לפנות ערב, חזרתי לבית החולים לביקור הערב בטיפול נמרץ.
בתי היתה ערנית מעט יותר, אבל לא הצליחה למצוא את עצמה, לא היה לה נוח, לא בשכיבה ולא בישיבה. אמנם הוציאו את צינור ההנשמה כשהעירו אותה, אבל עדיין היה לה צנתר מרכזי בצוואר, עירוי ביד, נקז בחזה וקטטר.
היא אמרה שלא כואב לה, אבל היא עייפה ורוצה לישון ולא נוח לה.
האחים במשמרות השונות דרשו ממנה לשבת בכורסא והיא התחננה לקיצור העונש.
בסופו של דבר הסתיים הביקור ואני נאלצתי להפרד ממנה עד למחרת בבוקר.
כפי שסיכמנו, הגמל בא לקחת אותי מהחדר השכור לארוחת ערב. אבל עד שהגענו אליה השעה כמעט היתה שמונה בערב ואני הייתי רעבה כל כך שכאבה לי הבטן.
אכלנו איזה המבורגר, אבל זה הגיע כל כך מאוחר שכבר לא באמת נהניתי מהאוכל ורק רציתי לחזור לחדר ולהכנס למיטה.
הגמל החזיר אותי לחדר וקבע איתי שיבוא לאסוף אותי לארוחת בוקר לפני ביקור הבוקר בבית חולים כדי לא להקלע למצב של רעב מוגזם כזה.
שמחתי שהתקלחתי לפני הנסיעה לבית חולים כי הייתי מותשת מכדי להתקלח.
כמו כן, זה היה השלב בו גיליתי שאני לבד בבית עם הבן המוזר. כשכתבתי לגמל שזה קריפי לי מאד, הוא הציע לבוא לישון איתי כדי שארגיש נוח יותר, אבל אני הסתדרתי עם לנעול את הדלת ולקחת כדור שינה.
בבוקר שוב בא לאסוף אותי ונסענו לאכול בלנדוור, המקום היה די ריק והשירות מהיר, אבל הייתי כבר קצרת רוח ורציתי רק לסיים את האוכל ולנסוע לבית החולים. אכלתי חצי מהכריך שהזמנתי ואת החצי השני שמרתי למועד מאוחר יותר. הגמל הזמין איזה סלט ניסואז ענק ולקח לו נצח לאכול אותו. מה גם שכל פעם שרצה לספר לי משהו, עצר הכל ודיבר ודיבר ודיבר ולא התקדם עם האוכל. למה גברים לא מצליחים להתקדם עם שני דברים במקביל??
בסופו של דבר הרגיש את קוצר הרוח שלי, סיים לאכול והלכנו. קבענו שבערב, אם בתי תרגיש טוב יותר, הוא יבוא לראות אותה ואחר כך נאכל משהו (כן, הוא ממש לקח ברצינות את נושא ההזנה שלי).
כשהכניסו אותי אליה היא סיפרה לי שהיה לילה מזעזע, לא בגללה, אלא בגלל שהאחים "פתחו שולחן" אכלו ועשו המון רעש רוב הלילה, והמיטה שלה, שממוקמת ישר מול הדלפק שלהם לא איפשרה לה מנוחה או פרטיות מינימלית. היא ממש רתחה על זה. ובצדק.
אבל מלבד זה הוציאו לה את נקז החזה, את הקטטר וניתקו את העירוי. השאירו רק את הצנתר המרכזי בצוואר, אבל גם אותו ניתקו מהצינורות.
הלכתי לעשות פיפי! היא אמרה לי ואחר כך הדגימה שוב ושוב כשהלכה יחד עם כוח העזר שליוותה אותה. אחרי הניתוח הזה יש צבירת נוזלים משמעותית של כמה קילוגרמים ומקבלים משתנים כדי להפטר מהם, לכן ההליכות התכופות לשירותים.
היא קיבלה תרגילים של פיזיותרפיה נשימתית ופיזית וביצעה אותם בקפדנות.
עדיין היה לה לא נוח, לא במיטה ולא בכורסא. כשרצתה לשתות מעט תה, הייתי צריכה להגיש לה את הכוס ואחר כך לקחת אותה ממנה, כי התנועות היו קשות לה.
נשארתי שעה מעבר לשעת הביקור, כי לא היה נראה שמישהו אוכף את שעות הביקור או כל דבר אחר.
בסופו של דבר רצתה לנמנם ושלחה אותי לנוח בחדר ולחזור סביב ארבע, השעה שבה אמרו לנו שיעבירו אותה למחלקה.
בשעה שלוש כתבה לי הודעה - אמא בואי.
הבנתי שלא טוב לה ועליתי מיד על האוטו ונסעתי אליה.
כשהגעתי, סיפרה לי שהצוות של הבוקר היה בלתי נסבל כמו הצוות של הלילה, התנהל בגסות ובצעקנות, לא הגיבו לבקשותיה והביאו אותה לתחושת חוסר אונים וכעס.
עד שהגעתי התחלף הצוות וישב אח אחד שהיה נחמד ואדיב.
בתי היתה במצב רוח ירוד למדי והתלוננה שלא נוח לה.
האח הציע לה לקום מהמיטה וללכת לחדר ההמתנה בחוץ, לשבת קצת שם ולנשום אויר.זה ישנה לך את ההרגשה הוא אמר.
היא החליטה להקשיב לו וקמה. אני חייבת להגיד שזה היה רעיון מהפכני ומפחיד, אחרי הכל לפני קצת יותר מיום וחצי עברה ניתוח לב פתוח! אבל הקשבנו לבעל הניסיון.
הלכנו לשבת בחדר ההמתנה מחוץ למחלקה. היתה שם טלויזיה פועלת ומכונת קפה בתשלום עם הקפה הכי גרוע שטעמתי בחיים בערך. אבל זה לא הפריע לנו לשתות ממנו.
הקימה, היציאה מהמיטה ומהטיפול הנמרץ עשו איזה קסם. בבת אחת, כהרף עין, משהו השתנה באנרגיות שלה והיא כאילו העבירה סוויץ מחולה למחלימה. זה היה מופלא. מאותו רגע השיפור היה בטווח של שעות.
את התה ששתתה כשחזרנו למחלקה, כבר לקחה והחזירה בעצמה. כבר ענתה להודעות בטלפון ואפילו דיברה עם אבא שלי, סבא שלה, שהתקשר מודאג ומבוהל אחרי שסיפרו לו שעברה ניתוח.( חסכתי ממנו ומאישתו את המידע לפני הניתוח, כדי לחסוך דאגת חינם).
למחלקה עברנו בסופו של דבר רק בשמונה בערב, אחרי נצח אחד ארוך של המתנה ולא מעט פעמים שהלכתי להפעיל לחץ על האח במחלקה, ועל האח בטיפול נמרץ, ועל המנקה ועל כוח העזר ועל כל מי שעבר לי מול העיניים.
בנתיים הגמל הגיע גם הוא לבקר אותה, ואחרי שגמרנו לארגן אותה בחדר החדש נפרדתי ממנה עד מחר.
החלטתי עם הגמל שמזמינים פיצה ואוכלים אותה בחדר שלי. לא היו לי אנרגיות לחפש מסעדה ולחכות שיכינו אוכל ולא כלום.
אכלנו על המיטה והוא הלך לדרכו. גם הוא נראה מותש ועייף כבר.
בראשון בבוקר לא מיהרתי לנסוע לבית החולים כי בן הזוג היה אמור להגיע בבוקר, אחרי שלא ראה אותה משישי בבוקר ואני קצת מאוחר יותר, ארזתי את תיקי וחפצי ופיניתי את החדר, אמרתי תודה למארחת והלכתי. התכוונתי לאכול בבית קפה ולקנות אוכל להמשך היום, אבל אז האמצעית והקטנה שלחו הודעה שהן מזמינות לנו אוכל ושולחות לבית החולים. אז ויתרתי על הבלאגן של לחפש חניה באמצע העיר ונסעתי ישר לבית החולים.
בילינו יחד עד הצהריים, שאז בן הזוג נסע חזרה הביתה, ואני נשארתי עם הגדולה. היא כל כך התקדמה שירדנו לרחבה בחוץ ארבע או חמש פעמים ופשוט ישבנו באויר הצח. מפעם לפעם זה פחות עייף אותה והיה לה קל יותר.
בבוקר הוציאו לה את הצנתר המרכזי, מה שהקל עליה מאד ומנהל המחלקה אמר בביקור שהיא בסיכון להשתחרר למחרת לאור ההתקדמות שלה.
נשארתי איתה עד חמש בערב ואז הרגשתי שאני כבר ממש מתקשה לשבת על הכסא, הימים התחילו לגבות מחיר. כל הגוף כאב לי. היא הרגישה את זה וביקשה ממני ללכת.
אחותה האמצעית התכוונה לבוא לבקר, אז הרגשתי שזה בסדר.
נפרדתי ממנה בידיעה שלמחרת לא אראה אותה, כי בן זוגה יבוא לקחת אותה ונסעתי הביתה.
בבוקר כתבה לי על התקדמות הבדיקות, על ביקור המנתח שהתפעל מההתקדמות שלה ומקצב החזרה שלה לתפקוד ושלחה תמונה שלה באוטו בדרך הביתה.
עכשיו מתחיל פרק השיקום. שישה שבועות מנוחה וחזרה איטית לפעילות ושלושה חודשים בלי להרים משקלים, לא פשוט לאמא לתינוקת בת שבעה חודשים...עוד צפויים משברים ובכי ותסכול, אבל אנחנו מוכנות לזה.
הכי חשוב שהיא אחרי והלב שלה מתוקן והיא מרגישה טוב ורוצה לחזור לחיים שלה.
אני אשאר איתה עוד שבועיים, אהיה איתה לפי הצורך בבית ואעזור בבישולים, בנקיונות, בלהביא את כוכי מהגן וכל מה שידרש עד שהיא תתאושש קצת.
וזה בתמצות מה שהיה ומה שקרה סביב ניתוח הלב הפתוח של הבת שלי.
ומבחינתי זה מספיק לכל החיים. מעכשיו אני רוצה לפגוש אותן בבית חולים רק אחרי לידה!
 |
| יצאתי להליכה עם הכלבים וגיליתי שהשקד פורח. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה