צפירת הרגעה לבנתיים

 אחרי שהגמל הגיע אלי לעבודה במפתיע, היית צריכה לנסוע לחיפה אחרי העבודה, להשתתף במחקר פיברומיאלגיה שבו הסכמתי להשתתף.
היה לי קשה לחכות עד סוף היום, הגוף שלי הגיב בתגובות של סטרס, לא יודעת למה, אבל הרגשתי שלא יעזור לי לחכות לרגע האחרון ולכן יצאתי חצי שעה קודם.
בהתאם הגעתי גם חצי שעה קודם, הייתי צריכה לשאול שלושה אנשים לכיוון, אבל בסוף מצאתי את החדר של עורכות המחקר.
הסתבר שהן הופתעו מהגעתי, לא בגלל שהקדמתי בחצי שעה, אלא בגלל שהצלחתי למצוא את החדר בלי להתקשר אליהן ולבקש עזרה. לדבריהן, לא היו להן הרבה נבדקות/ים שהגיעו ללא סיוען לחדר.

הן ביקשו ממני למלא שאלון במחשב ואחר כך חיברו אותי לסוג של א.ק.ג ונתנו לי לבצע איזה משחק לא ברור במחשב. לא היתה דרך להצליח במשחק והוא ארך לא מעט זמן, כך שחשדתי שהן בודקות תגובות לתיסכול, מאחר וככה חשבתי, לא באמת הייתי מתוסכלת, רק משועממת וחיכיתי שהמשחק יסתיים. כמובן שהן לא רצו לחשוף את מטרתן, אבל כששאלתי אם המטרה שלהן לבדוק תגובות פיזיות לתסכול, הן צחקקו ואמרו שהחלק הזה של המחקר צריך להשאר מעומעם.... אז כנראה שכן.
אחר כך אמרו לי שהן יוצאות מהחדר לשמונה דקות בדיוק ושאשתדל לא לקום מהכיסא ולהמתין שיחזרו. הן לקחו לי את הטלפון וכיבו את המחשבים, כך שלא נותר לי אלא לשבת בשקט במקום ולחכות שהזמן יעבור. שוב, תיארתי לעצמי שהן מנסות להכניס אותי למצב של מצוקה ולראות את התגובה הפיזית שלי לזה, אבל לא הייתי במצוקה, אפילו לא השתעממתי, רק ישבתי הכי נוח שיכולתי, עצמתי עיניים וצפתי לי. הזמן עבר ממש מהר והן חזרו לחדר. 
ניתקו את הא.ק.ג. נתנן לי צמיד כושר והחזירו לי את הטלפון אחרי שהתקינו עליו שתי אפליקציות, אחת לצמיד שמודד מדדים כמו דופק, צעדים, שינה, מוליכות עורית ועוד. ואפליקציה שניה שבה אני צריכה לדווח שלוש פעמים ביום, בזמנים קבועים, רמת כאב, מצב רוח ועוד.
אחרי שבועיים אחזיר להן את הצמיד ונפרד לשלום בתקווה שהמחקר שלהן יקדם את ההבנה והטיפול בפיברו.

בדרך חזרה הייתי רגועה ושלווה, המוזיקה ברדיו היתה נהדרת והיה לי נעים מאד. כל מה שחשבתי עליו היה כמה שהנסיעה הזו מזכירה לי את הנסיעות עם הגמל. וכמה הייתי שמחה לנסוע איתו לאן שלא יהיה.
אז התקשרתי אליו ואמרתי לו את זה. הוא התרגש, שמעתי אותו משתנק מעט מהתרגשות.
מאוחר יותר, כשדיברנו שוב בטלפון,  אמר לי שהשיחה הזאת הרגיעה את המצוקה האיומה שהיה בה, בגלל המתח שביננו. אמרתי לו שאנחנו עדיין צריכים לדבר וללבן דברים, אבל שלא חייב להיות לפני הנסיעה לאילת, אפשר גם אחרי.

מבחינתי, אמרתי לו, הנסיעה הכי גרועה לאילת כבר היתה, כשהיית חולה, לא יהיה גרוע יותר. נכון, הוא אמר, מקסימום נריב...
אבל אמר שיבוא אלי בראש השנה ונדבר.

אז הוא בא היום.
הוא אמר שלא ישן בכלל בלילה, מרוב מתח ומרוב שניהל איתי שיחות בראש. שאלתי אותו מה הworst case scenario מבחינתו, אבל הוא לא ידע להגיד. שום דבר לא גרוע, מה שיהיה יהיה. 
אמרתי לו שמי שכל כך שנטי לא מגיע למצב שהוא לא ישן בלילה, אבל בסדר, לא חייבים לדבר על זה.
אחר כך אמר לי שאני האדם היחיד בעולם שאיתו הוא מרגיש שהוא יכול להיות הוא עצמו, בדיוק כמו שהוא, פיזית ונפשית, שהוא לא צריך איתי מסכות והצגות ושהחיבור ביננו הוא חיבור ששום דבר לא יכול לו.

הכנתי לנו ארוחת בוקר ותוך כדי אכילה התחלנו לתכנן מה נעשה בנסיעה לאילת. כשבא אלי לעבודה היה נחוש שהוא חייב שיהיו תוכניו, והיום היה רגוע בהרבה, ולא היה לו שום צורך בתכנון מדוקדק של כל דקה ודקה.
שנינו מבינים שצלילה לא באמת תבוא בחשבון מבחינתי, כי הפיברו מאד מקשה עלי, ואולי הייתי מצליחה לצלול צלילה אחת בטוב, אבל אני חייבת צלילת ריענון והיא תגמור לי את הכוח. אז להוציא כסף על ביטוח ועל צלית רענון קצרצרה שלא אוכל להמשיך אחריה, נראה לשנינו קצת מיותר.
לעומת זאת, ביקשתי ממנו שיביא את השנורקל שלו ואני אשנרקל בזמן שהוא יצלול. הוא התלהב מאד, ואמר שאולי נקנה עוד שנורקל באילת ונעשה את זה יחד. זה נראה לו רעיון נהדר. הוא יצלול לבד יום אחד וישנרקל איתי ביום השני.
נראה לי שבעיקר הוא רוצה לעשות איתי משהו ולא חשוב לו כל כך מה.

אמרתי לו שאני רוצה לנסוע לח'ול והוא אמר שמיצה את הנסיעות לח'ול והוא לא מתכוון להכנס למוזיאון יותר בחיים שלו.
מי דיבר על מוזיאונים, שאלתי אותו. אתה הרי יודע מה עשיתי בח'ול עם הבנות שלי, טיילנו להר שעוד היה עליו שלג, הסתובבנו במדרחוב המרכזי, אכלנו אוכל זול ומצוין. הלכנו לספא, הלכנו למעיינות חמים. לא היינו באף מוזיאון.
זה אפשרי הוא אמר, אפשר לתכנן ולנסוע יחד. נסיעה קצרה, שלושה ימים. סופשבוע או אמצע שבוע, מה שיתאים לנו.
צא מהטראומה שיש לך ממוזיאונים, זה לא יקרה איתי, וגם לא שופינג. נטייל, נראה נופים אחרים, נאכל טוב, מה עוד צריך?

אז כרגע זה ברמת התכנון האמורפי לחלוטין.
לפני כן יש נסיעה לאילת בסופ"ש הקרוב, אחר כך נראה מה יהיה. הוא יתחיל לקבל את הטיפול האנדוקריני, שהיום הסביר לי שפשוט הוא לא מצליח לקבוע תור כי המזכירה במרפאה מורחת אותו בלי סוף, אולי גם הכוחות הפיזיים והנפשיים שלו יחזרו קצת.

אז לבנתיים צפירת הרגעה. עוד יהיו משברים יותר או פחות ולא באמת ניהלנו את השיחה שכל כך הפחידה אותו, כי ראיתי שהוא לא במצב נפשי מספיק חזק כדי להתעמת. זה יכול לחכות.
בנתיים, אני בכאן ועכשיו, כשיגיע אחר כך, אתמודד איתו.

שנה טובה מכוכי