העוקבים הקבועים יודעים שאני גרה למרגלות הר ושאני אוהבת לעלות עליו בחלק מההליכות הקבועות שלי.
הגמל אמר לי לא מזמן שיש לי מזל שאני צריכה לעשות רק כמה צעדים וכבר אני בתוך הטבע, ואני מסכימה איתו. יש לי מזל אדיר ואני לגמרי אסירת תודה עליו.
בדרך כלל אני הולכת במסלול קבוע פחות או יותר, על שביל מסויים שהוא לא רחוק מידי מהישוב שלי, כי אני הולכת לרוב לבד (מוריץ לא ממש יציל אותי במקרה של איום כלשהו או תאונה) ואני מעדיפה לא להתרחק מידי.
למרות המסלול הקבוע, אף פעם לא משעמם לי, כי הכל משתנה כל הזמן.
הצמחיה נובטת וצומחת בשלהי החורף, הפרחים פורחים והעצים מנצים, לפי הסדר, אבל בעוצמות משתנות. אחר כך הפריחה מגיעה לשיא, לגבהים וכמויות מדהימות, בעיקר בחורפים כמו לפני שנה והשנה, כשיורד המון גשם.
ומתחילים להופיע חרקים של אביב ואם יש לי מזל, גם צפרדעים, סרטנים או נחשים, תלוי איפה אני הולכת. אני פוגשת שפני סלע ורואה ציפורים, שומעת את הקולות ומריחה את הריחות (מוקדם בבוקר הריח של החרדלים משגע בעונה הזו).
ואז הכל מתייבש, לאט לאט, הצמחים משנים צורה, חרקים אחרים מופיעים, הטמפרטורה משתנה, לשמיים יש צבעים אחרים.
בסוף הקיץ הכל יבש ומייחל כבר לגשם. הפרחים והקוצים מתייבשים, הצהוב הצחיח שולט, החרקים נראים עייפים ומותשים, האדמה יבשה, סדוקה ומבוקעת, מחכה לטיפות שירוו אותה ויתחילו מחזור חדש.
וכשהוא מגיע יש תחושה של עושר ואושר. הכל שמח. יש התרגשות באויר ובשלוליות המים. הכל חוזר לחיים בצסעים, ריחות וקולות אחרים לגמרי.
בשבת האחרונה כוח הצלה הזמינה אותי לעלות גבוה בהר. למקומות שבדרך כלל אני לא מגיעה אליהם.
ברור שאמרתי כן, שהרי אין כמו ללכת איתה למקומות רחוקים.
התחלנו ללכת בשמונה בבוקר וסיימנו בעשר. עלינו גבוה גבוה למקומות שלא הייתי בהם המון שנים.
דיברנו לסירוגין, כי הנשימה כבדה יותר בעליה והדופק עולה. אבל לא הפסקנו לדבר, תמיד יש על מה.
בדרך ירד עלינו גשם, וחיממה אותנו שמש, והעננים עשו מופע ראווה. הציפורים צייצו, פרה אחת בלי עדר עמדה באמצע הדרך והסתכלה עלינו כשעברנו, והכל היה יפה בצורה בלתי נתפסת.
צילמתי בלי סוף אבל יש לי תחושה ששום צילום לא יכול להעביר את היופי האין סופי ואת האושר והתרחבות הלב. אין בשום צילום את האויר הנקי והריח הטרי וציוצי הציפורים.
אבל הנה כמה בכל זאת.
הגמל אמר לי לא מזמן שיש לי מזל שאני צריכה לעשות רק כמה צעדים וכבר אני בתוך הטבע, ואני מסכימה איתו. יש לי מזל אדיר ואני לגמרי אסירת תודה עליו.
בדרך כלל אני הולכת במסלול קבוע פחות או יותר, על שביל מסויים שהוא לא רחוק מידי מהישוב שלי, כי אני הולכת לרוב לבד (מוריץ לא ממש יציל אותי במקרה של איום כלשהו או תאונה) ואני מעדיפה לא להתרחק מידי.
למרות המסלול הקבוע, אף פעם לא משעמם לי, כי הכל משתנה כל הזמן.
הצמחיה נובטת וצומחת בשלהי החורף, הפרחים פורחים והעצים מנצים, לפי הסדר, אבל בעוצמות משתנות. אחר כך הפריחה מגיעה לשיא, לגבהים וכמויות מדהימות, בעיקר בחורפים כמו לפני שנה והשנה, כשיורד המון גשם.
ומתחילים להופיע חרקים של אביב ואם יש לי מזל, גם צפרדעים, סרטנים או נחשים, תלוי איפה אני הולכת. אני פוגשת שפני סלע ורואה ציפורים, שומעת את הקולות ומריחה את הריחות (מוקדם בבוקר הריח של החרדלים משגע בעונה הזו).
ואז הכל מתייבש, לאט לאט, הצמחים משנים צורה, חרקים אחרים מופיעים, הטמפרטורה משתנה, לשמיים יש צבעים אחרים.
בסוף הקיץ הכל יבש ומייחל כבר לגשם. הפרחים והקוצים מתייבשים, הצהוב הצחיח שולט, החרקים נראים עייפים ומותשים, האדמה יבשה, סדוקה ומבוקעת, מחכה לטיפות שירוו אותה ויתחילו מחזור חדש.
וכשהוא מגיע יש תחושה של עושר ואושר. הכל שמח. יש התרגשות באויר ובשלוליות המים. הכל חוזר לחיים בצסעים, ריחות וקולות אחרים לגמרי.
בשבת האחרונה כוח הצלה הזמינה אותי לעלות גבוה בהר. למקומות שבדרך כלל אני לא מגיעה אליהם.
ברור שאמרתי כן, שהרי אין כמו ללכת איתה למקומות רחוקים.
התחלנו ללכת בשמונה בבוקר וסיימנו בעשר. עלינו גבוה גבוה למקומות שלא הייתי בהם המון שנים.
דיברנו לסירוגין, כי הנשימה כבדה יותר בעליה והדופק עולה. אבל לא הפסקנו לדבר, תמיד יש על מה.
בדרך ירד עלינו גשם, וחיממה אותנו שמש, והעננים עשו מופע ראווה. הציפורים צייצו, פרה אחת בלי עדר עמדה באמצע הדרך והסתכלה עלינו כשעברנו, והכל היה יפה בצורה בלתי נתפסת.
צילמתי בלי סוף אבל יש לי תחושה ששום צילום לא יכול להעביר את היופי האין סופי ואת האושר והתרחבות הלב. אין בשום צילום את האויר הנקי והריח הטרי וציוצי הציפורים.
אבל הנה כמה בכל זאת.
