יום ראשון, 7 במרץ 2021

סוף סוף אילת

 תכנון הנסיעה והחופש, שהחל בדצמבר  ונדחה שלוש פעמים הגיע סוף סוף לידי מימוש.

כל כך חיכיתי לנסיעה והיא נדחתה שוב ושוב, שעד שנכנסתי לאוטו של הגמל, לא האמנתי שזה ממש קורה.
הגמל הגיע באיחור של שעתיים. לא באשמתו, היו פקקים מטורפים ומחסומי משטרה כל הדרך. אבל דיברנו בטלפון תוך כדי והחלטנו לא להלחץ מהעיכוב, זה בסך הכל עיכוב.
החופש מתחיל מהרגע שאני מתיישבת לידו באוטו ולכן לא מתחילים אותו כשמגיעים לאילת, אלא כשיוצאים לדרך.

למרות שהנסיעה הארוכה יכולה להיות מיגעת ומתישה, אנחנו נהנים מאד לנסוע יחד.
אנחנו מדברים ושותקים, מקשיבים למוזיקה ושרים איתה, צוחקים, לפעמים מתווכחים והזמן עובר מאד מאד מהר.
הגמל אוהב לנהוג ובדרך כלל לא רוצה שאחליף אותו בנהיגה, ואני אוהבת שהוא נוהג, אז זה מסתדר מצוין.
אני מכינה לנו אוכל לדרך, בכל זאת מדובר בנסיעה ארוכה כשבדרך כלל אנחנו יוצאים אליה ישר מיום עבודה ולמי יש זמן לאכול כשאורזים ציוד צלילה ותיק עם בגדים וכל מה שצריך, ואנחנו אוכלים בדרך.
הפעם אכלתי בזמן שחיכיתי לגמל והוא אכל בדרך וסרב להתחלף בנהיגה לצרכי אכילה נינוחה.

לאילת הגענו באחת עשרה בלילה, למלון שכבר היינו בו וחזרנו אליו בגלל שהוא נוח לנו מאד, מלון דירות, עם מקלחת נהדרת, מטבחון מספק, מרפסת אדירה ושתי מיטות יחיד.
שתי מיטות הן תנאי הכרחי לבחירת המלון שלנו. יותר חשובות מהרבה דברים אחרים.
מראש אני לא אוהבת לישון עם עוד מישהו במיטה (היוצא מן הכלל - מנחם) והגמל גילה עם השנים ואחרי שגמר להעלב מזה שאני לא רוצה לישון איתו, שגם הוא מעדיף מיטה משלו, ששם לא מפריעות לו ההתהפכויות שלי, ולי לא מפריעות אלה שלו. אנחנו אפילו מעדיפים חדרים נפרדים, אבל זו דרישה מוגזמת מחדרי מלון ברמת המחירים שאנחנו מוכנים לשלם ובסך הכל יש יתרון בזה שאני יכולה להתעורר ולשלוח יד למיטה ליידי לגעת בו בקצה אצבע, כשאני עוד לא ערה לחלוטין.
עוד יתרון במלון הזה, זה שאין מגע עם אנשי הצוות כלל, ומגע מינימלי עם אורחים אחרים. אין חדר אוכל ומקומות משותפים מלבד המסדרונות והמעליות.

לקח זמן עד שהלכנו לישון ועד שנרדמנו, ואז כרגיל התעוררתי מוקדם מידי בבוקר.
אני לא ישנה טוב בבתי מלון, במיטות שהן לא שלי, אבל זה בדרך כלל מתאזן בלילה השני או כשאני חוזרת הביתה, אז לא כל כך אכפת לי. מקסימום אני יותר עייפה.

בבוקר קמנו והלכנו לעשות סיבוב בחנויות על פי הזמנה. כמעט תמיד אנחנו מקבלים הזמנות מהמשפחה לגבי קניה או בדיקת מחירים באילת לעומת שאר הארץ ואנחנו עושים את זה בשמחה.
בחנות הראשונה שבה היינו קיבלתי הודעה מיוגה שאבא שלה נפטר ויצאתי לשוחח איתה ולהבין אם היא צריכה אותי. אם היתה אומרת שכן, היינו מוותרים על הכל וחוזרים מיד, אבל היא אמרה שיש המון סידורים לפני הלוויה ושאין צורך שאחזור. 

לכן נשמתי עמוק, הנחתי את זה בצד, סיימנו את סבב החנויות לפי הסדר, והלכנו לצלול. לא מיהרנו להכנס למים ופספסנו את הדולפינים בקצא"א ברבע שעה. אלה שיצאנו מהמים לפני שנכנסנו אמרו שצללו עם חמישה דולפינים - ארבעה מריף הדולפינים ועוד דולפינת בר, אבל אני רק ראיתי אותם מהחוף, כשקפצו בשמחה על פני גלים שנוצרו מסירה גדולה שעברה בסביבה.


אבל מה יש לי להתלונן? החליפה העבה לחצה וחנקה אותי כרגיל, והמשקולות שנדרשו בגלל החליפה היו כבדות כרגיל, וסבלתי סבל עז עד שנכנסנו למים, כרגיל. ואמרנו שדי, מעכשיו אני אצלול רק בקיץ כשלא חייבים חליפה קלסטרופובית כזו, גם כרגיל. אין שום סיבה לתלונות .
הצלילה עצמה היתה לא רעה, אבל היתה חסרה את תחושת ההתעלות שלא פעם היא מביאה איתה. אולי בגלל שהיו זרמים ותנודות תת מימיות חזקות ובגלל שצללנו די רדוד והרגשנו אותן היטב.
בסוף הצלילה כשיצאנו מהמים התחלתי להרגיש בחילה איומה, כמו שכקורה לי לא פעם.
הצלחתי להבהיל את היושבים על החוף, כשכשלתי-זחלתי למקום בו השארנו את החפצים שלנו ונשכבתי מיד בנסיון לא להקיא. לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי להרים את היד ולסמן להם שאני בסדר ולא צריך לדאוג. רק בחילה שכבר כמעט עברה. ולא אני לא רוצה קולה, או מים קרים ולא אני לא צריכה אמבולנס, וכן, אני בסדר, רק מתאוששת מהסוול.

הגמל החמוד הוריד ממני את הציוד במים הרדודים ועזר לי לצאת החוצה, אחר כך ישב לידי עד שהתאוששתי ואז הלך הלוך ושוב עם הציוד והעמיס אותו חזרה לאוטו. למרות שאחר כך אמר לי שגם הוא היה עם סחרחורת כשיצאנו מהמים בגלל אותם הגלים.
ולי לא נותר אלא לקום וללכת לאוטו אחרי שכל העבודה הקשה כבר נעשתה. אבל אז כבר הרגשתי טוב והכל היה בסדר.

ממועדון הצלילה חזרנו למלון התקלחנו ונחנו עד ארוחת הערב, שכללה סטייקים עבים שהגמל הכין על מנגל חד פעמי מחוץ למלון. אני הכנתי לנו סלט וערכתי את השולחן ואחר כך ירדתי לשבת איתו שלא ישעמם לו. היה קטע אחד מצחיק במיוחד כשהוא ביקש שאביא סכין חדה מהחדר ואני הלכתי להביא ואז נזכרתי שיש מצלמות באיזורים המשותפים ושאם מישהו יסתכל זה יראה לו מאד מוזר שאני הולכת עם סכין חדה ומשוננת במסדרון, אז החבאתי אותה בתוך שרוול המעיל וזה הצחיק אותי עוד יותר כי זה היה מוזר אפילו יותר. זה והראיון עם גיתית איזראילוב (שרצחה את בעלה) שהיה בטלויזיה באותו ערב השתלבו בצורה מושלמת.
אחרי האוכל כבר הייתי מחוסלת מעייפות ונרדמתי מול הטלויזיה, למעשה שנינו נרדמנו.

בשבת בבוקר קמנו לאיטנו, בלי למהר. הגמל הכין לנו ארוחת בוקר בסגנון סביח, כולל טיגון חציל. אני הכנתי לנו סלט, שוב. אחר כך התארגנו לחזור הביתה.
בארבע אחר הצהריים הגענו לבית שלי, ושעתיים וחצי אחר כך, הגמל הגיע לשלו. שוב הוא נתקע בפקקים מטורפים.
אבל הוא היה במצב רוח טוב ואמר שהנסיעה, למרות הפקקים עברה בטוב.

אני הלכתי בנתיים ליוגה, קצת לחבק ולדבר ולשמוע איך היא ואיך שאר המשפחה מתמודדים עם הקושי והעצב.
אחר כך חזרתי הביתה והזמנתי מלון לנסיעה הבאה לאילת.

היה כל כך כיף יחד.
הזמן תמיד עובר נורא מהר כשאנחנו יחד, השעות מדלגות קדימה בסוג של Fast forward ... פעם אחת הגמל מסתכל בשעון והשעה היא שלוש וחצי, וברגע הבא הוא מסתכל בשעון והשעה היא רבע לשש, ואנחנו בכלל תכננו לאכול בחמש ארוחת צהריים מאוחרת/ערב מוקדמת, ועד שאנחנו כבר אוכלים השעה היא שמונה.
אנחנו נמצאים כל הזמן יחד ומדברים המון, אבל יש גם רגעים של שקט ושכל אחד עסוק במשהו, בלי צורך לבדר זה את זו, או לחרוד שמא משהו לא בסדר. לקח לנו לא מעט שנים של נסיעות משותפות עד שמצאנו את הכיוונון העדין המתאים לנו. מאד נוח לנו זה בחברתה של זו, מאד רגוע וחסר מתח, ומה כבר צריך בחופש אם לא את זה בדיוק?






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה