הכל קורה כל כך מהר שזה מסחרר

לפני הכל - אם אתם עדיין לא ממלאים את השאלון , מלאו אותו יומית והמליצו לחברים ומשפחה. זה ההסבר למעונינים.

רק לפני שלושה ימים חשב הגמל שיקפוץ להגיד שלום אם ירגיש טוב יותר.
הוא לא הרגיש טוב יותר ולא בא, והיום כבר אי אפשר למרות שסוף סוף הוא משתפר.
עוד לא סגר מלא, אבל ברור שזה כבר לא יקרה.

וממילא בימים האלו הפנמתי שאני עובדת בעבודה שיש בה סיכון גבוה יותר להדבק ולכן אסור לי לפגוש אותו עד אחרי הקורונה, כי הוא מדוכא חיסון.
נראה שכל זה קרה מזמן, אבל בתכלס, זה היה לפני כמה ימים.
רצינו לנסוע לאילת יחד,רק לשפני שבוע, ואם היינו נוסעים היינו יכולים להתנחם בזה, שלפחות הספקנו, אבל לא.
אולי הכל לטובה, זה מה שאני אומרת לעצמי.

אני נוסעת לעבוד כל יום.
וכשאני חוזרת הביתה, אני יוצאת להליכה בחוץ. לפחות זה מותר - פעילות ספורט לא מאורגנת עד חמישה אנשים ששומרים על שני מטר זה מזה - ובהליכות שלנו, זה רק אני ומוריץ, אז אני לגמרי בתחום המותר.
אני משתדלת לא להדליק טלויזיה ולא להכנס לאתרי חדשות. אפילו לוואטס אפ אני נכנסת כמה שפחות כי הכניסו אותי לכמה קבוצות קורונה ואני, אחרי העבודה, משתדלת לנוח מזה לרגע.

רק ביום ראשון, לפני פחות משבוע, קפצה הגדולה המובטלת לבקר, סליחה היא בחל"ת, לשתינו היתה תחושה של הזדמנות אחרונה, וניצלנו אותה לבילוי משותף מהצהריים. דיברנו, יצאנו יחד להליכה עם הכלב שלה  (שיקרא פה העגל, עקב גודלו) ומוריץ, אכלנו יחד ונסענו להחזיר את הקטנה מהעבודה.

וטוב שכך, כי ביום אתמול כבר היה ברור שהיא גרה רחוק מכדי שזה יהיה בסדר שתבוא הביתה לארוחת ערב.
ארוחת הערב של יום שישי היתה קטנה מידי. הקטנה, האמצעית ובני הזוג באו והכנו פיצות תוצרת בית לכולם, ערב פיצות ששמור בדרך כלל לערבים שלא כולם יכולים להגיע.
כיוון שחמי וחמותי לא יכולים להצטרף אלינו הכנו להם פיצה מיוחדת שהקטנה ובן הזוג הלכנו להביא להם, במשלוח אישי. בגלל שזה גם היה יום הולדת לחמי, כתבתי לו מזל טוב על הפיצה, עם הזיתים.
הם התרגשו ושמחו על המשלוח, שזו היתה נחמה קטנה על חסרונם בארוחת הערב עצמה.

אני מנסה להסתכל קדימה על הימים הבאים ולנחש איך יראו, אבל באמת שאין לי מושג.
בעבודה הכל השתנה. קבלת הקהל מצומצמת וכמעט לא קיימת פנים אל פנים.
עברנו לאמצעי תקשורת כמו טלפון, מייל ופקס, בכל מה שאפשר. ואיפה שחייבים להפגש פנים אל פנים, אני מקפידה על מרחק פיזי גדול ככל הניתן, וצמצום זמן המפגש למינימום אפשרי.
העבודה בקלבו"ש הצטמצמה אפילו יותר, ויש תהיה האם להמשיך לקיים אותה מעבר למינימום ההכרחי. מה שלא מבטיח שיהיה צריך אותי שם. לא שאני דואגת חלילה, כבר ביקשו שאבוא להחליף מישהי שיצאה להסגר מרצון בגלל מצב בריאותי לא תקין, וזה מקום שיהיה לי חדש לחלוטין, למרות שאני מכירה את סוג העבודה.
עוד לא קיבלתי אישור, אבל ברוח הימים האלו, אני אעבוד איפה שיהיה צריך אותי.

הבוקר הגמל שלח לי צילום של מסך הטלויזיה עליו הוא מקרין צילומים מהצלילה האחרונה שלנו בסיני. רואים אותי, כי המצלמה אצלו. והתמונה ששלח לי, היא שלי, מביטה עליו בתוך המים הכחולים-צלולים-מדהימים של סיני ומחייכת מאחורי ווסת האויר והמסיכה.
נראה לי שגם הוא מתגעגע.

טיול שבת עם מוריץ , נראה נורמלי באופן מוזר