מצטערת שהכל כתוב ארוך, מבולבל ואולי לא ממש קוהרנטי. זה מאד מאד אישי וכתוב מהר, לפני שיגמר לי הכוח לכתוב.
ואני לא יודעת אם זה טוב או רע, או אם בכלל יש לזה ערכים של טוב או רע.
לא יודעת איך אני מרגישה כלפי זה.
בתקופה האחרונה אני מתרחקת ממנו, פחות יוזמת, פחות מזמינה, פחות הכל.
זו תולדה של החיים עצמם.
דברים שמתמשכים על פני שנים, כמו למשל, חוסר היכולת או הרצון שלו להיות מחויב. משהו שאני חיה איתו לא רע בדרך כלל כי גם אצלי היכולת הזו לוקה בחסר. אבל עכשיו חסר הפיצוי של חוסר המחוייבות, הסקס המופלא, הקירבה הנהדרת שקיימת כשנפגשים, כי פשוט לא נפגשים כמעט...
ניסיתי לחשוב , מה השתנה?
הוא השתנה. הוא יותר מוגבל, יותר לא מסוגל ולא יכול פיזית. גם זה תהליך של שנים שהתחיל עם הסרטן, המשיך עם התקף הלב, המשיך עוד בירידה תפקודית איטית לאורך השנים, פיזית בעיקר, והחריף לאחר ששבר את הירך בפסח האחרון.
הוא מוגבל יותר, אבל הוא לא עשה שום התאמות למצב. כלומר, כל המגבלות הקודמות נשארו ואין מה שיחפה על המגבלות החדשות. ומצד שני אני, גם אני כבר לא חזקה וכל יכולה כמו שהייתי, אני עייפה יותר, ואין לי כוחות להתמודד עם דברים שפעם עברו בקלות גדולה יותר בגרון.
אין סקס. כבר כמה שנים שאין סקס ועכשיו, כשהוא בכאבים תמידיים, ולמרות שהניתוח החלים, הוא עדיין סובל כאבי תופת , אין על מה לדבר.
זה מבאס נורא , ממש, שאין סקס. אבל עוד הייתי יכולה לחיות עם זה בשלום אם לא היה מנסה מידי פעם לעשות כאילו כן. נסיון שמעורר את הליבידו ונגמר בכלום. ולא, לא נעימה לי תחושת המתח הגובר שאין לה פורקן. אז אני נמנעת ממגע שעשוי להתפרש כמשהו שיוביל לכאילו התחלה של סקס ויגמר בכלום. וזה פוגע בקרבה ובאינטימיות שלנו.
הוא מרגיש דחוי כשאני לא רוצה להתנשק איתו, כשאני לא רוצה להתמזמז איתו, כשאני לא מתרגשת מזה שהגוף שלו מגיב לנוכחותי. זה באמת מעליב להרגיש דחוי. אבל התקווה שהיתה לי כשאמר שהוא הולך לקבל טיפול בטסטוסטרון, אחרי שהאנדוקרינולוג אמר לו שהוא חייב כי זה משפיע על המון דברים, כמו צפיפות העצם שלו ועוד , התמסמסה, כי משהו קרה, הוא לא הסביר בדיוק מה, ובנתיים הטיפול נדחה כי צריך לטפל קודם בדברים אחרים. כלומר, אני לא יודעת אם זה יקרה אי פעם, ואם זה יקרה, אם זה לא יהיה מאוחר מידי.
ואני מרגישה שזה הולך לכיוון של מאוחר מידי. בשישי שעבר התקשר אלי בצהריים וניסה לבדוק מתי נוכל להפגש. דווקא הייתי פנויה באותו ערב, אבל ממש לא רציתי שיבוא. וזה העציב אותי ברמות, פשוט העדפתי להיות לבד מאשר להפגש איתו. חשבתי שזו פעם ראשונה שאני מעדיפה לא לפגוש אותו כשאנחנו לא באמצע ריב.
אנחנו צריכים להפגש, אמר. ואני הבנתי למה אמר את זה. כי בתחושת הריחוק הזאת אי אפשר להמשיך, בטח לא לנסוע יחד לאילת כמו שתיכננו לפני יותר מחודשיים.
ננסה למצוא זמן, אמרתי באותו שישי בצהריים ותהיתי ביני לביני, האם אני צריכה לבטל את המלון שהזמנתי.
אבל זו לא רק אני.
בחודש יולי נסענו ביחד עם המהנדס והדביקה להרצאה נהדרת ונהנינו מאד.
ומאז... מאז לא נפגשנו. וזה לא שהוא יושב בבית כל היום. בשבתות הוא אפילו הולך לצלול. לזה הוא מוצא כוחות ואנרגיות, אבל אלי לא. איכשהו הוא אל מצא זמן להפגש במשך חודשיים.
אז אני מתרחקת, ומתקררת ומתקפדת לתוך עצמי. לא רוצה להרגיש לא רצויה ולא חשובה מספיק. והוא לא מבין מה קרה ולמה אני כוסעת, למה אני מרוחקת וקרירה.
לפני יומיים הגיע אלי לעבודה במפתיע. כשהייתי באמצע שיחת טלפון, שמעתי את הדלת נפתחת, הרמתי את הראש וראיתי אותו נכנס פנימה, ומתיישב בחדר ההמתנה, מחכה שאתפנה אליו.
כשסיימתי את הטלפון, קמתי אליו והלכתי לחבק אותו. החיבוק היה מרוחק. הזמנתי אותו פנימה והתחלנו לשוחח, והוא נע על הכסא באי נוחות, באי שקט מכאיב ממש.
הייתה לי הרגשה שאם לא נתראה היום, אמר, לא נתראה בכלל.
דיברנו קצת והמתח התפוגג מעט ויכולתנו להתחבק, חיבוק חם ומרפא.
אני לא רוצה לדבר ככה על רגל אחת, אמרתי לו.
לא באמצע העבודה ולא כשאתה באי שקט ורוצה ללכת.
חייבים לדבר ולהחליט אם בכלל נוסעים לאילת.
החלטנו שנדבר בראש השנה, מתי שנהיה פנויים, הצעתי לו שיבוא והוא אמר שאולי יבוא ואולי רק נדבר בטלפון. שוב טלפון, לא רוצה טלפון.
מאוחר יותר נסעתי לאוניברסיטת חיפה, בגלל שמשום מה הסכמתי להשתתף במחקר שקשור לפיברומיאלגיה. בדרך לשם הייתי מאד מאד בלחץ. אני חושבת שזה קשור לפיברו, התגובות הרגשיות שלי מועצמות לפעמים מעבר לכל פרופורציה, ועכשיו כשאני חושבת על זה, זה בטח לא עוזר לקשר שלי עם הגמל וקשיו.
אבל בדרך חזרה, הייתי רגועה, נסעתי בנינוחות והיתה מוזיקה נהדרת ברדיו. חשבתי על הנסיעות המשותפות שלנו, שיש בהן קסם כזה, שאני מוכנה לנסוע עד סוף העולם איתו.
התקשרתי אליו ואמרתי לו- אני בדרך חזרה מחיפה עכשיו, ואני רק חושבת שאני רוצה לנסוע איתך, לא חשוב לאן, מצידי לאילת ובחזרה. שתהיה מוזיקה נהדרת ונדבר ונשתוק ויהיה לנו נעים. שמעתי שהוא מתרגש מאד מהטלפון הזה, תודה הוא אמר, תודה.
אני בטוחה שהתחושות האלה שלי היו קשורות לעובדה שפגשתי אותו כמה שעות מוקדם יותר והרגשתי קרובה אליו מאד. וככל שעובר הזמן, אני פחות ופחות מרגישה ככה.
זה בעצם התהליך שאני מרגישה כל פעם. אחרי שאנחנו נפגשים אני רק רוצה להיות קרובה אליו , לדבר ולהפגש, וככל שעובר הזמן, אני חייבת להגן על עצמי מהאכזבה הצפויה והרגשות שלי מתקררים. אני מעדיפה לא לדבר איתו כדי לא להתאכזב ולהפגע שוב מחוסר הרצון/היכולת שלו להיות איתי כמו שאני רוצה. פעם היינו נפגשים באופן קבוע והייתי מתרגשת ימים שלמים מראש וחיה בציפיה לסופי שבוע שבהם נתראה. היום, אני יודעת שיכול להיות שלא אראה אותו חודשים רצוף. אז כמה אפשר להתרגש על ריק?
אני לא יודעת לאן זה ילך, אולי זו רק תקופה, אולי זה ישתפר.
ניסע לאילת שפעם היתה רק נהדרת לנו ואחר כך עברנו בה גם חוויות לא פשוטות כמו הפעם ההיא שנסענו והוא היה חולה בצורה מזעזעת, או בפעם ההיא, שלא הייתי בכלל מודעת שהיתה לו קשה, לפני הניתוח של הגדולה, שמבחינתי רק רציתי שקט והוא הרגיש שאני לא איתו בכלל. נפגע שלא סיפרתי לו לפני הנסיעה על הניתוח הצפוי והכל נפל עליו כמו רעם ביום בהיר. מסתבר שלא היינו מחוברים בכלל אחד לשניה וכל אחד חווה את הנסיעה אחרת לגמרי.
אני מבינה את הקושי שלו. באמת מבינה. כואב לו, קשה לו, אין לו אנרגיות וכוחות בכלל. הוא לא הגבר גבר שהיה בעבר, הוא אפילו לא מרוויח כמו שהרוויח בעבר וברור לי שזה פוגע בדימוי העצמי שלו למרות שלי זה ממש לא משנה. אבל גם לי קשה ואני פחות חזקה ויכולה ממה שהייתי פעם, קשה לי להכיל ולספוג ולהבין ולקבל. קשה .
בכל מקרה, הפעם , כשנסע זה יהיה לראשונה באוטו שלי, מה שאומר שהוא משחרר לי לנהוג את רוב/כל הדרך, אני אשלם על המסעדה שאליה אנחנו רוצים ללכת, כי יש לי תווי שי מתאימים וגם המלון, עלי.
וזה לא נושא הכסף. זו העובדה שאני לוקחת על עצמי תפקידים שנחשבו לשלו בקשר שלנו.
כשהגיע אלי לעבודה והתחבקנו בפעם השניה, הטובה, אמר לי מהר מהר, אני מתגעגע אלייך, את חסרה לי, אני אוהב אותך.
מספיק מהר אמר, כך שיכולתי לעשות את עצמי שלא שמעתי. כי מה אני אעשה עם האמירה הזאת? למה היא טובה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה