לעכשיו אספר על העכשיו, על מה היה עוד אכתוב.
מאתמול כבר בבית אחרי אשפוז של נצח שנמשך ארבעה ימים. כמובן שעוד לא לגמרי בסדר, זה עוד יקח זמן...חלשה מאד, מצליחה ללכת מאתיים מטר לכל היותר, מתעייפת ומעלה דופק אחרי שהלכתי למטבח להכין קפה( תה, אני כמעט לא שותה קפה).
בלילה ישנתי גרוע, התעוררתי כל שעה, כנראה שהתרגלתי מבית חולים, או שזו תופעת לוואי של האנטיביוטיקות שאני מקבלת, יש לי סחרחורת ו( סליחה על הבוטות )שלשולים.
ההמוגלובין שלי צנח מ12.7 ל10.2
המשקל שלי צנח בשישה קילו.
אתמול עברתי לראשונה בחיי התקף חרדה. היה מפחיד ממש.
אחת האנטיביוטיקות עושה לי טעם נוראי בפה.
הזיכרון לטווח קצר שלי נפגע, כנראה מההרדמה, כנראה הפיך. ואני מרגישה כמו דג זהב.
ועכשיו לדברים החיוביים:
יש לי תאבון, אני רעבה ובא לי לאכול שזה דבר מדהים, שתדעו.
אני כבר ביום השני מתוך עשרה של האנטיביוטיקה.
אותה אחת האנטיביוטיקות שעושה לי טעם נוראי, עושה למים טעם מתוק.
אני בבית!
יש לי את הבנות המדהימות בעולם. חד משמעית והן הדבר הטוב ביותר שעשיתי אי פעם ללא ספק.
הקשר עם הגמל התחזק עוד יותר.
אני לומדת לשחרר. לנשום ולשחרר.
אני לומדת להיעזר.
מנחם הקטן התגעגע מאד ובא לנחם ולהתנחם🥹
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה