יום ראשון, 10 באפריל 2022

לב, מכונית, עבודה

 שבעה וחצי שבועות אחרי הניתוח והגדולה במגמת חזרה לחיים. לפני שבוע חזרה ללימודים שלה, קצת לעבודה ואפילו הלכה לחדר כושר לחצי שעה, כמובן באישור הקרדיולוג שחשב שאין לה צורך בשיקום לב, כי מה שהיא עושה ביום יום יותר מאומץ ממה שתעשה בחדר הכושר המפוקח.
הכי קשה לה התלות באחרים, בעיקר במה שנוגע לכוכי. היא עדיין לא יכולה להרים אותה ותלויה בבעלה או בי שנרים את כוכי עבורה, שנקלח אותה, נחליף לה טיטול וכדומה.
אנחנו מוצאים כל מיני פתרונות כדי לאפשר לה לתפקד כאמא בצורה מקסימלית, והעובדה שכוכי יושבת יותר ויותר יציב כשמושיבים אותה, ושהתחילה לזחול, עוזרת מאד.
כוכי גם התחילה לאכול מאכלים שונים ואין לתאר כמה זה כייף להכין לה אוכל ולראות אותה אוכלת אותו בהנאה (היא והרצפה והכלב, כמובן) לאחרונה הכנתי לה לביבות בטטה ולביבות כרובית שהיא פשוט טורפת, אבל היא שמחה לאכול מהפתיתים שהכנתי לאמא שלה ומהחלה של יום שישי.
עוד מעט עוברים שני שלישים מזמן ההחלמה וישאר עוד חודש אחרון.

אני נוסעת לגדולה בין פעמיים לשלוש בשבוע, מיד אחרי יום עבודה וחוזרת הביתה מותשת לחלוטין, בסופי שבוע אני כמעט ממוטטת מעייפות, בעיקר בגלל הפיברומיאלגיה שמרימה ראש בכל פעם שאני קצת מרפה מהדריכות.
אבל זו רק תקופה ועוד מעט היא תעבור והגדולה תחזור לתפקד באופן מלא.

האוטו החדש שלי העביר אותי מסכת טרטורים, סתם אוסף של דברים אקראיים שקרו בזה אחר זה.
זה התחיל מהתן שדרסתי ושפירק את הפגוש הקדמי של האוטו. כמו שסיפרתי כבר, מאחר והיה לי וואוצ'ר לתיקון צבע ופחחות מטעם מגרש הרכב שדרכו קניתי את האוטו, תיקנתי את הפגוש ללא עלות, למזלי.
ואז נדלקה לי בוקר אחד נורה שאני לא מכירה ברכב, נסעתי ישר למוסך, בידיעה שאאחר קצת לעבודה. המוסכניק אמר שזו מנורה של חוסר אויר בצמיגים, מילא אויר באחד מהם, שהיה די מרוקן ושלח אותי לדרכי.
כעבור יומיים מישהי סימנה לי שהפנס הקדמי שלי לא עובד, אז חזרתי למוסך והחלפתי נורה.
וכעבור עוד יומיים נדלקה שוב נורת הצמיגים. הפעם נסעתי ישר לפנצ'ריה, שם בדקו את כל הצמיגים והוסיפו אויר לכולם מלבד זה שטופל כבר. המנורה כבתה ואני נשמתי לרווחה, עד שנדלקה שוב כעבור יומיים.
הפעם נסעתי למוסכניק ואמרתי לו שאולי החיישן מקולקל, כי הייתי אצלו ובפנצ'ריה ומילאו אויר ובכל זאת המנורה דולקת...
הוא הסתובב סביב הרכב והצביע לי על הצמיג האחורי ואמר שרואים שיש בו פנצ'ר. נסעתי לפנצ'ריה הכי קרובה, הפנצ'ר תוקן, ובנתים, טפו טפו טפו, נראה שהכל בסדר. 
אה כן, ביקשתי מהאוטו סליחה שלא האמנתי לו. אולי זה טיפשי, אבל בטוח יש לו נשמה, לאוטו.

ובעבודה, הו בעבודה, כמה שהרגיזו אותי.
כבר שנתיים אני עובדת חמש שעות שבועיות כשעות נוספות ומחכה שיכניסו אותן לשעות הקבועות ויעלו את המשרה שלי למאה אחוז. כמובן שבכל הזמן הזה אני מפסידה את כל התנאים הסוציאליים של ברוטו גבוה יותר כמו הפרשה יותר גבוהה לפנסיה ולקרן השתלמות, אני מקבלת פחות ימי חופש ופחות ימי מחלה ואם אני לא נמצאת תקופה כי אני בחופש או מלווה את הבת שלי אחרי ניתוח, אני פשוט מרוויחה פחות כסף.
כמובן שהבטיחו לי שאקבל את השעות האלה כשעות קבועות וכמובן שזה לא קרה. ואחרי שמשאבי אנוש שכחו להכניס לי את השעות הנוספות בפעם השניה ביקשתי שיזרזו את הטיפול, כי שנתיים זה יותר מידי זמן לחכות.
ואז לפני שבוע, התקשרה אלי האחראית, אחרי ששלחתי לה שלושה מיילים שבקושי הגיבה עליהם ואמרה שהתנאים שמאפשרים הוספה של השעות כשעות קבועות- לא קיימים.
נכון, אמרתי לה, אבל הם היו קיימים כשסיכמנו על תוספת השעות והובטח לי שהשעות יוכנסו כשעות קבועות.
לא הובטח כלום, היא מייד אמרה.
בטח שהובטח, אני לא הוספתי שעות על דעת עצמי ולא הייתי עובדת אותן אילולא הובטח לי שאקבל אותן כקבועות. מה את רוצה, שאלתי, שאפסיק לעבוד אותן כבר השבוע?
לא, מה פתאום היא אמרה, אני אברר עם משאבי אנוש ואת תמשיכי לעבוד אותן עד שיסתיים הבירור.
עכשיו אני יודעת שהיא קצת ממולכדת עם הנושא עכשיו, כי מצד אחד, אם אין הצדקה לתת לי אותן כקבועות, אין הצדקה גם לשלם לי אותן כשעות נוספות, ומצד שני אם היא תוריד אותן, הלקוחות מאד יכעסו והיא תצטרך לספוג את זה, והיא לא אוהבת יחסי ציבור גרועים.

בכל אופן, סיימתי את השיחה רותחת מכעס ודי מוכנה לזרוק את המפתחות וללכת. אבל אז נשמתי עמוק והחלטתי שאני ממשיכה בנתיים כרגיל אבל מחפשת לי משהו שימלא את השעות האלה כי נמאס לי להפסיד כסף עכשיוי ועתידי.
נכנסתי לאתר של המכללה שבה עשיתי את שני התארים, למדור הדרושים, וראיתי שמחפשים מרצה בתחום שאני מכירה, יודעת ולמדתי היטב. כלומר יש לי את הנסיון הדרוש, ובזכות המכללה גם את התואר האקדמאי הדרוש. 
כבר ניסיתי בעבר להתקבל כמרצה במכללה הזו בחוג קרוב ודומה לחוג שבו ראיתי את מודעת הדרושים, אבל למרות שהגשתי קורות חיים מעולם לא חזרו אלי. 
מאחר והייתי עצבנית ורציתי לעשות משהו, ומאחר ולא באמת חשבתי שמישהו יחזור אלי, שלחתי קורות חיים למייל המצורף.

כעבור שעה קיבלתי מייל מהמזכירה של החוג שכתבה שהיא מעבירה את קורות החיים שלי לראש החוג וכעבור עוד שלוש שעות התקשרה לקבוע לי תאריך לראיון עם ראש החוג!
כעבור מספר ימים התקשרה שוב, ביקשה לדחות בשעה ולבקש שאביא איתי מכתבי המלצה.

אז בעוד יומיים יהיה לי ראיון עבודה במכללה ואני מתרגשת כמו כלה לפני חופתה.
זה תחום חדש לחלוטין ומרגש ביותר.
הגמל שהוא מרצה בנשמתו ובעבודתו מאז ומעולם מתרגש מזה כמעט כמוני. וכל פעם שאני אומרת לו שעוד לא התקבלתי, הוא אומר לי שזה לא חשוב, זה מרגש וצריך ליהנות מההתרגשות כמו שאהנה אחר כך מההוראה עצמה.
אם אתקבל, אני אומרת לו, אם אתקבל.

אני אוהבת ללמד, ואין לי פחד קהל או חשש מלעמוד מול קהל, אבל מעולם לא החזקתי קורס שלם על עצמי ואני לא יודעת אם אני מספיק סמכותית וכריזמתית ואיך יקבלו אותי כמרצה והאם אהיה טובה.
איך אעביר שיעור של שעה וחצי כל פעם, אני שואלת את הגמל, בטח אדבר מהר וארוץ והחומר יגמר לי אחרי ארבעים דקות... 
הגמל צחק ואמר שזה חשש שמלווה גם אותו, גם אחרי כל השנים, אבל שאני אראה שנכנסים לשיעור ומדברים ומספרים סיפורים ונותונים דוגמאות והזמן פשוט עובר ומסתיים.
אם אתקבל, אני אומרת לו, אם אתקבל.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה