ואני מבינה סוף סוף שכנראה אבלה אותו לגמרי לבד.
הקטנה העלתה אתמול חום, לא נורא גבוה, סביב 38 , וקצת משתעלת. בימים שאינם ימי קורונה, לא היינו סופרים את המחלה הזו, אבל הימים ימי קורונה, אז מרגע שהבנו שיש לה חום, היא הלכה לישון בדירה שלה ונשארת שם בבידוד עצמי.
מד"א לא התרגשו, ואמרו שהחום והסימפטומים גבוליים ושישלחו אותה לבדיקה רק את הסמפטומים יתמשכו.
רק שהם לא באים הביתה והיא תצטרך לנסוע לחיפה למתחם הבדק וסע, שזה שעה ומשהו נסיעה מהבית שלנו, ולא נראה בשום מצב שאני אתן לה לנהוג את כל הדרך הזו כשהיא מרגישה לא טוב ועם חום. כלומר, אני אצטרך לקחת אותה כל השעות האלה ברכב סגור, עד כאן ההגיון במתחמי הבדק וסע לאנשים חולים.
אז החלטנו (היא החליטה ואני תומכת) שבנתיים נחכה ונראה לאן זה מתקדם. אולי זה יעבור לבד אולי זה בכלל לא קורונה. למעשה סיכוי גדול שזה לא קורונה.
הכנתי לה מרק עוף ונופפתי לה ממרחק.
קשה לי שהיא לא לידי כשהיא חולה ונזקקת לאמא.
אבל היא לא מוכנה להתקרב אלי ולסכן אותי.
למרות שעד חמש דקות לפני שעלה לה החום היא היתה איתי במשך כמה שעות.
אני מקווה שהיא תחלים מהר. אבל מבינה היטב שאם לא תשתפר עד ליל הסדר, נחגוג אותו לגמרי בנפרד, ועד כמה שאני שונאת את החג הזה, זה שובר לי את הלב לחשוב שנהיה נפרדות זו מזו בחג.
הגדולה בבית עם בן הזוג, האמצעית בצבא, בסגר.
הקטנה עם חבר או איתי.
כמו שהתקופה האחרונה מלמדת אותנו, החיים לא צפויים ואי אפשר לדעת מה ילד יום.
אז אני מתכוננת לתרחיש הגרוע שהוא שיתברר שיש לה קורונה ואז אני בהסגר. או בתרחיש היותר גרוע, אני נדבקת ודורשים ממני להתפנות לבית חולים או מלון קורונה.
התקשרתי לגדולה ואמרתי לה שבמקרה כזה היא תצטרך לעבור לגור עם הכלבים.
ברור אמא, היא אמרה, אין פה שאלה בכלל.
אני לא רוצה לחשוב על כמה אנשים שיצטרכו להכנס לבידוד אם אני חולה.
אבל זה קצת לרתום עגלה לפני הסוסים. כרגע אני מרגישה טוב.
מתכננת לצאת מחר בבוקר להליכה ואחריה לנקות את הבית לקראת שבת שבה אהיה ממש ממש לבד.
האמצעית התקשרה בוכה. קשה לה להיות כל כך הרבה זמן רחוק מהבית ורחוק מהחבר, היא מתגעגעת ונמאס לה לישון עם עוד שש בנות בחדר, היא רוצה את הפרטיות שלה. ויקח עוד לפחות שבועיים עד שתוכל לצאת הביתה וגם אז זה לא מובטח. מי יודע מה יקרה עד אז.
דיברנו ארוכות ונתתי לה לבטא את הקשיים הלגיטימיים לגמרי שלה. לא היו לי הרבה מילות עידוד, רק הקשבה והבנה והכלה. חרא של מצב שאני, אפילו שאני אמא שלה, לא יכולה לתקן. מאד מתסכל. הלוואי שהייתי יכולה לרכך את כל הקשיים ולהפוך את החיים לקלים וטובים תמיד.
עוד יהיו ימים לא קלים, לה ולכולנו.
מה שהכי מפתיע אותי, זה שעד כמה שאני מיזוגנית באופן טבעי, מה שהכי חסר לי עכשיו זו היכולת פשוט לגעת במישהו אחר. להתחבק, ללחוץ יד, להניח יד על זרוע... בסוף ההליכה האחרונה עם כוח הצלה התקרבתי לחיבוק פרידה, כמו תמיד, והיא נרתעה אחורה. רק אז נזכרתי שכבר לא מתחבקים.
לכן כשהקטנה אמרה לי אתמול שהיא לא בטוחה שכדאי שהיא תפרד בחיבוק כי היא לא מרגישה כל כך טוב, חיבקתי אותה חזק חזק.
יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם
הקטנה העלתה אתמול חום, לא נורא גבוה, סביב 38 , וקצת משתעלת. בימים שאינם ימי קורונה, לא היינו סופרים את המחלה הזו, אבל הימים ימי קורונה, אז מרגע שהבנו שיש לה חום, היא הלכה לישון בדירה שלה ונשארת שם בבידוד עצמי.
מד"א לא התרגשו, ואמרו שהחום והסימפטומים גבוליים ושישלחו אותה לבדיקה רק את הסמפטומים יתמשכו.
רק שהם לא באים הביתה והיא תצטרך לנסוע לחיפה למתחם הבדק וסע, שזה שעה ומשהו נסיעה מהבית שלנו, ולא נראה בשום מצב שאני אתן לה לנהוג את כל הדרך הזו כשהיא מרגישה לא טוב ועם חום. כלומר, אני אצטרך לקחת אותה כל השעות האלה ברכב סגור, עד כאן ההגיון במתחמי הבדק וסע לאנשים חולים.
אז החלטנו (היא החליטה ואני תומכת) שבנתיים נחכה ונראה לאן זה מתקדם. אולי זה יעבור לבד אולי זה בכלל לא קורונה. למעשה סיכוי גדול שזה לא קורונה.
הכנתי לה מרק עוף ונופפתי לה ממרחק.
קשה לי שהיא לא לידי כשהיא חולה ונזקקת לאמא.
אבל היא לא מוכנה להתקרב אלי ולסכן אותי.
למרות שעד חמש דקות לפני שעלה לה החום היא היתה איתי במשך כמה שעות.
אני מקווה שהיא תחלים מהר. אבל מבינה היטב שאם לא תשתפר עד ליל הסדר, נחגוג אותו לגמרי בנפרד, ועד כמה שאני שונאת את החג הזה, זה שובר לי את הלב לחשוב שנהיה נפרדות זו מזו בחג.
הגדולה בבית עם בן הזוג, האמצעית בצבא, בסגר.
הקטנה עם חבר או איתי.
כמו שהתקופה האחרונה מלמדת אותנו, החיים לא צפויים ואי אפשר לדעת מה ילד יום.
אז אני מתכוננת לתרחיש הגרוע שהוא שיתברר שיש לה קורונה ואז אני בהסגר. או בתרחיש היותר גרוע, אני נדבקת ודורשים ממני להתפנות לבית חולים או מלון קורונה.
התקשרתי לגדולה ואמרתי לה שבמקרה כזה היא תצטרך לעבור לגור עם הכלבים.
ברור אמא, היא אמרה, אין פה שאלה בכלל.
אני לא רוצה לחשוב על כמה אנשים שיצטרכו להכנס לבידוד אם אני חולה.
אבל זה קצת לרתום עגלה לפני הסוסים. כרגע אני מרגישה טוב.
מתכננת לצאת מחר בבוקר להליכה ואחריה לנקות את הבית לקראת שבת שבה אהיה ממש ממש לבד.
האמצעית התקשרה בוכה. קשה לה להיות כל כך הרבה זמן רחוק מהבית ורחוק מהחבר, היא מתגעגעת ונמאס לה לישון עם עוד שש בנות בחדר, היא רוצה את הפרטיות שלה. ויקח עוד לפחות שבועיים עד שתוכל לצאת הביתה וגם אז זה לא מובטח. מי יודע מה יקרה עד אז.
דיברנו ארוכות ונתתי לה לבטא את הקשיים הלגיטימיים לגמרי שלה. לא היו לי הרבה מילות עידוד, רק הקשבה והבנה והכלה. חרא של מצב שאני, אפילו שאני אמא שלה, לא יכולה לתקן. מאד מתסכל. הלוואי שהייתי יכולה לרכך את כל הקשיים ולהפוך את החיים לקלים וטובים תמיד.
עוד יהיו ימים לא קלים, לה ולכולנו.
מה שהכי מפתיע אותי, זה שעד כמה שאני מיזוגנית באופן טבעי, מה שהכי חסר לי עכשיו זו היכולת פשוט לגעת במישהו אחר. להתחבק, ללחוץ יד, להניח יד על זרוע... בסוף ההליכה האחרונה עם כוח הצלה התקרבתי לחיבוק פרידה, כמו תמיד, והיא נרתעה אחורה. רק אז נזכרתי שכבר לא מתחבקים.
לכן כשהקטנה אמרה לי אתמול שהיא לא בטוחה שכדאי שהיא תפרד בחיבוק כי היא לא מרגישה כל כך טוב, חיבקתי אותה חזק חזק.
יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה