יום ראשון, 14 בפברואר 2021

והימים עוברים

 אשתו של אבא שלי עדיין לא הצליחה לחזור מחו"ל. הבוקר שלחה לי הודעה שהצליחה לקבל אישור של ועדת חריגים, אחרי שפנו בלי סוף, הפעילו קשרים ואחותי התראיינה לרדיו המקומי ושם הבטיחו להפעיל קשרים ולעזור...די עצוב, אם אתם שואלים אותי, בעיקר לאור העובדה שיוצאות טיסות חילוץ מדובאי וטיסות לא קשורות ממקומות אחרים בעולם, ומה שמכניס אנשים לטיסות האלה, זה קשרים, השפעה פוליטית ואולי גם כסף.

בכל מקרה עד שהיא לא נוחתת בארץ, אני עוד עוצרת את הנשימה.
את השבת הקודמת העברתי שוב אצל אבא שלי. גם הפעם לא נהניתי במיוחד, בלשון המעטה, למרות שהפעם הגדולה והאמצעית באו לבקר ולהיות איתנו למשך כמה שעות בשבת.
הן גם הביאו איתן אוכל, ואני הכנתי את הכבד שהבאתי איתי, וכך אכלתי אוכל מבושל ולא רק טוסטים.
מאיזו סיבה לא ברורה אני נגעלת לאכול את האוכל שעומד במקרר של אבא שלי, ואני לא אוהבת לבשל אצלו כי אני בקושי מצליחה למצוא את הכלים וחומרי הגלם שאני צריכה. אז אני אוכלת שם בעיקר טוסטים, שזה לא רע בפני עצמו, אבל הבטן שלי די במצוקה באופן כללי.
אחרי כל סופ"ש שם אני צריכה שבוע התאוששות, אבל כמובן שאני חוזרת ישר לשבוע עבודה וכך הפיברומיאלגיה שלי מרימה ראש ואני מותשת וחסרת כוחות רוב הזמן ברמות שאני כבר לא זוכרת.

לפחות בפעם הזו לא נסעתי לבד. לקחתי איתי את מנחם, נחמה קטנה וחומה בעלת ארבע רגליים וזנב.

הכל התחיל כשפגשתי את הוטרינר הקבוע כשחזרתי מאחת ההליכות שלי.
נראה לי שאני מוכנה לראות כלבים ולחכות שאחד מהם יעשה לי משהו בלב, אמרתי לו. אם מגיע אליך איזה כלב הומלס, תשלח לי תמונה ונראה אולי ככה אמצא יום אחד את האחד.
הוטרינר אמר שבטח אין בעיה, כשיגיע כלב הוא ישלח תמונה.

כבר למחרת הוא שלח לי תמונה. אמר שהוא אפילו לא יודע אם זה כלב או כלבה, אבל אם נראה לי, יביא אותו למרפאה ואני יכולה לבוא לראות אחר הצהריים. זה היה מהר מאד ומפתיע מאד.
אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי בתמונה, אבל אמרתי, יאללה, נראה אותו ונחליט.
החלטתי לצאת להליכה ולחזור דרך המרפאה, לראות את הכלב. 
אבל כשיצאתי להליכה ועברתי ליד המרפאה, הוטרינר בדיוק הגיע עם הכלב. הוטרינר אמר לי שמדובר בזכר, ושהוא נראה בריא ומתנהג נהדר. אז לא נותר אלא להלביש לו קולר, לחבר לרצועה שאיתה באתי ויאללה, לצאת להליכה יחד. הליכה משותפת אמורה לחזק בונדינג בין המטיילים יחד. זה לא קרה, או ככה לפחות חשבתי באותו הזמן.

כל ההליכה הכלב היה מאד דרוך ולא שקט.
לא יצר איתי קשר עין ולא היה נראה שהוא שומע אותי.
כבר הייתי מודאגת וחשבתי לעצמי שמעולם לא הלכתי לטייל עם כלב פחות תקשורתי. אבל אז חזרתי הביתה, הוא נכנס והדוגמנית קיבלה אותו יפה מאד. להבדיל מהיחס שלה לכלבה של הקטנה, אותה הדוגמנית ממש לא סובלת. הוא הלך אחרי לכל מקום בבית ונצמד לי לרגליים והיה כל כך חמוד ואבוד שהחלטתי לתת לו סיכוי. בלילה הוא קבע עובדה בשטח כשקפץ למיטה שלי והודיע שהוא ישן בה, צמוד אלי.

למחרת הלכתי לוטרינר לקנות חומר נגד פרעושים ולשלם עם הקולר שענדנו לו. אם הוא כבר ישן במיטה שלי, אז עדיף שיהיה נקי מפרעושים.
אחרי עוד יום כבר הייתי צריכה לתכנן את הנסיעה שלי לאבא, אז הודעתי שאני מגיעה עם כלב, כי לא יכולתי להשאיר אותו בבית אחרי שהוא אצלי רק שלושה ימים.
וכך נסענו יחד לאבא שלי. הנסיעה היתה די סיוט, הוא היה מבוהל וניסה לברוח ולטפס עלי לכל אורכה, אבל סופו של דבר, למרות הפקקים המטורפים והלא צפויים בדרך, הגענו, וגם שם הוא הסתדר מצוין עם הכלב הזקן של אבא שלי. והיה נחמד ומתוק ונצמד אלי אפילו יותר.
עשינו טיולים ארוכים על שפת הים, פגשנו אנשים וכלבים, הוא נלחם בגלים והתרגש מהחול, והכי הכי כמעט התעלף מרוב אושר מהסרחון הרקוב שיש לחומרים האורגניים שנפלטים מהים. בכל יום שעבר למדנו קצת יותר להכיר זו את זה וליהנות זה בחברת זו יותר ויותר.

כשחזרנו הביתה כבר הרגשתי קרובה אליו יותר.
הוא לא כבש אותי בסערה כמו מוריץ, אלא התגנב בעדינות לתוך הלב שלי.
מפה לשם, לפני ששמתי לב, כבר הלכתי לוטרינר לקבוע תוכנית חיסונים, שבב וסרוס.

אז עכשיו יש לי מנחם קטן וחום, בעל ארבע רגליים וזנב, שרוקד מרוב שמחה כשאני חוזרת הביתה, והוא מלא אהבה ושמחת חיים.
הבנות ובני הזוג, כולם התאהבו בו על המקום והוא מככב בתמונות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו.

למרות שאשתו של אבא שלי אמרוה לנחות עוד לפני סוף השבוע, נאלצתי לדחות, שוב, את הנסיעה לאילת, בפעם השלישית כבר. הפעם בגלל הסופה שצפויה בסופ"ש שעלולה לחסום את הכבישים בדרך הלוך או חזור.
כבר קבעתי תאריך חדש, אבל אין לתאר כמה אני זקוקה לחופש הזה. בעיקר לאור התקופה האחרונה, השמירה ודאגה לאבא והשינויים במקום העבודה שעוד לא הספקתי לספר עליהם.
הגמל אומר שכל עכבה לטובה ואני אומרת לפחות הפעם היתרון הוא שיהיה למנחם עוד זמן להסתגל ולהתרגל לבית לפני שאעזוב אותו ליומיים שלמים.


מנחם הקטן


אין תגובות:

פרסום תגובה