בכל פעם שמישהו מתחיל להגיד משהו, או שסרטון מתחיל להראות משהו, אני מעבירה הלאה, משתיקה, בורחת.
בעבודה אני פוגשת אנשים בחרדה מטורפת. למשל אמא לשלושה מתחת לגיל שש שמסרבת לצאת מהבית או להוציא את הילדים, כי שום מקום לא מספיק בטוח.
או משפחה שבה האב החליט שכולם עוברים למקלט ועד לפני יומיים שאמא התמרדה הם ישנו וגרו במקלט בלבד.
אין לי כלום בבית, היא מספרת, הכל הוא העביר למקלט. הוא קנה משקפת מקצועית בכמעט 1000 ש"ח ומתצפת איתה על ההר שממנו, לתחושתו יגיעו הרחפנים עם המחבלים. חוץ מזה קנה ציוד מחנאות וציוד צבאי באלפי שקלים ומט" ח בעוד כמה אלפים.
הוא מובטל והיא עובדת בשכר מינימום. ליותר לציין שאין להם את הכסף שהוא הוציא.
שתי אמהות שבני זוגן גוייסו בצו 8 עזבו את הבית ונסעו להורים עם הילדים, למרות שבמקום החדש יש יותר התראות, אזעקות וטילים...
כשאני חוזרת הביתה אני בדרך כלל אופה עוגיות, מתנדבת להכין אוכל לפליטים שעברו לישוב שלי, מכינה משלוחים לחיילים... יוצאת עם הכלבים לטיול ומאפשרת לעצמי לפגוש אנשים ולדבר קצת.
מעולם הבדידות לא היתה קשה לי כל כך. מעולם לא באמת הרגשתי בודדה.
הקטנה דואגת, כי מעולם לא ראתה אותי כל כך שפופה. ומבקשת שאלך לטיפול.
אני מבטיחה לה שאהיה בסדר, ואני יודעת שאהיה בסדר, אבל קודם חייבת לעבור קצת אי הודאות והחרדה הקיומית.
עוד מעט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה