ודווקא לא הייתי מאד עסוקה, אבל שכחתי לכתוב פוסט.
השבת עברה בכזאת שלווה ונחת ששכחתי לחלוטין.
בשנים האחרונות זנחתי את מסורת ארוחת יום ההולדת, יכול להיות שמיציתי את הצורך בהכרה ובחגיגה, אולי הגיל עושה את שלו, הקורונה בטח תרמה את שלה... אבל מסתבר שדווקא אלה שהיו מוזמנים בעבר, מתגעגעים ושאלו מתי כבר אעשה ארוחת יום הולדת, אז אולי בשנה הבאה.
השנה, הבנות שלי, יחד עם בני הזוג וסבא וסבתא שהם חמי וחמותי, עשו לי הפתעה, ובעורמה וקצת מזימות קנו לי מייבש כביסה.
שנים שאני תולה כביסה ולא קונה מייבש, כי תמיד יש דברים יותר חשובים להוציא עליהם את הכסף, וכמה כבר צריך מייבש במזג האויר בארץ? אבל הן החליטו שהגיע הזמן שיהיה לי אחד וארגנו את הקניה, ההובלה וההתקנה בלי שידעתי דבר וחצי דבר.
כדי לברר איפה הייתי רוצה להעמיד מייבש לו היה לי, הגדולה אמרה שמישהו בישוב שלה מוסר מייבש כביסה משומש במצב טוב, ושאלה אם הייתי רוצה ואיפה הייתי מעמידה אותו. אחרי שקיבלה תשובה, אמרה לי שעד ששלחה הודעה המייבש כבר נמסר למישהו אחר. והקטנה שהיתה אמונה על ההתקנה, ביררה בעקיפין שלא אהיה בבית בשעות שבהן יגיע המתקין.
כשהגעתי הביתה מצאתי מכתב-ברכה על הדלת מוצמד עם בלונים, ואת מייבש הכביסה עומד בחדר הייעודי.
מודה שלא ציפיתי, ועכשיו אחרי הכביסה והייבוש הראשון, זה ממש מגניב לי. הכביסה מהבוקר כבר מקופלת בארון. המינוס היחיד זה שאי אפשר לחכות איתה עוד יומיים שלושה עד שיהיה לי כוח לקפל, אבל נראה לי שזה זניח לגמרי ואני בטוחה שאם אוציא מהמייבש ואניח בצורה ישרה בגד על בגד, אוכל להניח אותם ליום יומיים אם ממש לא תהיה ברירה.
הכביסה יצאה חמימה ורכה,(זה יהיה סופר נעים בחורף) ואני עדיין מחכה לרגע שבו אכבס מגבות והן לא תהיינה קשות כמו קרש והג'ינסים יצאו נעימים. אמריקה, ורסנו!
וכך חברותי וחברי, נכפה עלי להצטרף לעולם המודרני.
גם הדביקה והמהנדס עשו לי הפתעה.
בישוב שלהם יש קבוצת וואטסאפ פעילה מאד של מסירות של דברים שלאנשים אין בהם צורך. והדביקה ראתה שמוסרים מעין ארון/שידה והחליטה שזה מה שאני צריכה. אז פנתה למוסר, התמודדה עם עוד עשרה פונים וניצחה את כולם.
ביום חמישי שאלה אותי אם הם יכולים לבוא אלי לפני שהם הולכים ליום ההולדת של אבא שלה , ברור שכן, איזו שאלה?
ואז הם הגיעו והוציאו מהאוטו את החלק העליון של הרהיט.
היא היתה כל כך שמחה שנשארתי עם פה פעור ולא אמרתי מילה.
למחרת באו שוב עם החצי השני.
עכשיו, אני יודעת שלא הרבה אנשים היו שמחים שמישהו שלא גר בבית שלהם יכפה עליהם רהיט שלא בחרו בעצמם. ואכן הדבר לא קטן ותופס לא מעט מקום. ומצד שני אני אוהבת שידות (בצורה לא סבירה) ואוהבת עץ מלא ובאופן כללי אוהבת את הרהיט שהביאו לי.
המהנדס הרכיב את שני החלקים ולחש לי שאם אני לא רוצה שאגיד לו והוא ידאג לקחת את הרהיט מפה.
אבל אחרי ההלם הראשוני, החלטתי שאני אוהבת ושמחה עליו.
את השבת ביליתי בעיקר בהזזת רהיטים ומשחק טטריס פנים ביתי, הזזתי את ההוא מפה לשם ואת הזה משם לפה. מצד אחד, רהיט גדול ותופס מקום שדורש הזזת תמונות מהקיר והזזת שידת המגירות הותיקה והחמודה שלי, שקניתי לפני בטח עשרים שנה מהדף האחורי בעיתון. זוכרים שהיה פעם דבר כזה, עיתון?
ומצד שני, המייבש פינה לי מקום של שלושה מתלי כביסה בחדר הכביסה, כך שעם קצת מחשבה מחוץ לקופסה ושתי תמונות שעוד לא מצאו מקום, הסתדרתי וסידרתי מחדש. וטוב שכך, הבית שלי לא ענק ואני מאד אוהבת שהוא לא צפוף ושיש תחושת מרחב.
הדביקה הבטיחה שלא תביא לי יותר רהיטים לעולם, והאושר שהיה לה על הפנים היה שווה הכל.
יש בה משהו מאד תמים ונקי, ואי אפשר לא להעריך את זה.
מה שכן, אולי לא הכנתי ארוחת ערב, אבל לקחתי השבוע , שבוע חופש לכבוד יום ההולדת והחלטתי הנחושה להצליח פעם אחת לסיים את כל ימי החופש שלי.
היום נסעתי עם יוגה לארוחת בראנצ', מחר אסע עם הקטנה לטרום ניתוח לפני הניתוח הבא שלה, אבל נעשה מזה יום כיף. עם ארוחת בוקר.
מחרתיים נקבעה לי הסרת נגע שממש שכחתי ממנה, לא בדיוק תוכנית אידאלית לשבוע יום הולדת, אבל אולי זה לטובה שלא אצטרך לחזור אחר כך לעבודה.
ביום רביעי אני נפגשת עם חברה לעבודה לארוחת ערב ובחמישי אני שומרת על כוכי, כולל לילה. פעם ראשונה שהם משאירים אותה ונוסעים ללילה. אני לא צופה שאשן הרבה, אם בכלל בלילה הזה, אבל לא נורא, מיד אחר כך תהיה עוד שבת שבה אוכל לנוח ולא לעשות כלום. אני לא אגיד שזה לא מלחיץ קצת, להיות איתה לגמרי לבד מחמישי אחר הצהריים עד שישי בצהריים, אבל היא אוהבת אותי מאד וקשורה אלי ברמה כזאת שכשאנחנו נפגשות היא רוצה להיות רק אצלי ושארים אותה ואחזיק אותה כל הזמן. לא אימא, לא אבא ולא נעליים. רק סבתא. ובתכלס, גם הזמן לבד איתה, יעבור.
 |
| ה-רהיט. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה