אחר כך חזרנו הביתה, והנכדות, קרני אור ואושר, החזירו לנו מעט נשימה, הוחלט שיאכלו ויתקלחו אצלי ואז יסעו הביתה, אלא שלחיים תוכניות משלהם היה איום חדירה אוירית ונאלצנו להכנס למקלטים למשך זמן שנראה כמו נצח.
היה חם ומחניק וצפוף מאד, כי אתנו היו כל המנחמים שהגיעו ללויה וטרם הספיקו ללכת הביתה. הרגשתי חרדה מטורפת, מסתבר שהטראומה המודחקת של יום כיפור יודעת לצוף מתי שנוח לה. אני חושבת שלא שהיתי במקלט מאז יום כיפור, בגיל חמש. דווקא הבנות שלי התמודדו מצוין כל אחת בדרכה.
כשקיבלו אישור לצאת, הם מיהרו להכנס למכונית ולנסוע הביתה.
אם החיזבאללה רוצים להתיש אותנו, לפחות איתי הם עשו עבודה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה