כסא, וחזרה איתו כעבור מספר דקות.
דחפה אותי עד לחדר הבדיקה, היו שם שלוש מיטות של חולים מבוגרים שחיכו בתור ועוד ארבעה אנשים שלפחות אחת מהם עם צמיד של אשפוז, חשבתי שזה יקח נצח, אבל להפתעתי באמת הדברים היו מהירים, רבע שעה אחרי שהגענו , הספיקו לקבל את שלושת המטופלים במיטות וקראו לאחרים לחדרים אחרים, ואז קראו לי, ועוד שתי דקות הייתי כבר אחרי.

כעבור כשעתיים הגיע המנתח המהולל להגיד לנו שעוד אין פענוח ולכן הוא הלך במיוחד למכון הרנטגן לבקש תשובה לבדיקה. וואלה, כמעט גלגלתי עיניים, אבל התאפקתי.
דווקא עכשיו התחלתי להרגיש טיפה טוב יותר ממה שהרגשתי בימים האחרונים וקיויתי שהתשובה תהיה שזה שום דבר.
הוא התחיל מזה שאין קולקציה (צבר חיידקים שקשה לטפל בו) ואין פיסטולה (חיבור בין המעי לאיבר אחר) אבל יש איזה סימנים קטנים ולא דרמטיים שאולי יכולים להיות זיהום ולכן הוחלט לתת לי אנטיביוטיקה, ליתר בטחון. שלוש אנטיביוטיקות דרך הוריד ל48-72 שעות, אחר כך אמשיך לקחת אנטיביוטיקה דרך הפה בבית.
איזה מזל שהחלטתי לאשפז אותך להשגחה, המשיך והילל את עצמו, כולם אמרו לי בשביל מה, אבל אני התעקשתי.
הפניתי את הראש וגלגלתי עיניים ביני לבין עצמי. לא היה לי כוח להתייחס לזה.

בשש בערב באה אחות לתת לי את האנטיביוטיקה הראשונה, בעשר שוב,  בחצות פעם נוספת ובשש בבוקר שוב. הרגשתי פחות ופחות טוב, עם כל מתן אנטיביוטיקה, אבל אמרתי לעצמי שזה חלק מתופעות הלוואי ושאני מקבלת שלוש אנטיביוטיקות חזקות מאד ישר למחזור הדם, אז הגיוני. זה די קריפי להרגיש את הנוזל זורם בורידים ומקרר אותם.
לא ישנתי ממילא, כי השכנה עם הסטומה והאור והרעש והכל, אז לפחות השגחתי שהאחיות לא מכניסות לי בועות אויר למחזור הדם. (האחיות: הבועות האלה לא מסוכנות לך, אין לך מה לדאוג. אני: אני יודעת ואני מבקשת שתוציאי אותן מהצינורית לפני שאת מחברת, זה עושה לי הרגשה לא טובה).

רק שבשש בבוקר ההרגשה שלי התחילה להתדרדר במהירות, התחלתי לשלשל מים, הייתי עם בחילות קשות, הייתי חלשה עד קושי לעמוד על הרגליים, הלב דפק לי חזק מידי פעם, מה שמעיד על הפרעות קצב, ובכללי הרגשתי שאני עומדת למות.
כשקראתי לאחות לבקש משהו עם סוכר כי הרגשתי על סף עלפון, אמרתי לה שאני משלשלת מים ומרגישה נורא.
זה יכול להיות מחומר הניגוד מאתמול היא אמרה, אבל אביא לך כלי לבדיקת צואה לראות שלא נדבקת בקלוסטרידיום.
זה לא חומר הניגוד אמרתי לה, וזה לא זיהום בחיידק, אולי תתחילו להקשיב למה שאני אומרת לכם??? אני יודעת מה אני מרגישה, פשוט תקשיבו לי!
ואז פרצתי בבכי. מה בכי? התייפחות שלא יכולתי להפסיק. עם יבבות והשתנקויות והכל. לא זוכרת מתי בכיתי ככה, לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך חלשה וחסרת אונים.
היא ניסתה להרגיע אותי והביאה לי תה חם ומתוק ועוד פרמין לבחילות.
(כנראה שבשלב זה התקשרתי לגמל ואמרתי לו שהורגים אותי, שהאנטיביוטיקה הורגת אותי. אני לא זוכרת את זה. הוא לא שוכח.)

אחרי הפרמין נמנמתי במיטה, בזמן שהחדר היה מלא תנועה ורעש, הייתי כל כך עייפה ומותשת.
האמצעית הגיעה בלי ששמעתי וישבה בשקט ליד המיטה עד שהתעוררתי מהנמנום. הרגשתי טיפה יותר טוב וקמתי להתקלח, כשהיא עומדת מחוץ לדלת למקרה שלא ארגיש טוב.

כשהגיע ביקור הרופאים, המהולל ועוד צמד מתמחות, אמרתי להם שאני לא סובלת את האנטיביוטיקה ואני מבקשת שיתייעצו עם זיהומולוגים למצוא תחליף. לשמחתי בגלל המתמחות הוא לא היה יכול למסמס אותי וביקש מאחת מהן לעשות את הבירור. נחזור על בדיקות הדם הוא אמר ונראה מה המצב.
כן, השעה תשע וחצי ועדיין לא לקחתם לי בדיקות דם, אמרתי, הפעם כבר לא הצלחתי להסתיר את הכעס. האחות אמרה שהיתה הוראה, המתמחה אמרה שלא ראתה הוראה והוחלט שבדיקות הדם ילקחו בהקדם.
גם הוא אמר שהשלשול יכול להיות מחומר הניגוד. תפסיקו כבר להגיד לי מה אני מרגישה, אמרתי זה לא שלשול מחומר ניגוד ואתה תראה את זה ב12 בצהריים כשאתחיל לשלשל שוב שש שעות מהמנה של שש בבוקר.
בדיקות הדם נלקחו והראו שיש ירידה קטנטנה במדדי הדלקת.
האחות באה לתת לי מנה נוספת של אנטיביוטיקה בוריד ואני הודעתי לה שזה לא יקרה. האנטיביוטיקה מסוכנת לי.
את מסרבת?
כן.
באחת עשרה וחצי חזרה ההרגשה הרעה ואיתה השלשולים, כך שיכולתי לתת להם את בדיקת הצואה. לשמחתי, המנתח המהולל עמד ליד דלפק האחיות כשהבאתי את הבדיקה. בדיוק כמו שאמרתי לך, אמרתי , כמו שעון שוויצרי. לא מוכנה לקבל יותר את האנטיביוטיקות בוריד.

בשעות הצהריים המאוחרות המהולל הגיע להגיד לי שלקח להם הרבה זמן לתפוס את הזיהומולוגים, אבל יש להם תשובה. הם יחליפו לי לאנטיביוטיקה דרך הפה, שני סוגים ואם אסתדר איתן, אלך למחרת הביתה.
לפנות ערב קיבלתי את המנה הראשונה דרך הפה. היא עברה בשלום.
גם המנה השניה בלילה.
עדיין שלשלתי והייתי חלשה, האנטיביוטיקה הקודמת עוד לא יצאה מהמערכת, אבל כבר הרגשתי מעט טוב יותר.
בארוחת ערב הצלחתי לאכול צלוחית מרק בית חולים. מרק מגעיל מאין כמוהו, אבל הצלחתי לאכול! 
התרגשתי כמעט עד דמעות. צילמתי לבנות שלי את הצלוחית הכמעט ריקה.
אכלתי מרק! אכלתי מרק! הלכתי לאחיות להתפאר בהישג. המבטים ההמומים שלהן הבהירו לי שלא הבינו את גודל האירוע. לא נורא.

זה היה יום רביעי בערב וזו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לאכול משהו מאז שישי בערב.
בשתיים לפנות בוקר התעוררתי מזיעה, עם זיעה בריח כל כך נורא שהייתי חייבת לזרוק מעלי את השמיכה. מזל שהיתה לי עוד אחת. הרגשתי איך הרעל יוצא לאיטו מהגוף שלי. 
בתשע בבוקר, בלי בדיקות דם ובלי טקסים חגיגיים קיבלתי מכתב שחרור ופחות או יותר נבעטתי הביתה.
לא היתה מאושרת ממני.

ה-מרק