מידי פעם זה מתחלף בכעס, זעם, אבל מהסוג שרואים שחור בעיניים, רגע לפני איבוד שליטה.
כמה כועסת? ראיתי היום סרטון ממצלמת גו פרו של אחד המחבלים באחד הקיבוצים, הוא נורה ונהרג. ראיתי את הסרטון חמש או שש פעמים. הרוצח נהרג והתחושות שלי היו בעיקר מהכיוון המאד מאד מרוצה מזה.
זו כל כך לא אני. וואו כמה שזו לא אני.
את הבוקר פתחתי בשני ניחומי אבלים, הראשון אצל מישהי שאני אוהבת שאחותה נרצחה בביתה בקיבוץ בארי, לקח שבוע לזהות אותה, והמשפחה קיבלה את בשורת האיוב אתמול.
הם חשבו שזה מה שקרה, אבל לא הפסיקו לקוות לנס עד לרגע האחרון.
הביקור השני אצל מישהי שעובדת איתי, הבן שלה נרצח במסיבה ברעים, הוא תקלט שם וזו היתה אמורה להיות הפריצה העולמית שלו. במותו הציל את שני החברים שהיו איתו ברכב כשניסו להמלט מהטבח.
בשני המקרים המשפחות אסירות תודה שהאהובים שלהם נרצחו ולא נחטפו לעזה.
בא לי לצרוח.
בא לי לצאת החוצה ולצרוח בכל הכוח, עד שיגמר לי האויר או עד שיגמר לי הקול.
לא מרשה לעצמי אפילו לחשוב על החטופים, אני מפחדת שאתמוטט ואפסיק לתפקד אם אחשוב עליהם. אני מפחדת שלא אצליח לקום חזרה אם אתמוטט.
כבר שבוע שאני לא מצליחה לראות טלויזיה, סדרות או סרטים. לא מצליחה לשחק במשחקים או לשמוע מוזיקה.
הגמל בא בשישי, ביקשתי ממנו שיבוא וישאר לישון, כי פתאום פחדתי להיות לבד. הוא בא ונשאר לישון. אלה היו הרגעים הראשונים והיחידים בשבוע בהם היו דקות שלא חשבתי על שום דבר חיצוני לי, ולו.
הביקור שלו שחרר משהו, כי אחרי שהלך לקחתי ספר וקראתי אותו, את כולו, עד הערב.
קריאת ספרים היתה האסקפיזם שלי בימים שבהם עוד לא ידעתי מה זה אסקפיזם. אז אולי זו בכלל נסיגה ולא התקדמות.
הצלחתי גם לישון מעט טוב יותר ולאכול טיפה יותר, ולא רק דברים שהם מרק.
תודה למי שקורא ומגיב.
אני קוראת את התגובות, אבל אין לי יכולות נפשיות לענות ברגע זה.
העצב משתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה