הייתי עסוקה מאד בשבוע האחרון.
הבת הקטנה עברה ניתוח ברגל ואני הייתי איתה.
זה כבר הניתוח השלישי שלה ברגל, נסיונות חוזרים לתקן פלטפוס חמור במיוחד. עד עכשיו ניסיינו להמנע מניתוח גדול, אבל כבר לא היתה ברירה. הילדה סבלה מכאבים בלתי פוסקים ולא יכלה לעמוד יותר מכמה דקות, בטח לא ללכת. לא גויסה לצבא ואפילו השירות הלאומי שלה נדחה בגלל מצב הרגליים וההמתנה לניתוח.
לבית חולים הלכנו ברגשות מעורבים, מצד אחד, סוף סוף התקדמות לכיוון של החלמה וחזרה לחיים נורמטיביים וסבירים, ומצד שני...בית חולים.
ביליתי עם הילדה הזו בבתי חולים יותר ממה שמבלה אדם ממוצע. גם בגלל הרגליים וגם בגלל כאבי בטן בלתי מוסברים, עזים כל כך ששום משכך כאבים לא הועיל להם, והיא אושפזה שוב ושוב, ארבע פעמים בפחות משנתיים. לא כתבתי על זה בזמן אמת כי לא סיפרתי אז שיש לי בנות, אבל זו היתה תקופה איומה וקשה מאד שהסתיימה לפני כשנה.
כמובן שכל אשפוז כזה הוא עלי בלבד. וזה קשה, כל כך קשה שבפעמים האחרונות, מספיק שהיתה אומרת לי - אמא, הבטן כואבת לי, עם המבט המיוסר הזה שלמדתי להכיר - די היה בזה כדי לשלוח אותי לשירותים עם שלשולים ובחילות באופן מיידי.
בכל זאת התגייסנו למשימה. אספתי את כל הכוחות והאומץ, נשמתי עמוק ונסענו להתאשפז.
הניתוח עבר בשלום. אני חושבת שאיבדתי לפחות כמה חודשי חיים בהמתנה החרדה מחוץ לחדר הניתוח ועוד כמה חודשים כשלא הרשו לי להכנס להתאוששות, כי היא כבר ילדה גדולה, כמו שאמרו לי (אני אמא קטנה, התחננתי ללא הועיל).
אין לתאר כמה שהזמן לא עובר כשיושבים בחוץ ומייחלים שהכל יסתיים בשלום ושיצא כבר הרופא ויגיד שהכל בסדר.
אחר כך ההתאוששות המנומנמת שלה מהניתוח, כשהיד שלה מונחת בידי במשך שעות עד שהגיע הלילה והחבר שלה בא להחליף אותי ולהשאר איתה לילה.
לא מאד כאב לה בשלב זה, המרדים עשה בלוק עיצבי שהחזיק לא מעט שעות והחבר התמודד בעיקר עם חוסר שינה של לילה שלם, ועם להביא לה תה ולשים לה כרית מתחת לראש או לרגל.
אני חזרתי בבוקר מוקדם, הבאתי לכולנו ארוחת בוקר ושמחתי לראות שהיא מאוששת ושהלילה עבר בשלום.
אחותה הגדולה באה לבקר, וגם בן הזוג של הגדולה. והאוירה היתה נעימה.
אחר כך שלחתי את החבר של הקטנה לישון, הגדולה ובן הזוג הלכנו לדרכם ואנחנו התחלנו להתארגן לירידה מהמיטה ומקלחת ראשונה.
היא ביקשה משהו נגד כאבים וזו היתה הסנונית הראשונית שבישרה את סיום השפעת הבלוק העצבי.
מאותו רגע הכאבים הפכו לבלתי נסבלים. במשך שעות ארוכות היא קיבלה משככי כאבי שונים ומשונים ללא הקלה משמעותית. היא בכתה מכאבים והתחננה להקלה. "אולי שירדימו אותי, אמא" היא בקשה ואני הלכתי לדלפק האחיות שוב ושוב והתחננתי על נפשה.
כשהגיעה השעה, קיבלה כדור נרקוטי שחיכינו לו בקוצר רוח. אבל לקח עוד שעה ורבע ועוד משכך כאבים חלש יותר, עד שסוף סוף הכדור התחיל להשפיע והיא נרדמה.
היא ישנה שעה וחצי והתעוררה אחרת לגמרי. כאילו חלף המשבר הגדול של הכאבים והם הפכו לנסבלים יותר.
אחותה האמצעית, החיילת, באה בערב, כדי להשאר ללילה ואני יכולתי לעזוב אותן יחד אחרי שבנינו תוכנית עם האחות במחלקה ואחרי שראייתי איך האמצעית מטפלת בה ברוך ובמסירות ובעיקר שהיא באמת לא סובלת כמו שסבלה במשך כל היום.
נסעתי הביתה, נכנסתי פנימה ופרצתי בבכי.
בכיתי בקול, עם דמעות ויללות ונזלת והכל. הרשיתי לעצמי להתפרק לחלוטין, לבכות עד שלא נשאר לי קול ועד שהעיניים האדומות היו נפוחות לגמרי.
זה היה יום קשה, זה היה יום קשה מאד.
חוסר האונים וחוסר היכולת לעזור לבת הסובלת שלי היו כמעט מעל לכוחותי.
גמרתי לבכות, התקלחתי, לקחתי כדור שינה והלכתי לישון.
למחרת הגעתי מוקדם מאד בבוקר, הבאתי שוב אוכל לשתי הבנות ולי.
הלילה עבר טוב. הרבה יותר טוב מהצפוי, הקטנה דיווחה שהיא ממש מרגישה שיפור משמעותי ושהיא רוצה ללכת הביתה.
אמרתי לה שזה תלוי בכאבים שלה ואם הם ברמה שניתן לשלוט בהם בבית. הרופא המנתח אמר שתוכל ללכת הביתה אם תרגיש טוב.
החלטנו לחכות עוד קצת ולראות איך היא מרגישה.
היא הרגישה בסדר גמור והחלטנו להשתחרר.
מאז אנחנו בבית. הכאבים פוחתים מידי יום, אבל היא צריכה עזרה צמודה. אסור לה לדרך על הרגל המנותחת שישה שבועות ואני מכינה ומגישה לה אוכל ושתיה, עוזרת לה לעטוף את הגבס לפני מקלחת, מכינה את הכסאות שעליהם היא יושבת ומניחה את הרגל, כשהיא מתקלחת. מסדרת אחריה. מכבסת בגדים, יושבת איתה, מעודדת אותה ברגעים קשים או מתרחקת, לפי הצורך שלה.
בשבוע הבא אחזור לעבודה. היא תצטרך להסתדר בצורה קצת יותר עצמאית, אבל דאגתי לה לכסא גלגלים שבו תוכל להתנייד בבית ולקחת עימה אוכל ושתיה אם תרצה. היא גם הולכת לא רע עם הקביים שלה.
הגמל החמוד דאג לה מאד (כנראה שגם לי) ובא לבקר אותנו אחרי שחזרנו הביתה.
החבר של הקטנה נמצא פה לא מעט ותומך בה מאד (מי ידע שילדים בני שמונה עשרה וגרוש יכולים להיות כאלה תומכים וחמודים?)
החברות שחזרו משנת שירות ומהצבא קפצו לבקר.
עכשיו אני רק מקווה שנסיונותי למצוא לה תעסוקה לתקופת ההחלמה יעלו יפה, אחרת יהיה לה קשה מאד לשבת בבית ולא לעשות כלום שישה שבועות.
מצטערת שאני לא מצליחה להגיע להגיב בבלוגים שלכם. אני מנסה לקרוא בזמן המועט הפנוי שיש לי, אבל פחות מוצאת זמן להגיב. זה ישתחרר לאט לאט, עם החזרה לשגרה.
הבת הקטנה עברה ניתוח ברגל ואני הייתי איתה.
זה כבר הניתוח השלישי שלה ברגל, נסיונות חוזרים לתקן פלטפוס חמור במיוחד. עד עכשיו ניסיינו להמנע מניתוח גדול, אבל כבר לא היתה ברירה. הילדה סבלה מכאבים בלתי פוסקים ולא יכלה לעמוד יותר מכמה דקות, בטח לא ללכת. לא גויסה לצבא ואפילו השירות הלאומי שלה נדחה בגלל מצב הרגליים וההמתנה לניתוח.
לבית חולים הלכנו ברגשות מעורבים, מצד אחד, סוף סוף התקדמות לכיוון של החלמה וחזרה לחיים נורמטיביים וסבירים, ומצד שני...בית חולים.
ביליתי עם הילדה הזו בבתי חולים יותר ממה שמבלה אדם ממוצע. גם בגלל הרגליים וגם בגלל כאבי בטן בלתי מוסברים, עזים כל כך ששום משכך כאבים לא הועיל להם, והיא אושפזה שוב ושוב, ארבע פעמים בפחות משנתיים. לא כתבתי על זה בזמן אמת כי לא סיפרתי אז שיש לי בנות, אבל זו היתה תקופה איומה וקשה מאד שהסתיימה לפני כשנה.
כמובן שכל אשפוז כזה הוא עלי בלבד. וזה קשה, כל כך קשה שבפעמים האחרונות, מספיק שהיתה אומרת לי - אמא, הבטן כואבת לי, עם המבט המיוסר הזה שלמדתי להכיר - די היה בזה כדי לשלוח אותי לשירותים עם שלשולים ובחילות באופן מיידי.
בכל זאת התגייסנו למשימה. אספתי את כל הכוחות והאומץ, נשמתי עמוק ונסענו להתאשפז.
הניתוח עבר בשלום. אני חושבת שאיבדתי לפחות כמה חודשי חיים בהמתנה החרדה מחוץ לחדר הניתוח ועוד כמה חודשים כשלא הרשו לי להכנס להתאוששות, כי היא כבר ילדה גדולה, כמו שאמרו לי (אני אמא קטנה, התחננתי ללא הועיל).
אין לתאר כמה שהזמן לא עובר כשיושבים בחוץ ומייחלים שהכל יסתיים בשלום ושיצא כבר הרופא ויגיד שהכל בסדר.
אחר כך ההתאוששות המנומנמת שלה מהניתוח, כשהיד שלה מונחת בידי במשך שעות עד שהגיע הלילה והחבר שלה בא להחליף אותי ולהשאר איתה לילה.
לא מאד כאב לה בשלב זה, המרדים עשה בלוק עיצבי שהחזיק לא מעט שעות והחבר התמודד בעיקר עם חוסר שינה של לילה שלם, ועם להביא לה תה ולשים לה כרית מתחת לראש או לרגל.
אני חזרתי בבוקר מוקדם, הבאתי לכולנו ארוחת בוקר ושמחתי לראות שהיא מאוששת ושהלילה עבר בשלום.
אחותה הגדולה באה לבקר, וגם בן הזוג של הגדולה. והאוירה היתה נעימה.
אחר כך שלחתי את החבר של הקטנה לישון, הגדולה ובן הזוג הלכנו לדרכם ואנחנו התחלנו להתארגן לירידה מהמיטה ומקלחת ראשונה.
היא ביקשה משהו נגד כאבים וזו היתה הסנונית הראשונית שבישרה את סיום השפעת הבלוק העצבי.
מאותו רגע הכאבים הפכו לבלתי נסבלים. במשך שעות ארוכות היא קיבלה משככי כאבי שונים ומשונים ללא הקלה משמעותית. היא בכתה מכאבים והתחננה להקלה. "אולי שירדימו אותי, אמא" היא בקשה ואני הלכתי לדלפק האחיות שוב ושוב והתחננתי על נפשה.
כשהגיעה השעה, קיבלה כדור נרקוטי שחיכינו לו בקוצר רוח. אבל לקח עוד שעה ורבע ועוד משכך כאבים חלש יותר, עד שסוף סוף הכדור התחיל להשפיע והיא נרדמה.
היא ישנה שעה וחצי והתעוררה אחרת לגמרי. כאילו חלף המשבר הגדול של הכאבים והם הפכו לנסבלים יותר.
אחותה האמצעית, החיילת, באה בערב, כדי להשאר ללילה ואני יכולתי לעזוב אותן יחד אחרי שבנינו תוכנית עם האחות במחלקה ואחרי שראייתי איך האמצעית מטפלת בה ברוך ובמסירות ובעיקר שהיא באמת לא סובלת כמו שסבלה במשך כל היום.
נסעתי הביתה, נכנסתי פנימה ופרצתי בבכי.
בכיתי בקול, עם דמעות ויללות ונזלת והכל. הרשיתי לעצמי להתפרק לחלוטין, לבכות עד שלא נשאר לי קול ועד שהעיניים האדומות היו נפוחות לגמרי.
זה היה יום קשה, זה היה יום קשה מאד.
חוסר האונים וחוסר היכולת לעזור לבת הסובלת שלי היו כמעט מעל לכוחותי.
גמרתי לבכות, התקלחתי, לקחתי כדור שינה והלכתי לישון.
למחרת הגעתי מוקדם מאד בבוקר, הבאתי שוב אוכל לשתי הבנות ולי.
הלילה עבר טוב. הרבה יותר טוב מהצפוי, הקטנה דיווחה שהיא ממש מרגישה שיפור משמעותי ושהיא רוצה ללכת הביתה.
אמרתי לה שזה תלוי בכאבים שלה ואם הם ברמה שניתן לשלוט בהם בבית. הרופא המנתח אמר שתוכל ללכת הביתה אם תרגיש טוב.
החלטנו לחכות עוד קצת ולראות איך היא מרגישה.
היא הרגישה בסדר גמור והחלטנו להשתחרר.
מאז אנחנו בבית. הכאבים פוחתים מידי יום, אבל היא צריכה עזרה צמודה. אסור לה לדרך על הרגל המנותחת שישה שבועות ואני מכינה ומגישה לה אוכל ושתיה, עוזרת לה לעטוף את הגבס לפני מקלחת, מכינה את הכסאות שעליהם היא יושבת ומניחה את הרגל, כשהיא מתקלחת. מסדרת אחריה. מכבסת בגדים, יושבת איתה, מעודדת אותה ברגעים קשים או מתרחקת, לפי הצורך שלה.
בשבוע הבא אחזור לעבודה. היא תצטרך להסתדר בצורה קצת יותר עצמאית, אבל דאגתי לה לכסא גלגלים שבו תוכל להתנייד בבית ולקחת עימה אוכל ושתיה אם תרצה. היא גם הולכת לא רע עם הקביים שלה.
הגמל החמוד דאג לה מאד (כנראה שגם לי) ובא לבקר אותנו אחרי שחזרנו הביתה.
החבר של הקטנה נמצא פה לא מעט ותומך בה מאד (מי ידע שילדים בני שמונה עשרה וגרוש יכולים להיות כאלה תומכים וחמודים?)
החברות שחזרו משנת שירות ומהצבא קפצו לבקר.
עכשיו אני רק מקווה שנסיונותי למצוא לה תעסוקה לתקופת ההחלמה יעלו יפה, אחרת יהיה לה קשה מאד לשבת בבית ולא לעשות כלום שישה שבועות.
מצטערת שאני לא מצליחה להגיע להגיב בבלוגים שלכם. אני מנסה לקרוא בזמן המועט הפנוי שיש לי, אבל פחות מוצאת זמן להגיב. זה ישתחרר לאט לאט, עם החזרה לשגרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה