בעבודה, אם אני רוצה או לא, הקורונה מקיפה אותי בהמוני דיווחים ועדכונים, הנחיות, הוראות ושינוי שלהן שוב ושוב ושוב.
ולכן כשאני באה הביתה, אני לא מדליקה טלויזיה, אני פשוט נותנת למוח לנוח.
אם יש משהו שלמדתי בתקופת הגירושין האיומה, בקטעים הכי קשים שלה, זה שהצרות שלי לא ילכו לשום מקום אם לא אחשוב עליהן לרגע. שאף אחד לא יקח לי אותן, חלילה. ולכן, אני יכולה להניח להן מידי פעם ולחשוב על דברים אחרים. שמותר לא להתעסק איתן, עד שחייבים. אחרי שגמרתי לעשות את כל מה שאני יכולה וצריכה לעשות, אני יכולה לנוח.
זה היה הדבר העיקרי שאיפשר לי להתאושש ולתפקד בתוך הטירוף והסחרור שהגרוש ניסה לגרור אותי אליו.
והקורונה, אותו דבר.
זה בסדר גמור לא לשמוע עליה כלום כמה שעות.
אם יהיה משהו ממש ממש דחוף, אין סיכוי שאפספס אותו.
אולי, אם יהיה לי מזל, אדע אותו באיחור של כמה דקות או כמה שעות וארוויח עוד קצת זמן של שלוות נפש.
ממילא אני לא עושה שום דבר משמעותי בלי שאהיה מעודכנת בדברים החשובים, אז כשאני בבית, ולא עושה שום דבר משמעותי, אני נחה.
קניתי מעט מאד אוכל מעבר לרגיל.
ושום מוצרי טואלטיקה וחומרי ניקוי לבית, מלבד חבילת נייר טואלט.
וגם את זה קניתי רק בגלל שהגמל אמר שנגמר לו והוא לא מוצא בסופר.
בסופו של דבר הוא מצא במכולת השכונתית ואני נשארתי עם חבילה מיותרת.
שזה לא נורא, כמו לעבור על פני המוכרת בסופר ולהצטדק שנייר הטואלט הוא לא בשבילי, תוך שהיא בוהה בי בחוסר עניין מהול בבוז.
במקום להיות באילת, הייתי בבית.
הגדולה, שהפכה למובטלת באה לבקר עם הכלב הענק שלה ובילינו קצת זמן איכות יחד, בשיחות, הכנת אוכל והליכה משותפת עם הכלבים. בריאות הנפש הבילוי איתה. בדיוק מה שהיה רושם הרופא.
ושמתי את האוטו במוסך, שיעבירו אותו טסט לפני שהקורונה משביתה גם את המכונים.
האוטו עבר טסט בשלום, אבל העלות של הטיפול, הטסט והאגרה יכבידו עלי לא מעט בזמן הקרוב. והביטוח, לא לשכוח את חידוש הביטוח...
אני מזכירה לעצמי שאני רק צריכה להצטמצם קצת ושהמשכורת תמשיך להכנס, להבדיל מהמון אנשים אחרים שלא יעבדו בזמן הקרוב ולא תכנס להם משכורת, ולאף אחד אין מושג איך ומתי זה יגמר.
ואז אני יוצאת להליכה ובשקט הירוק-צהוב-סגול-אדום הריחני שבחוץ נראה שהטבע בכלל לא יודע שקורה משהו חריג.
החרקים מתחילים להתעורר לאביב, הפרחים פורחים בצבעים נהדרים, והכל רטוב ונקי מהגשם האחרון.
אני הולכת ביופי הזה שמזכיר לי שהעולם לא השתגע, רק נדמה לנו ככה עכשיו.
ולכן כשאני באה הביתה, אני לא מדליקה טלויזיה, אני פשוט נותנת למוח לנוח.
אם יש משהו שלמדתי בתקופת הגירושין האיומה, בקטעים הכי קשים שלה, זה שהצרות שלי לא ילכו לשום מקום אם לא אחשוב עליהן לרגע. שאף אחד לא יקח לי אותן, חלילה. ולכן, אני יכולה להניח להן מידי פעם ולחשוב על דברים אחרים. שמותר לא להתעסק איתן, עד שחייבים. אחרי שגמרתי לעשות את כל מה שאני יכולה וצריכה לעשות, אני יכולה לנוח.
זה היה הדבר העיקרי שאיפשר לי להתאושש ולתפקד בתוך הטירוף והסחרור שהגרוש ניסה לגרור אותי אליו.
והקורונה, אותו דבר.
זה בסדר גמור לא לשמוע עליה כלום כמה שעות.
אם יהיה משהו ממש ממש דחוף, אין סיכוי שאפספס אותו.
אולי, אם יהיה לי מזל, אדע אותו באיחור של כמה דקות או כמה שעות וארוויח עוד קצת זמן של שלוות נפש.
ממילא אני לא עושה שום דבר משמעותי בלי שאהיה מעודכנת בדברים החשובים, אז כשאני בבית, ולא עושה שום דבר משמעותי, אני נחה.
קניתי מעט מאד אוכל מעבר לרגיל.
ושום מוצרי טואלטיקה וחומרי ניקוי לבית, מלבד חבילת נייר טואלט.
וגם את זה קניתי רק בגלל שהגמל אמר שנגמר לו והוא לא מוצא בסופר.
בסופו של דבר הוא מצא במכולת השכונתית ואני נשארתי עם חבילה מיותרת.
שזה לא נורא, כמו לעבור על פני המוכרת בסופר ולהצטדק שנייר הטואלט הוא לא בשבילי, תוך שהיא בוהה בי בחוסר עניין מהול בבוז.
במקום להיות באילת, הייתי בבית.
הגדולה, שהפכה למובטלת באה לבקר עם הכלב הענק שלה ובילינו קצת זמן איכות יחד, בשיחות, הכנת אוכל והליכה משותפת עם הכלבים. בריאות הנפש הבילוי איתה. בדיוק מה שהיה רושם הרופא.
ושמתי את האוטו במוסך, שיעבירו אותו טסט לפני שהקורונה משביתה גם את המכונים.
האוטו עבר טסט בשלום, אבל העלות של הטיפול, הטסט והאגרה יכבידו עלי לא מעט בזמן הקרוב. והביטוח, לא לשכוח את חידוש הביטוח...
אני מזכירה לעצמי שאני רק צריכה להצטמצם קצת ושהמשכורת תמשיך להכנס, להבדיל מהמון אנשים אחרים שלא יעבדו בזמן הקרוב ולא תכנס להם משכורת, ולאף אחד אין מושג איך ומתי זה יגמר.
ואז אני יוצאת להליכה ובשקט הירוק-צהוב-סגול-אדום הריחני שבחוץ נראה שהטבע בכלל לא יודע שקורה משהו חריג.
החרקים מתחילים להתעורר לאביב, הפרחים פורחים בצבעים נהדרים, והכל רטוב ונקי מהגשם האחרון.
אני הולכת ביופי הזה שמזכיר לי שהעולם לא השתגע, רק נדמה לנו ככה עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה