פסח

 חג פסח הוא חג טעון.
לפני אחת עשרה שנים נדמה לי, אולי שנה פחות או יותר התרחש השבר הגדול ביחסי עם האשה שילדה אותי, בהתחלה כתבתי אמא שלי, אבל אני כבר לא קוראת לך כך במציאות, אז למה לקרוא לה כך פה?
היא נמנעה אז מלהזמין אותי לפסח, למרות שידעה שאהיה ללא הבנות. סמכה עלי שאסתדר ולא התחשק לה להזמין אותי אליה, כי האח הגדול שלי כבר הוזמן והיחסים ביננו היו מעורערים מאד כבר אז, ולא התחשק לה שתהיה איזו אי נעימות, אז היא לא הזמינה אותי. יותר נכון להגיד התעלמה מבקשותיי להיות מוזמנת אליה לסדר. כי שאני אמות, העיקר שהיא לא תסבול איזו אי נעימות.

בסופו של דבר נסעתי באותו פסח עם תלם למשפחה מרוחקת שלו ו"חגגנו" איזה סדר תלוש ומנותק שהיה בוודאות יותר טוב מאשר להישאר בבית ולשאול את עצמי אם זה זמן מספיק טוב לחתוך ורידים.
בדרך חזרה עצרנו ליד הבית של ההורים של הגמל והוא ירד למטה וישבנו כמה דקות בחוץ ביחד. הוא היה אז בשיא הטיפולים לסרטן והיה קרח כולו, אני זוכרת שרעד, כנראה היה לו חום. אני לא זוכרת אם ידעתי אז שהוא עם סרטן, הוא לא סיפר לי מההתחלה. אולי כבר ידעתי ולכן קיצרנו את הישיבה בחוץ.

בכל אופן, מאז אני ממש שונאת את פסח, לפני זה סתם לא חיבבתי את החג. מצד שני, שום סדר לא יכול להיות גרוע כמו הסדר ההוא ולכן באופן פרדוקסלי, אני כבר לא סובלת מאד בחג. איך שלא יהיה, אני משתדלת לעשות אותו הכי פחות מעורר סבל שניתן.

עם הבנות שלי זה תמיד מורכב, כי שתיים מהן לא בקשר עם האבא שלהן ולא מוכנות לעשות איתו סדר, כך שאם סבתא שלהן, חמותי, עושה איתו סדר, אני לא מצטרפת ואז גם הן לא.
לפני שלוש שנים ברחנו לחו'ל, ארבעתנו, היה נהדר. בילינו את החג ביחד, בלי הרבה בלבולי מוח משפחתיים, מלבדנו עצמנו.
לפני שנתיים היתה קורונה וסגר, והיינו יחד רק הקטנה ואני.
לפני שנה חגגנו עם חמותי סדר משפחתי חביב למדי, אבל השנה זה היה תורו של הגרוש להיות מוזמן לחג אצלה.

אמרתי לבנות - תעשו סדר איפה שבא לכן. עם סבתא, עם המשפחה של בן הזוג, איתי, מה שתחליטו. לי לא אכפת לא לעשות כלום בחג הזה.
הן החליטו לעשות את הסדר איתי. להיפרד מבני הזוג לערב הזה ולבוא הביתה.

וכך חגגנו חמישתנו.

למעשה, נזכרתי שעוד יומיים חג.... יומיים לפני החג. מיהרתי לקנות נתח בשר לצלי וכבד עוף לפטה הכבד המסורתי. הדפסתי הגדות מהאינטרנט, קלילות ופחות מסורתיות, מתוך ידיעה ברורה שאין סיכוי שנקרא אותן עד הסוף, אבל בשביל לתת נופך טיפה שונה, שלא תהיה ארוחת שישי רגילה.
הכנתי צלי בקר, פטה כבד, סלט חסה, סלט תפוחי אדמה, סלט סלק מבושל, כרובית בתנור וסלט סלק חי.
הקטנה הכינה תפוחי אדמה בתנור, קניידלך וסלמון בתנור.
האמצעית באה כבר בחמישי הביתה והכינה מרק עוף צח לקניידלך ועוגת גבינה (את העוגה היא הכינה באמצעות חבר טוב שהוא קונדיטור, שלמעשה הכין את העוגה בשבילה).
הגדולה אמרה - אני הכנתי את כוכי ואני מביאה אותה, וגם ככה יש מספיק אוכל.

הן באו מוקדם אחר הצהריים ובילינו את אחר הצהריים ביחד. הזמנו את חמותי להגיד שלום (רק כוכי מעניינת אותה בשלב זה) טיילנו קצת וערכנו את שולחן הסדר.
כשהגיע הזמן התיישבנו לסדר, קראנו קצת בהגדה, צחקנו המון וניסינו להשכיב את כוכי לישון, מה שלא עלה יפה, התינוקת סובלת מFOMO היסטרי ופשוט לא הצליחה להרדם. אבל כשחזרה והצטרפה אלינו היתה במצב רוח מצויין, אין ספק שהיא משתלבת יפה בין בנות המשפחה.

למחרת הרווחתי עוד קצת זמן איכות עם האמצעית, שבאמת לא יוצא לי להיות איתה מספיק.
היא נהדרת וממלאת אותי בגאווה. עצמאית, עובדת ולומדת, מתקדמת ומתפתחת ונהפכת לאשה מדהימה וחזקה מאד.

בנתיים, בשיחת טלפון בשבת בבוקר, הבנתי מהגמל שהוא היה עם ההורים אצל אחותו. בעלה שהוא גולש מכור, מחזיק בבית מתקן אימון לשיווי משקל שמורכב מגליל ולוח עץ, ובחלקים שהיו משעממים, חלק מהילדים והגמל השתעשעו במתקן הזה.
רק שהגמל לא לקח בחשבון שהוא כבר לא ילד ונפל מהמתקן.

לפי התיאור של הנפילה, הגבלת התנועה והכאבים, היתה לי תחושה שהוא שבר את מפרק הירך. אבל הוא לא רצה לשמוע ואמר שיחכה לראות אם המצב משתפר.
חיכה עד יום ראשון בבוקר ואז נסע למיון.
צילום רנטגן, CT ואבחנה, יש שבר שדורש ניתוח.

כיוון שחול המועד ומלא מלא מלא תאונות מכל הסוגים, הניתוח נדחה עד יום שלישי אחר הצהריים.
הוא לא הסכים שאבוא אליו, כמובן. אבל התקשר אלי כל יום פעמיים לדבר.
הוא ביקש מאחותו לעדכן אותי בנוגע להתנהלות הניתוח והיא אכן שלחה לי עדכונים.
היום, בבוקר שאחרי הוא כבר התאושש מספיק להתקשר אלי בעצמו ולספר לי מה שלומו.

נראה, אולי כשיחזור הביתה יסכים שאבוא לבקר.

בשיחות הטלפון שלנו, אני לא מספיקה לצחוק. מכל מיני סיבות שטותיות. אני אומרת לו שאני סבתא, אבל הוא יותר זקו ממני, עובדה ששבר את פרק הירך שזה הדבר הכי זקן שהיה יכול לעשות. הוא אומר שאין לו בעיה עם הפיג'מה של בית חולים ואני מסבירה לו שזה בגלל שהוא עירקי וכן הלאה...
אבל נראה לי שהסיבה העיקרית שאני צוחקת, זה כי זה מונע ממני לקרוס לתהומות של חרדה ותסכול.
קשה להיות רחוקה ולדאוג. היה אפשר לחשוב שכבר אתרגל לזה, אבל אי אפשר להתרגל ממש, רק למצוא דרכים לעבור את זה בשלום.

כשיצאתי היום להליכה עם הכלבים שלחתי לו תמונה וכתבתי - מזו שיכולה ללכת לזה שעדיין לא.