ביום שלפני הניתוח כבר לא הייתי מסוגלת להשאר בעבודה. הייתי מתוחה ומוסחת מידי, אז הודעתי ועזבתי מוקדם. חזרתי הביתה והתחלתי לארגן תיק ואת הבית להעדרות שלי ממנו.
הקטנה התעתדה לבוא לישון עם הכלבים ולשמור עליהם, אז סידרתי לה מיטה, החלפתי מצעים וארגנתי את חדר השינה שלה. עשיתי כביסה, רוקנתי את המקרר מכל מה שפג תוקפו שטפתי כלים, סידרתי את המטבח...
אחת המחשבות שהטרידו אותי בשבועות האחרונים היתה המחשבה על ההמתנה בבית חולים במהלך הניתוח.
ידעתי שאהיה שם לבד, ואפילו העדפתי את זה. שוב, מנסיון עם הניתוחים של הקטנה, אני יודעת כמה מתח כרוך בהמתנה הזו, וכמה אין לי יכולת להכיל אף אחד ושום דבר בזמן הזה, לכן אני מעדיפה לבד בדרך כלל.
אבל הפעם, כיוון שרמת החרדה היתה מטורפת ובכלל לא בסקאלה המוכרת לי, תהיתי איך אשרוד את השעות האלה בלי להתמוטט. והניתוח היה אמור לארוך בין שלוש לשש שעות, זמן ארוך מאד לחכות בו במתח.
התשובה הברורה והמובנת מאליה היתה - הגמל.
שלחתי לו הודעה - דבר איתי.
הוא התקשר כעבור מספר דקות ואני אמרתי לו - מחר הגדולה עוברת ניתוח בהרצליה, במדיקל סנטר. אני אהיה שם לבד במהלך ההמתנה שתצא מחדר ניתוח, ואני לא יכולה לחשוב על אף אחד שאני רוצה שיהיה שם איתי מלבדך.
הוא אמר- מתי להגיע?
וזהו. ככה במחי שתי מילים הסתיימו חודשיים ללא קשר.
למחרת בבוקר, אספתי את הגדולה ונסענו יחד לבית החולים. הנסיעה היתה נעימה מאד למרבה ההפתעה, כמעט ללא מתח. דיברנו וצחקנו והזמן עבר בנעימים. כשהגענו לבית החולים, תהליך הקבלה היה די מהיר וזורם. היינו צריכות להמתין כשעתיים עד שלקחו אותה לניתוח, אבל גם הזמן הזה עבר ממש מהר.
בסופו של דבר באו לקחת אותו לחדר הניתוח חצי שעה לפני הזמן שבו היו אמורים לקחת אותה, נפרדתי ממנה בנשיקה וחיבוק ושלחתי הודעה מרוכזת לקבוצה שיצרתי לצורך העניין, אמנם האח שהדריך אותנו בקבלה אמר לי לחזור לחדר ההמתנה שעתיים וחצי אחרי התחלת הניתוח, אבל לקבוצה אמרתי שזה יקח 5-6 שעות, כי לא רציתי שיתחילו לשלוח הודעות לפני הזמן במידה והניתוח יתארך מעבר לשלוש השעות שהן המינימום.
אחר כך התקשרתי לגמל ואמרתי לו לבוא.
הוא הגיע, יצא מהאוטו והתחבקנו ארוכות.
אחר כך הלכנו לאכול משהו כי השעה כבר היתה אחרי שלוש ואני אכלתי כריך קטן בבוקר לפני שיצאתי לקחת את הגדולה.
אמרתי לו שאני רוצה שאת השעתיים וחצי נבלה מחוץ לבית החולים אחרת לא אעמוד במתח.
היציאה מבית החולים היתה הדבר הנכון ביותר. היא אפשרה לי להתנתק מהחרדה ולהדחיק אותה כמעט לחלוטין. על פני השטח לפחות אפילו לא חשבתי על הניתוח, אבל השעון הפנימי תקתק בתוכי וככל שהתקרבה שעת החזרה כך הרגשתי את הדחף לחזור ולחכות בפנים.
אבל בנתיים הלכנו לאכול, ואחר כך ירדנו לחוף והסתכלנו על גלשנים עם מצנחים שטסו על פני המים ולפעמים מעליהם, הרוח היתה מקפיאה אבל המחזה היה מהפנט ממש והקרבה לים, אין כמוה, כאמור.
חזרנו לבית החולים והלכנו לשתות קפה בקפיטריה, אבל אז כבר הרגשתי שאני חייבת לעלות להמתין בחדר ההמתנה. עלינו למעלה, התיישבנו בחדר ההמתנה וכעבור עשר דקות יצא המנתח להגיד שהניתוח היה מוצלח מאד והכל עבר בשלום. בחישוב לאחור, הניתוח נמשך פחות משלוש שעות, והיה קל וללא סיבוכים.
אני לא זוכרת בדיוק מה אמר כי הייתי עסוקה בלבכות מרוב התרגשות והקלה. רק הבנתי שהבת שלי בסדר, הניתוח עבר בהצלחה, החור נסגר, המסתם תוקן ולא הוחלף שזו היתה התקווה שלנו ושבעוד כחצי שעה נוכל לראות אותה בטיפול נמרץ אחרי שיסדרו אותה שם.
החצי שעה נמשכה שעה וחצי ובסופה יכולתי לראות אותה, מורדמת ומונשמת, לנשק אותה ולהבטיח לה שהחלק של הניתוח עבר ועכשיו נשאר החלק של ההחלמה.
הגמל התעקש לבוא איתי לחדר ששכרתי ולראות שהכל בסדר. משראה שהכל בסדר הלך לדרכו ובגלל ששעות הביקור בטיפול נמרץ מוגבלות מאד וממילא לא אוכל להישאר איתה מעבר להן, סיכמנו להיפגש למחרת לארוחת ערב, הכל לפי ההתרחשויות והתקדמות העניינים .
שמחתי להשאר לבד, לתת למתחים להשתחרר קצת ולנסות לישון.
למחרת, יום שישי, החלטתי לאכול ארוחת בוקר מסודרת לפני שאני מגיעה לבית חולים. רק שלא לקחתי בחשבון שמדובר בשישי בבוקר, שבו כולם כולל כולם הולכים לשבת בבתי קפה לארוחת בוקר. והבנתי שיש המתנה של יותר משעה לכל בית קפה בטווח הליכה או נסיעה. אז הלכתי לאיזו מאפיית בוטיק, שגם אליה היה תור ארוך, אך קצר יותר מאשר בתי הקפה, חיכיתי ארבעים דקות עד שהגיע תורי, ואז הבנתי שאין לי מושג אפילו אם יש להם משהו מעבר למאפים מתוקים ומפונפנים.
מסתבר שהיו להם מאפים מלוחים, ויחד עם כוס קפה, הצלחתי להרגיש שהסתדרתי מבחינת ארוחת בוקר.
לבית החולים הגעתי כמובן לפני שעות הקבלה וחיכיתי עד שיכולתי להכנס. בן הזוג של הגדולה היה בדרך, אבל התעכב בגלל תאונת דרכים, הוא היה מודאג מאד שלא יוכל לראות אותה ואני הבטחתי לו שדיברתי עם האח האחראי וגם אם יגיע אחרי שעות הקבלה יוכל להכנס.
בסופו של דבר הוא איחר רק ברבע שעה ואיפשרו לשנינו לשבת איתה בטיפול הנמרץ. היא הוערה בסביבות חמש בבוקר והורידו אותה לכורסא, אבל גם כשהגענו היתה עדיין מטושטשת ורדומה מאד.
אחרי כשעה שחררתי את בן הזוג לדרכו, כי עדיין היה צריך לחזור לטפל בכוכי, ואני נשארתי איתה עד שהייתי חייבת לצאת.
חזרתי לחדר שלי לנוח ולחכות לרגע שאוכל לחזור אליה לביקור הערב.
לא חשבתי על זה בזמן ולא קניתי שום דבר לאכול. הקפיטריה כבר נסגרה לשישי שבת ואני קיויתי שעוגיות העבאדי והמאפה הנוסף שקניתי במאפיה בבוקר שהיו לי, יספיקו לי עד ארוחת הערב.
ספולייר, לא.
 |
| הקפה הראשון שקיבלה בשבת בבוקר וצילמה בהתרגשות |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה