הניתוח

בסופו של דבר, הניתוח עצמו עבר ממש בקלות. 

קצת סיפרתי לעצמי שזה ניתוח קטן וקליל, שההחלמה ממנו מהירה ושהכל יהיה בסדר. אבל אתם כבר מכירים את מערכת היחסים שלי עם מרפי, אנחנו בלתי נפרדים. 

הגעתי להתאשפז יום לפני הניתוח, בעשר בבוקר, על פי דרישתם, ויותר גרוע, בצום. עם עצמי התמרמרתי שאצטרך להיות בצום יומיים רצופים. בדיעבד, ולאור ההמשך, התמרמרות מגוחכת ומעט אירונית.

כשהגעתי, התברר שאני לא באמת צריכה להיות בצום, כמו שחשבתי.
קיבלתי מיטה, צמיד ושיחת קליטה עם האחות ויכולתי לאכול את הכריך שהבאתי איתי.
די מהר הגיעה שותפה לחדר, שעמדה להיות מנותחת כמוני, למחרת. היא היתה שקטה ונעימה, ואחר שבירת הקרח הצעתי לה שאם משהו שאני עושה יפריע לה, היא מוזמנת להעיר לי, ולהיפך. היא קיבלה את הרעיון ושתינו חיכינו למרדים.
שלה הגיע בשעות הצהריים ואני המתנתי עד לפנות ערב למרדימה התורנית שתבוא לראיין אותי, כי היא עברה ניתוח באשפוז יום ואני בחדר הניתוח הגדול ואלה לא אותם מרדימים.

שימח אותי לדעת שאני הראשונה בתור לניתוח למחרת ושלא אצטרך להמתין שעות עד לתורי.
הגמל הגיע בערב, למרות שאמרתי לו שאין צורך, הסתובבנו קצת בבית חולים והלכנו לאכול סלט בקפיטריה היקרה באופן מוגזם וקיצוני. הוא הלך בתשע שזו השעה שבה מפנים את כל הגברים מהמחלקה, מחלקת נשים, אחרי הכל.
הזותפה לחדר ואני הלכנו לישון די מוקדם אחרי שהשתעממנו יום שלם במחלקה והלילה עבר סביר יחסית למעט העובדה שהיא נחרה והעירה אותי, נו טוב, ידעתי שלמחרת אשן.

למחרת בבוקר בא סניטר חייכן ונחמד לקחת אותי.
הקטנה כבר התייצבה השכם בבוקר במחלקה וליוותה אותנו לחדר הניתוח, איפשרו לה להכנס לאיזור ההמתנה בחדר הניתוח, עד שלקחו אותי פנימה, מה שלקח מעט מאד זמן.
עברתי למיטת הניתוחים, המרדים התקין עירוי, חוברתי למד לחץ דם ולא.ק.ג . התחלתי להרגיש תחושה מוזרה והמרדים אמר שכבר נתן לי משהו, רציתי להגיד לו שאני מרגישה, אבל הוא כבר הניח מסכת חמצן על הפנים שלי.

התעוררתי בחדר ההתאוששות, רציתי להגיד משהו, אין לי מושג מה, אבל לא יכולתי לדבר כי הטובוס של ההנשמה שהיה בגרון שלי בכל מהלך הניתוח השאיר אחריו איזו בצקת ולא יצא לי קול.
נמנמתי עד שבאו לקחת אותי למחלקה, וביציאה ראיתי את הקטנה ואת הגדולה שהגיעה מאוחר יותר. נפנפתי להן לשלום וזקרתי אגודל לסניטר ששר כל הדרך למחלקה.

במשך השעות שאחר כך נמנמתי את שאריות ההרדמה, כששתי בנותי יושבות ומדברות. זה היה נעים, כמו להקשיב לציוץ ציפורים מרגיע.

הן קצת צחקו עלי שנתנו לי לשתות מיץ דרדסים, כי שקית השתן היתה מלאה בנוזל כחול, שזה חומר הניגוד שקיבלתי במהלך הניתוח על מנת שהרופא המנתח יוכל לזהות את בלוטות הלימפה ולהוציא אותן.

הן הרטיבו לי את השפתיים והלכו בכל שליחות שרק נקרתה על דרכן.
היה איזה שלב שהקאתי והקטנה תמכה בי ועזרה לי להתנקות ולשטוף את הפה.

על הרגליים היו לי שני שרוולי לחץ שהתנפחו והתרוקנו על מנת להזרים את הדם בגפיים, כי לא הייתי אמורה לקום עד למחרת. חשבתי לעצמי שזה הסימן שאני זקנה באופן רשמי.
השותפה החביבה שלי שוחררה לביתה בצהריים ונשארתי לבד.

לפנות ערב שחררתי את הקטנה, היה לה קשה ללכת ולהשאיר אותי חסרת אונים במיטה, אבל אמרתי לה שאני ממש מול תחנת האחיות, והיא אמרה שהגמל יגיע מאוחר יותר. מסתבר שהם תיאמו ביניהם.
הוא באמת הגיע בערב, אחרי יום עבודה, וישב ליידי. לא באמת זוכרת על מה דיברנו, עדיין הייתי רדומה מעט.
ואז הגיעה בחורה ערביה עם אחיה, היה דין ודברים, הוא רצה להשאר איתה בלילה ולא איפשרו לו.
הגמל שמבין ערבית אמר מאוחר יותר, כמה ימים מאוחר יותר, שהאח אמר שהיא חולת נפש ואי אפשר להשאיר אותה לבד.

הבחורה היתה סיוט. תנסו לדמיין נחירות בעוצמה של נגריה עם חירחורי דום נשימה בדרגה הכי גבוהה... זה מה שהיה כל הלילה והמשיך גם בבוקר. לא חושבת שהצלחתי לישון דקה.

בבוקר הרגשתי בחילה נוראית, קראתי לאחות, אבל הקאתי עוד לפני שהגיעה.
היא עזרה לי להתנקות במרמור די ניכר, הוציאה את הקטטר ונזפה בי שאני צריכה כבר לרדת מהמיטה ושבת בכורסא. עזרה לי לרדת לכורסא, שם המשכתי להקיא עוד קצת. כשהספיק לי מלשבת חזרתי למיטה מאוששת  יותר.

המנתח הפציע בעליצות ליד מיטתי כדי להגיד לי שבעקרון אני יכולה ללכת היום הביתה, בתנאי שאצליח לעשות פיפי בשירותים. אמרתי לו שאני כבר הולכת לעשות פיפי רק שיוציאו אותי מסיוט הנחירות הבלתי פוסק. קמתי כל כך מהר שכמעט נפלתי.
הוא עקץ אותי ואמר שאם הייתי מסכימה להתנתח בבית חולים הפרטי, זה היה נראה אחרת. נהדר, זה באמת הזמן והמקום.

לפני הצהריים כבר קיבלתי מכתב שחרור, והקטנה הלכה לקרב את האוטו שלא יהיה לי הרבה ללכת.
הנסיעה הביתה היתה לא הכי פשוטה, כל קפיצה וכל אבן הזכירו לי שעברתי ניתוח רק אתמול, אבל אין תחליף לבית ולא יכולתי לחכות כבר להגיע למיטה שלי ולשקט שלי.

 

מראה אופייני של בית חולים