בשישי ושבת ירד פה גשם מטורף, בלתי פוסק.
מעל 60 מ"מ ירדו ביומיים.
אז ביום שישי אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לצאת להליכה כי הגשם לא פוסק.
אבל בדקתי בחוסר שקט את מראה העננים בחלון, ואת מכ"ם הגשם באינטרנט.
אין מה לעשות, אמרתי לעצמי, אז יום אחד לא תלכי.
לא כזה נורא, גם ככה לא יזיק לדורבן בעקב יום מנוחה.
כן, עם עליית מספר ימי ההליכה לשבעה בשבוע, התפתח לי דורבן בעקב רגל ימין והוא כואב ממש.
בעיקר בבוקר, או אחרי שנחתי קצת והרגל התקררה, או סתם לא דרכתי עליה.
בהתחלה זה סתם הציק, אבל עכשיו זה מגיע לרמות של כאבים אמיתיים, שקשה לי לדרוך על הרגל, בעיקר בהתחלת כל דריכה, למשך כמה דקות.
אבל כרגע ממילא אין עם מי לדבר.
אם זו לא קורונה, אז אין טיפול.
אז שיהיה.
אני מניחה שאם אתן מנוחה ואפחית הליכות זה יכול לשפר את המצב, אבל אני לא מסוגלת.
וגם ביום שישי, המשכתי להבטיח לעצמי שוב ושוב שזה בסדר אם לא אלך יום אחד, והמשכתי להסתכל בחלון ובמכ"ם הגשם לחילופין.
בסופו של דבר היתה הפסקה בגשם. השמיים לא ממש התבהרו, אבל העננים היו פחות כבדים ועל מכ"ם הגשם היה נראה שנוצר רווח גדול, ושהעננות הכבדה עברה ויקח זמן עד שתגיע עוד אחת.
תוך שלוש דקות הייתי לבושה ובחוץ.
לבשתי טייץ שלושת רבעי אורך, גופיה ומעליה טרינינג פוטר, שיחמם אותי וכובע הקפוצ'ון שלו יגן עלי אם יטפטף.
הטלפון בכיס, האוזניות באוזניים, מוריץ מקפץ סביבי בהתרגשות, ויאללה לדרך.
היה מזג אויר מופלא.
לא חם מידי ולא קר מידי, בלי גשם ובלי שמש בוהקת.
ובלי אנשים.
הדרך הזו שמלאה באנשים מאז שקורונה וכולם בבית, היתה ריקה לחלוטין. כייף אמיתי. ככה אני אוהבת.
הלכנו, מוריץ ואני בדרך מלאת השלוליות, נהנים מהריחות והצלילים והאויר הנקי.
אפילו עצרתי לצלם פעם או פעמיים מהמראות היפים כל כך, שלפעמים אני לא מאמינה שהם אמיתיים.
התלבטתי אם לעשות את הסיבוב הארוך או הקצר, והחלטתי שהשמיים נראים כאלה שיאפשרו לי את הארוך.
אפילו שלולית הענק בהמשך הדרך לא הפחידה אותי, אני מכירה את העיקוף שאפשר לעשות בלי להרטיב בה את הנעליים לחלוטין, או להחליק על הבוץ סביבה.
אחרי שהסתובבתי לחזור, ראיתי את האנשים היחידים שפגשתי בהליכה הזו, הם היו בדרך הלוך, ובאו מולי כשהייתי בדרך חזרה.
הם חייכו אלי ואמרו לי שחשבו שמוריץ הוא כלב נטוש, כי הוא רץ כל כך קדימה שנראה לא קשור אלי.
והוא גם נראה מוזנח ומלוכלך, אמרתי, כשקלטתי כמה שהוא מלא בבוץ מכל השלוליות בדרך. ובדיוק שטפתי את הבית...
לא נורא, ארחץ אותו כשנחזור.
הם שניהם נשאו איתם מטריות גדולות, ואני חשבתי לי שזה נורא מסורבל ולא נוח ללכת ככה.
בפניה האחרונה לדרך המובילה הביתה ראיתי ערפל גולש במורד ההר.
מראה יפיפה, אבל קצת מוזר.
המשכתי לעקוב והבנתי שערפל הולך ומתקרב אלי, ממש ממש מהר.
כשהוא הגיע אלי, הבנתי שזה לא ערפל אלא מסך של גשם, כמו קיר שהשיג אותי, הקיף אותי ועטף בטיפות גשם הולכות ומתחזקות.
הערכתי שנשארו לי בערך עשרים דקות הליכה, אז הורדתי קצת את הראש, היטבתי את כובע הקפוצ'ון על הראש והמשכתי ללכת.
המשקפיים שלי התמלאו מייד בטיפות של גשם וכמעט לא ראיתי את הדרך.
לא יכולתי לנגב אותן כי שרוולי הסווטשרט היו רטובים לחלוטין, וכך כל חלק אחר של הבגד, וממילא היו מתמלאות מייד שוב בטיפות.
את הכיס שבתוכו הטלפון קיפלתי פעמיים כלפי פנים ליצור שכבת בד עבה ככל הניתן בין הגשם לטלפון, כל השאר, החלטתי , פחות בעייתי.
הלכתי בגשם שוטף, שוצף, בעוצמות משתנות. פעם אחת שמעתי את התגברות הגשם מאחורי כמו קול של נהמה מתקרבת, שהשיגה אותי בהגברת קצב וגודל הטיפות, זה היה מרשים מאד, העוצמה הזו של הטבע.
תהיתי אם האנשים ממקודם מברכים עכשיו על המטריות שיש להם, וקצת קינאתי בהם.
בשלב מסויים הבנתי שאני הכי רטובה מגשם שאי פעם הייתי, ואין לי מה לעשות חוץ מלהגיע הביתה.
ואז נחתה עלי שלוות נפש והתחלתי אפילו ליהנות. כשמשחררים את הדאגה למה שלא ניתן לשנות, נשארת רק החוויה שבתוכה את נמצאת, ואפשר לסבול או ליהנות ממנה. אני העדפתי ליהנות ככל הניתן.
בסך הכל היה לי נעים. לא היה קר מידי, אז לא סבלתי מקור למרות שהייתי ספוגה במים.
בחלק מהדרך, בגלל שיפועים טופוגרפיים, נוצרו נחלים קטנים שאי אפשר היה לדלג מעליהם כי היו רחבים מידי. מה שנשאר זה רק לדרוך בתוכם ולהרגיש את הנעליים מתמלאות במים ואת הגרביים נספגות לחלוטין, זה היה אפילו משחרר. יאללה זה כבר קרה. אפשר להמשיך. בנחלים הבאים אפילו לא ניסיתי להתחמק מהמים.
כשהגענו הביתה, מוריץ היה רטוב לחלוטין ונוטף מים.
ניגבתי אותו במגבת שהיתה תלויה בכניסה לבית, חלצתי נעלים והורדתי גרביים והלכתי ישירות למקלחת, שם הורדתי את הבגדים הרטובים ותליתי אותם שיטפטפו את כל עודפי המים.
הסווטשירט טפטף מים עד למחרת בבוקר.
גם כל השאר הבגדים היו רטובים מאד, כולל חזית הספורט והתחתונים.
התקלחתי, התנגבתי והלכתי להלביש את מוריץ בבגד החורף שלו , שלא יתקרר.
אחרי חורף שלם וגשום שבו הלכתי כמעט כל יום, סוף סוף אני מבינה מה זה להרטב עד העצם.
מעל 60 מ"מ ירדו ביומיים.
אז ביום שישי אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לצאת להליכה כי הגשם לא פוסק.
אבל בדקתי בחוסר שקט את מראה העננים בחלון, ואת מכ"ם הגשם באינטרנט.
אין מה לעשות, אמרתי לעצמי, אז יום אחד לא תלכי.
לא כזה נורא, גם ככה לא יזיק לדורבן בעקב יום מנוחה.
כן, עם עליית מספר ימי ההליכה לשבעה בשבוע, התפתח לי דורבן בעקב רגל ימין והוא כואב ממש.
בעיקר בבוקר, או אחרי שנחתי קצת והרגל התקררה, או סתם לא דרכתי עליה.
בהתחלה זה סתם הציק, אבל עכשיו זה מגיע לרמות של כאבים אמיתיים, שקשה לי לדרוך על הרגל, בעיקר בהתחלת כל דריכה, למשך כמה דקות.
אבל כרגע ממילא אין עם מי לדבר.
אם זו לא קורונה, אז אין טיפול.
אז שיהיה.
אני מניחה שאם אתן מנוחה ואפחית הליכות זה יכול לשפר את המצב, אבל אני לא מסוגלת.
וגם ביום שישי, המשכתי להבטיח לעצמי שוב ושוב שזה בסדר אם לא אלך יום אחד, והמשכתי להסתכל בחלון ובמכ"ם הגשם לחילופין.
בסופו של דבר היתה הפסקה בגשם. השמיים לא ממש התבהרו, אבל העננים היו פחות כבדים ועל מכ"ם הגשם היה נראה שנוצר רווח גדול, ושהעננות הכבדה עברה ויקח זמן עד שתגיע עוד אחת.
תוך שלוש דקות הייתי לבושה ובחוץ.
לבשתי טייץ שלושת רבעי אורך, גופיה ומעליה טרינינג פוטר, שיחמם אותי וכובע הקפוצ'ון שלו יגן עלי אם יטפטף.
הטלפון בכיס, האוזניות באוזניים, מוריץ מקפץ סביבי בהתרגשות, ויאללה לדרך.
היה מזג אויר מופלא.
לא חם מידי ולא קר מידי, בלי גשם ובלי שמש בוהקת.
ובלי אנשים.
הדרך הזו שמלאה באנשים מאז שקורונה וכולם בבית, היתה ריקה לחלוטין. כייף אמיתי. ככה אני אוהבת.
הלכנו, מוריץ ואני בדרך מלאת השלוליות, נהנים מהריחות והצלילים והאויר הנקי.
אפילו עצרתי לצלם פעם או פעמיים מהמראות היפים כל כך, שלפעמים אני לא מאמינה שהם אמיתיים.
התלבטתי אם לעשות את הסיבוב הארוך או הקצר, והחלטתי שהשמיים נראים כאלה שיאפשרו לי את הארוך.
אפילו שלולית הענק בהמשך הדרך לא הפחידה אותי, אני מכירה את העיקוף שאפשר לעשות בלי להרטיב בה את הנעליים לחלוטין, או להחליק על הבוץ סביבה.
אחרי שהסתובבתי לחזור, ראיתי את האנשים היחידים שפגשתי בהליכה הזו, הם היו בדרך הלוך, ובאו מולי כשהייתי בדרך חזרה.
הם חייכו אלי ואמרו לי שחשבו שמוריץ הוא כלב נטוש, כי הוא רץ כל כך קדימה שנראה לא קשור אלי.
והוא גם נראה מוזנח ומלוכלך, אמרתי, כשקלטתי כמה שהוא מלא בבוץ מכל השלוליות בדרך. ובדיוק שטפתי את הבית...
לא נורא, ארחץ אותו כשנחזור.
הם שניהם נשאו איתם מטריות גדולות, ואני חשבתי לי שזה נורא מסורבל ולא נוח ללכת ככה.
בפניה האחרונה לדרך המובילה הביתה ראיתי ערפל גולש במורד ההר.
מראה יפיפה, אבל קצת מוזר.
המשכתי לעקוב והבנתי שערפל הולך ומתקרב אלי, ממש ממש מהר.
כשהוא הגיע אלי, הבנתי שזה לא ערפל אלא מסך של גשם, כמו קיר שהשיג אותי, הקיף אותי ועטף בטיפות גשם הולכות ומתחזקות.
הערכתי שנשארו לי בערך עשרים דקות הליכה, אז הורדתי קצת את הראש, היטבתי את כובע הקפוצ'ון על הראש והמשכתי ללכת.
המשקפיים שלי התמלאו מייד בטיפות של גשם וכמעט לא ראיתי את הדרך.
לא יכולתי לנגב אותן כי שרוולי הסווטשרט היו רטובים לחלוטין, וכך כל חלק אחר של הבגד, וממילא היו מתמלאות מייד שוב בטיפות.
את הכיס שבתוכו הטלפון קיפלתי פעמיים כלפי פנים ליצור שכבת בד עבה ככל הניתן בין הגשם לטלפון, כל השאר, החלטתי , פחות בעייתי.
הלכתי בגשם שוטף, שוצף, בעוצמות משתנות. פעם אחת שמעתי את התגברות הגשם מאחורי כמו קול של נהמה מתקרבת, שהשיגה אותי בהגברת קצב וגודל הטיפות, זה היה מרשים מאד, העוצמה הזו של הטבע.
תהיתי אם האנשים ממקודם מברכים עכשיו על המטריות שיש להם, וקצת קינאתי בהם.
בשלב מסויים הבנתי שאני הכי רטובה מגשם שאי פעם הייתי, ואין לי מה לעשות חוץ מלהגיע הביתה.
ואז נחתה עלי שלוות נפש והתחלתי אפילו ליהנות. כשמשחררים את הדאגה למה שלא ניתן לשנות, נשארת רק החוויה שבתוכה את נמצאת, ואפשר לסבול או ליהנות ממנה. אני העדפתי ליהנות ככל הניתן.
בסך הכל היה לי נעים. לא היה קר מידי, אז לא סבלתי מקור למרות שהייתי ספוגה במים.
בחלק מהדרך, בגלל שיפועים טופוגרפיים, נוצרו נחלים קטנים שאי אפשר היה לדלג מעליהם כי היו רחבים מידי. מה שנשאר זה רק לדרוך בתוכם ולהרגיש את הנעליים מתמלאות במים ואת הגרביים נספגות לחלוטין, זה היה אפילו משחרר. יאללה זה כבר קרה. אפשר להמשיך. בנחלים הבאים אפילו לא ניסיתי להתחמק מהמים.
כשהגענו הביתה, מוריץ היה רטוב לחלוטין ונוטף מים.
ניגבתי אותו במגבת שהיתה תלויה בכניסה לבית, חלצתי נעלים והורדתי גרביים והלכתי ישירות למקלחת, שם הורדתי את הבגדים הרטובים ותליתי אותם שיטפטפו את כל עודפי המים.
הסווטשירט טפטף מים עד למחרת בבוקר.
גם כל השאר הבגדים היו רטובים מאד, כולל חזית הספורט והתחתונים.
התקלחתי, התנגבתי והלכתי להלביש את מוריץ בבגד החורף שלו , שלא יתקרר.
אחרי חורף שלם וגשום שבו הלכתי כמעט כל יום, סוף סוף אני מבינה מה זה להרטב עד העצם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה