קודם כל ולפני הכל -היום אנחנו חמישה ימים אחרי ניתוח הלב של הגדולה, הניתוח היה מוצלח, התוצאות נראות כרגע ממש טובות והיא משתחררת הביתה היום הרופאים מתפעלים מההתקדמות והשיפור המהירים שלה.
בשלושה שבועות שלפני הניתוח, החרדות הלכו וגאו בגלים שבאו שלא במפתיע בשעות הכי פגיעות של היום והלילה. פחדתי מהניתוח, פחדתי שהילדה שלי תמות. חד וחלק, אין דרך נעימה יותר להגיד את זה, פשוט חרדתי לחייה.
היא הלכה ולמדה את כל מה שקשור לניתוח שלה, מה עושים, איך עושים, למי עושים, מה האפשרויות, מה הסיכונים. דיברה עם שתי בנות גילה שעברו ניתוחי לב כאלה ואחרים ולמדה על ההתאוששות.
אני לעומת זאת, לא הייתי מסוגלת לדבר לשמוע או לקרוא על זה. כלום. החרדות הציפו אותי ברמות כאלה שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם המחשבה על פתיחת בית חזה, וכל הכרוך בניתוח הלב ותיקונו
דיברנו כל יום לפחות פעם אחת ולרוב יותר. השיחות עסקו הרבה מאד בהתארגנות סביב הניתוח. מאד עזר לה ולי להיות מעשיות ולדאוג שכל מה שבשליטתנו יהיה מסודר וידוע מראש. מי יקח אותה לניתוח, בן הזוג, אני , שנינו? מי יחכה, מי יטפל בכוכי, מי יהיה בבית החולים בבוקר ומי אחר הצהריים וכן הלאה.
כיוון שהניתוח נקבע לבית חולים הרצליה מדיקל סנטר, החלטתי לשכור חדר בהרצליה כדי להיות קרובה וזמינה, גם בגלל שאני גרה רחוק ולא רציתי להיות תלויה בתנועה ובפקקים, וגם כי רציתי להיות קרובה וזמינה בכל רגע שתצטרך אותי ושלא אצטרך לקחת בחשבון נסיעות של שעה וחצי במקרה הטוב.
יש לי משפחה וחברים שגרים בסביבה היחסית, אפילו בתי האמצעית גרה לא מאד רחוק, אבל ממש לא התחשק לי להתארח אצל אף אחד.
מאחר ויש לי נסיון עם שהיות ארוכות בבתי חולים בליווי ילדה מאושפזת (הקטנה היתה מאושפזת שמונה פעמים בסך הכל במחלקות אורתופדית וילדים) ידעתי שבסוף יום כזה, כשאני מותשת וכאובה ורצוצה, אין לי כוח וחשק להיות נחמדה לאף אחד, לא בא לי להגיד שלום ולא לספר מה שלומה ואיך היה היום. אני רק רוצה להתקלח, להכנס למיטה, לבהות בטלויזיה ולבכות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
כמובן שמרפי היה חייב להתערב, כי הכי מצחיק אותו אנשים במצוקה, אבל הפעם באמת יצא לו מצחיק. שכרתי חדר בבית בהרצליה. חשבתי שמדובר ביחידת דיור נפרדת והסתבר לי, כשהגעתי, שמדובר בחדר בתוך הבית, בקומה השניה ושלמשל את הקפה שלי אני מוזמנת להכין במטבחם של המארחים.
[מדובר בזוג בגיל פנסיה פחות או יותר שבנם שהוא בגילאי העשרים עדיין גר איתם. הבית הוא בית קרקע בעל שניים וחצי או שלושה מפלסים. לא קטן, אבל איך שהוא לא ממש מרווח.
בקומה התחתונה סלון, מטבח ופינת אוכל ופתח לגינה האחורית, היו מדרגות שירדו לקומת מרתף, ששם כנראה חדר השינה של בעלי הבית, כי הם בודאות לא ישנו באחד משלושת חדרי השינה שבקומה השניה.
בקומה השניה ישנם שלושה חדרים שכנראה שניים משמשים לארוח, או אחד לארוח ואחד לבן, אני לא בטוחה, ועוד חדר שהוא כנראה חדר עבודה או חדר של הבן.
בקומה זו יש מקלחת/אמבטיה עם שירותים שנאמר לי שהם לרשותי בלבד, אז אני לא יודעת איפה מתקלח הבן, אולי יש לו מקלחת בתוך החדר?
המיטה היתה ענקית, כנראה קינג סייז, עם מזרון די מזעזע, אבל כריות מהמשובחות שנתקלתי בהן אי פעם ושמיכה שהייתי מוכנה לקחת איתי הביתה.
החלק ההורס מצחוק והמוזר בצורה קיצונית היה ששידת הטלויזיה, המהממת על ארבע המגירות הענקיות שלה, שתיים מתוך שלוש דלתות ארון הקיר והמגירות של שתי שידות הטלויזיה, היו מלאים כולם בחפצים אישיים של בעלי הבית.
במקלחת, ארון המקלחת והמגירות, גם הם היו מלאים כולם בחפצים פרטיים ואישיים של בעלי הבית.
אין לתאר את תחושת הקרינג' (איזו מילה בעברית יש לזה?) שזה עשה לי. אני שלא יכולה לסבול תוכניות ריאלטי בגלל תחושת הפלישה לפרטיות של המשתתפים, התארחתי בתוך החיים הפרטיים של אנשים אחרים...
עכשיו, כבר יצא לי לגור ביחידות דיור צמודות ואפילו בתוך דירה של מישהי, אבל היו כניסות נפרדות ובטח לא החפצים הפרטיים שלה. הפעם זה היה שיא השיאים.
בני הזוג עצמם, חביבים ונעימים מאד, בוודאי לא שונאי אדם, אכן התענינו בשלומי ובשלום בתי בכל פעם שיצא לנו להפגש כשחזרתי לבית מבית החולים או כשיצאתי אליו. ואני, מודה שהייתי פחות אדיבה וחביבה מהראוי. עניתי לשאלות בקצרה ולא החזרתי להם בהתענינות בהם ובחייהם.
היה רגע קריפי במיוחד בשישי בלילה כשחזרתי מארוחת הערב וגיליתי שהם כנראה נסעו והשאירו אותי לבד בבית ואז הקריפיות התעצמה כשהבנתי שנשארתי עם הבן בלבד, עם הבן השתקן והלא מתקשר שלהם. מוזר מוזר מוזר מוזר. הכי מוזר שהיה לי עד היום.
ועדיין היתה לי מיטה מקלחת, טלויזיה ושקט מספיק. כשעזבתי, השארתי קופסת עוגיות תוצרת מאפיה בתית עם פתק תודה על האירוח, וגם זה היה מוזר.
בוקינג מבקש ממני לדרג את השהות שלי אצלם, אבל זה ממש מביך לדעת שהם יקראו אותה. הכל הרבה יותר מידי אישי בסיפור הזה]
החלטנו שאני אסיע את הגדולה לניתוח שנקבע לאחר הצהריים ושבן זוגה ישאר בבית להוציא את הילדה מהגן, על מנת לשמור לה על סדר יום הכי קבוע שניתן. הוא יבוא בבוקר שלמחרת הניתוח, כשתהיה בטיפול נמרץ. מי יכנס אליה לטיפול נמרץ, קודם כל הוא ואחר כך גם אני אם יאפשרו לי. מסתבר שדאגנו לחינם בנושא זה.
ככל שהתקרב יום הניתוח גברו החרדות. גם אצל הגדולה וגם אצלי, ארגנתי לה ביקור טלפוני אצל רופא המשפחה שהבין מייד במה דברם אמורים ונתן לה חצי לוריואן לפי הצורך. זה עבד עליה פלאים, ממש כמו קסם, היא אמרה.
עלי מצד שני לא היתה לו שום השפעה ולכן נזכרתי במישהי יקרה ואהובה שמתמודדת עם לא מעט חרדה ומשתמשת בקלונקס שעוזר לה מאד. אז ניסיתי חצי קלונקס ופתאום גיליתי שכבר לא קשה לי להכניס אויר לריאות, ושהדופק שלי כבר לא הולם באוזניים ושאני יכולה ממש לשבת במקום אחד יותר מכמה שניות. אין לתאר את הקסם.
השתמשתי בו פעם ביום, ביומיים שלפני הניתוח ופעם בלילה בשני הלילות שאחרי הניתוח. נראה לי שבזאת הסתיים תפקידו בשלב זה של חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה