לא רק שעידכנו אותנו שתג העובד שלנו יכול לשמש כאישור מעבר, ולא רק שאמרו לנו איך לנהוג אם שוטר מתעקש לעצור אותנו, היום גם קיבלנו דפים שהם סוג של אישורי מעבר.
וכולם יודעים שאישורי מעבר הם סמל הסטטוס החדש, אז סוף סוף השגתי מעמד נכסף...
ביום רביעי שעבר, רגע לפני החמרת ההנחיות, הגמל המתגעגע החליט לקפוץ לבקר. הוא התקשר בדיוק כשהייתי במעבר בין העבודה העיקרית לקלב"וש ושאל אם הוא יכול לקפוץ לרגע הגיד שלום.
אחרי שהתברבר קשות בנסיון למצוא את הקלב"וש, הגיע לבסוף. נפגשנו בחוץ והוא התעקש לעמוד במרחק של 4-5 מטרים ממני, עם מסיכה ולדבר מרחוק. לא היה מוכן לגעת אפילו בקצה אצבע. חשבתי שזה בגלל שהוא מדוכא חיסון ומפחד להדבק ממני, אבל עכשיו אני חושבת שהוא מאמין שנדבק בקורונה כשהיה חולה לפני שבוע, והוא מפחד להדביק אותי.
אחרי כמה דקות הוא המשיך לדרכו ובערב כתב לי -מתי מישהו עשה כזאת דרך רק בשביל חיבוק ונשיקה?
למרות שלמען הפרוטוקול והקטנוניות אזכיר שלא נכללו שום חיבוק ונשיקה בפגישה.
אבל כן, הוא מתגעגע.
הוא גם שולח לי הודעות בוקר טוב בימים האחרונים ואני שולחת לו צילום מאיפה שאני נמצאת (הליכה, הדרך לעבודה, בעבודה) וההודעות שלו מחממות לי את הלב.
את יוגה אני לא רואה מאז שההנחיות החמירו.
היא מבועתת לחלוטין ומסתגרת בביתה. בעלה הפעוט אינו הולך לעבודה כי למרות שהוא יכול וביקשו ממנו לבוא, זה אומר מבחינתה שהוא יצרך לעבור לגור מחוץ לבית ולא להפגש איתה ועם הבת המשותפת. היא לא מוכנה שהוא יכנס הביתה אם הוא נפגש עם עוד אנשים בעבודה. היא עצמה יוצאת רק להליכות בצהרי היום רחוק, מכל אדם.
וכשהצעתי לה בתמימות להפגש במרפסת שלי, ששם נושב אויר חופשי ואפשר לשבת בריחוק מספק, היא אמרה לי שהיא לא נפגשת עם אנשים שפוגשים הרבה אנשים.
למרות שהשאלון היומי מכריח אותי לספור כל יום עם כמה אנשים נפגשתי וזה לא יוצא כל כך הרבה, למרות העבודה.
היא עברה התקף לב לפני שנתיים והאירוע הפך אותה לחרדתית יותר ממה שהייתי מאמינה שהיא יכולה להיות.
הבת של כח הצלה חזרה באחד המטוסים האחרונים מהודו ונמצאת עכשיו בבידוד.
כוח הצלה מתמודדת יפה עם החרדות הקשורות לנושא הקורונה, למרות שהיא נחשבת לחרדתית שבין חברותי. היא אפילו מוכנה שנצא להליכות יחד, במרחק של שני מטר המתבקש, וכשטיילתי עם הכלבים והקטנה לפני יומיים, עצרנו במרפסת שלה לכמה דקות וכמה מילים ממרחק בטחון הולם.
אני ממשיכה לצאת כל יום להליכות, למרות ההנחיה שלא לצאת מעבר למאה מטר. מסתבר שיש הקלה לישובים כפריים והבנה שזה לגמרי הגיוני לצאת לטבע לבד ושאין סיכון יתר של הדבקות בדרך זו.
וטוב שכך, כי זה שומר על השפיות שלי אחרי ימי עבודה מתוחים ולחוצים. אני יוצאת להליכה שמפרקת מתחים פיזיים ונפשיים, ומקשיבה לפודקסטים שמענינים ומצחיקים אותי .
בסך הכל אני לא כל כך מרגישה שינוי בשגרה. אני יוצאת לעבודה כל יום, חוזרת ויוצאת להליכה, ואחר כך אני ממילא לא מסתובבת הרבה או בכלל. אז הסגר פחות משפיע עלי, לפחות בשלב זה.
וכולם יודעים שאישורי מעבר הם סמל הסטטוס החדש, אז סוף סוף השגתי מעמד נכסף...
ביום רביעי שעבר, רגע לפני החמרת ההנחיות, הגמל המתגעגע החליט לקפוץ לבקר. הוא התקשר בדיוק כשהייתי במעבר בין העבודה העיקרית לקלב"וש ושאל אם הוא יכול לקפוץ לרגע הגיד שלום.
אחרי שהתברבר קשות בנסיון למצוא את הקלב"וש, הגיע לבסוף. נפגשנו בחוץ והוא התעקש לעמוד במרחק של 4-5 מטרים ממני, עם מסיכה ולדבר מרחוק. לא היה מוכן לגעת אפילו בקצה אצבע. חשבתי שזה בגלל שהוא מדוכא חיסון ומפחד להדבק ממני, אבל עכשיו אני חושבת שהוא מאמין שנדבק בקורונה כשהיה חולה לפני שבוע, והוא מפחד להדביק אותי.
אחרי כמה דקות הוא המשיך לדרכו ובערב כתב לי -מתי מישהו עשה כזאת דרך רק בשביל חיבוק ונשיקה?
למרות שלמען הפרוטוקול והקטנוניות אזכיר שלא נכללו שום חיבוק ונשיקה בפגישה.
אבל כן, הוא מתגעגע.
הוא גם שולח לי הודעות בוקר טוב בימים האחרונים ואני שולחת לו צילום מאיפה שאני נמצאת (הליכה, הדרך לעבודה, בעבודה) וההודעות שלו מחממות לי את הלב.
את יוגה אני לא רואה מאז שההנחיות החמירו.
היא מבועתת לחלוטין ומסתגרת בביתה. בעלה הפעוט אינו הולך לעבודה כי למרות שהוא יכול וביקשו ממנו לבוא, זה אומר מבחינתה שהוא יצרך לעבור לגור מחוץ לבית ולא להפגש איתה ועם הבת המשותפת. היא לא מוכנה שהוא יכנס הביתה אם הוא נפגש עם עוד אנשים בעבודה. היא עצמה יוצאת רק להליכות בצהרי היום רחוק, מכל אדם.
וכשהצעתי לה בתמימות להפגש במרפסת שלי, ששם נושב אויר חופשי ואפשר לשבת בריחוק מספק, היא אמרה לי שהיא לא נפגשת עם אנשים שפוגשים הרבה אנשים.
למרות שהשאלון היומי מכריח אותי לספור כל יום עם כמה אנשים נפגשתי וזה לא יוצא כל כך הרבה, למרות העבודה.
היא עברה התקף לב לפני שנתיים והאירוע הפך אותה לחרדתית יותר ממה שהייתי מאמינה שהיא יכולה להיות.
הבת של כח הצלה חזרה באחד המטוסים האחרונים מהודו ונמצאת עכשיו בבידוד.
כוח הצלה מתמודדת יפה עם החרדות הקשורות לנושא הקורונה, למרות שהיא נחשבת לחרדתית שבין חברותי. היא אפילו מוכנה שנצא להליכות יחד, במרחק של שני מטר המתבקש, וכשטיילתי עם הכלבים והקטנה לפני יומיים, עצרנו במרפסת שלה לכמה דקות וכמה מילים ממרחק בטחון הולם.
אני ממשיכה לצאת כל יום להליכות, למרות ההנחיה שלא לצאת מעבר למאה מטר. מסתבר שיש הקלה לישובים כפריים והבנה שזה לגמרי הגיוני לצאת לטבע לבד ושאין סיכון יתר של הדבקות בדרך זו.
וטוב שכך, כי זה שומר על השפיות שלי אחרי ימי עבודה מתוחים ולחוצים. אני יוצאת להליכה שמפרקת מתחים פיזיים ונפשיים, ומקשיבה לפודקסטים שמענינים ומצחיקים אותי .
בסך הכל אני לא כל כך מרגישה שינוי בשגרה. אני יוצאת לעבודה כל יום, חוזרת ויוצאת להליכה, ואחר כך אני ממילא לא מסתובבת הרבה או בכלל. אז הסגר פחות משפיע עלי, לפחות בשלב זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה