יום שבת, 27 בפברואר 2021

בסופו של דבר

 אשתו של אבא הצליחה לחזור לארץ, אחרי שלושה שבועות במקום אחרי 9 ימים.
ולמזלנו הכל עבר בשלום, גם הטיסה שלה, השהות שם והחזרה, וגם הוא, עבר את התקופה בקלות יחסית ולהבדיל מפעמים קודמות שנסעה, לא הגיע לאשפוז בבית חולים. אולי בזכות הטיפול מסביב לשעון שהיה הפעם לעומת פעמים קודמות.
אין לתאר את תחושת הרווחה וההקלה שהרגשתי כשחזרה סוף סוף...

אני התחלתי עבודה חלקית חדשה, במקום בקלב"וש.
העבודה בקלבו"ש הלכה ונעשתה לי קשה פיזית יותר ויותר, והיא גם זו שדחפה אותי בסופו של דבר לעבור בירור לקבל את אבחנת הפיברומיאלגיה.
כלומר, חשדתי כבר הרבה זמן שזה הגורם לכאבים ולתשישות המטורפת שאני חווה כבר שלוש שנים בערך, אבל לא התחשק לי שיטביעו עלי את החותמת הזו, עד שלא היתה ברירה.

אחרי שביקשתי מהאחראית במשך חודשים לעבור מהעבודה המסויימת שאני עושה לאחת אחרת, פחות מאתגרת פיזית ואחרי שהיא התקשתה לוותר עלי במקום המסויים ההוא, אחרי אין סוף שיחות, חיכוכים, בקשות ומתיחות, הלכתי לרופאה שאיבחנה את המצב, נתנה לי את חותמת הגומי של המחלה וחשבתי שזה יעזור לפתור את המצב.

בתכלס, גם זה לא עזר.
האחראית המשיכה לבקש רק עוד קצת ורק עוד יום, הבטיחה שהיא עובדת על פתרון שממש תיכף יקרה והמשיכה עוד ועוד עד שהגיעה לקו הגבול שלי, שבו נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי - עד כאן.
אז היא עירבה את המנהלת שמעליה שתפעיל עלי לחץ. אבל גם לה אמרתי לא.
דאגתי שהשיחות כולן תהיינה מתועדות במייל או בוואטסאפ, והזכרתי לה שהגעתי אליה לפני זמן מה על מנת לפתור את הבעיה ולהחליף סוג עבודה ושהיא הבטיחה פתרון ונתנה תאריכי יעד פחות או יותר, ושכל תאריכי היעד האלה חלפו עברו.
היא לא טיפשה והבינה מייד שהכל מתועד ולכן הפסיקה לענות לי ודיברה רק עם האחראית. האחראית מצידה לא טרחה לעדכן אותי, וכשהתקשרתי לברר מה נסגר ומה בדיוק יקרה למחרת היום שבו אני אמורה לעבוד, נתנה לי תשובה קצרה וקרה שעיקריה שדרישותי התמלאו ושבקרוב המנהלת שמעליה תגיד לי מה אני עושה ואיפה אעבוד, כלומר במילים אחרות, לא אצלה. סוג של לא צריכה אותי ולא רוצה אותי.

אלא שהיא עדיין היתה צריכה אותי, האהבלה, והיא הבינה את זה למחרת, וביקשה ממני בדחילו ורחימו שאעזור בכל זאת במשהו שביקשה ממני, למרות שהייתי אמורה ללכת הביתה.
עזרתי, אלא מה? אני לא משחקת ברוגז בעבודה.
אבל לצערה והפתעתה כבר שבוע אחר כך, התקשרה אלי המנהלת שמעליה ושאלה אותי אם מתאים לי לעבוד במקום שבו עבדתי בעבר ואותו מאד אהבתי. שעות חלקיות, ואמרה שהיא משאירה לי חלקיק משרה בקלבו"ש אבל כמובן לא בעבודה שבה אני לא יכולה לעבוד.
אמרתי שבטח שמתאים לי ובמהירות שיא קידמנו את הנושא ואכן שבוע אחר כך התחלתי כבר בעבודה החדשה/ישנה.

אז יצא שהכל הסתדר.
אבל כיוון שלא ידעתי שהכל יסתדר, קבעתי תור למרפאה תעסוקתית, שם אדאג לקבל אישור שאסור להעסיק אותי בעבודות כמו זו שממנה ביקשתי להשתחרר.
ההתלבטות שלי עכשיו היא אם לבקש קיצור יום באופן קבוע. מצד אחד זה יכול להקל עלי מאד מבחינת התשישות והכאבים.
מצד שני, רק התחלתי במקום חדש ולא בא לי לדפוק אותם, או את העבודה העיקרית שלי. וגם, רופא הכאב שהייתי אצלו אמר לי שהוא ממליץ לי לעבוד ולהישאר פעילה ככל האפשר, עם כל הקושי הכרוך בזה.
הוא איש די מצחיק ולמעשה מה שהוא אמר לי היה- אני ממליץ לך לעבוד עד שתמותי. תמותי בעבודה, עדיף לך, תקשיבי לי.
אז אולי אני אבקש לחזור בעוד חצי שנה לראות האם אני מסתדרת, אם יש החמרה במצב ואם יש צורך לשנות משהו. יש לי עוד שבועיים עד התור שם, יש לי זמן  לחשוב על זה.

בנתיים הנסיעה לאילת מתקרבת. ואם הכל ילך כמו שצריך ולא יהיו בלתמ"ים חדשים ודחיות נוספות, ניסע הגמל ואני לסופ"ש קצר באילת, נסיעה שנדחתה רק שלוש פעמים.

ועוד בנתיים מנחם הופך לחביב המשפחה, כולם חושבים שהוא הדבר הכי מצחיק וחמוד שהם ראו והוא מבחינתו, הולך ונתפס לאמונה שאני מרכז קיומו והשמש של חייו. 
וככל שהוא קשור אלי יותר, ככה אני אליו יותר.
הוא כבר יודע את שמו, ויודע מה זה בוא (יודע זה לא אומר שתמיד בא לו לציית) יודע מה זה שב וזהו פחות או יותר.
הוא עוד לא מבין מה זה טיול, אוכל, חטיף, רוצה. שאלה מילים שמהוות יסוד קיומו של כל כלב.
הוא ערס קטן, שישה קילו וחצי של חשיבות עצמית, זנב מטרונום מתנפנף וגישה אליטיסטית משהו כלפי כל הברואים שאינם אני ושאין להם אוכל להציע לו.
בכל זאת כולם נופלים לרגליו ונמסים כשהוא מואיל בטובו להעניק להם תשומת לב.
אפילו הגמל מתחנף אליו ומנסה לקנות את ליבו.

בארוחת חג/שבת אצל המהנדס והדביקה, נרדם במקום הבטוח שלו.


אין תגובות:

פרסום תגובה