אחרי שבוע בבית עם הקטנה, חזרתי לעבודה.
בשמחה חזרתי, כבר היתה חסרה לי הנורמליות היומיומית.
הילדה מסתדרת בבית לא רע.
יש לה קביים שהיא מדלגת באמצעותן ממקום למקום וכסא עם גלגלים שאינו כסא גלגלים רגיל, שמאפשר לה לנוע בבית כשהיא מחזיקה דברים בידיים, כך היא יכולה לדאוג לעצמה לאוכל ושתיה כשאני לא בבית. (אני מכינה לה אוכל שהיא צריכה רק לחמם, למרות שהיא מסתדרת מצוין)
הכאבים חלפו לגמרי ועכשיו פשוט מחכים להחלמה.
בשבוע הבא נדע אם הצלחנו למצוא תעסוקה לשבועות הקרובים, אנחנו מחכות לתשובה. הלוואי, הלוואי, זה יקל עליה את ההמתנה הארוכה.
יש לה ביקורת השבוע בבית חולים, אז בטח נדע אם העמדה של העצמות אחרי הניתוח היא כמצופה והאם האיחוי משביע רצון. הודעתי בעבודה על יום חופש כי ברור לי שזה יגזול את כל היום, לא נורא. כל זמן שאספיק לחזור הביתה להליכה הכל טוב.
הגברתי את תכיפות ההליכות שלי לשש בשבוע, כמעט כל יום. וכבר היו שבועות שהלכתי כל יום.
זה בא כחלק ממשטר דיאטתי שהחלתי על עצמי. אחרי הכל יש לנו חתונה השנה ואני רוצה להגיע אליה כשאני שוקלת לפחות עשרה קילו פחות ממה שהתחלתי.
מאחר ואני לא מאמינה בדיאטות רצח ודיאטות בזק, פשוט הורדתי את כמות האוכל שאני אוכלת, הורדתי לחלוטין מתוקים וחטיפים, הגדלתי את כמות הירקות והפחתתי פחמימות.
אני אוכלת מספיק ומשביע, ודואגת שהאוכל שלי יהיה טעים ושיתן לי תחושת שפע, אחרת ברור לי שזה לא יחזיק מעמד.
אני יורדת לאט לאט במשקל. ממש ממש לאט.
אבל זה בסדר, בגלל זה התחלתי עכשיו ולא חודשיים לפני החתונה.
מעבר למספרים על המשקל, אני רואה את השינוי מתהווה לאיטו בגוף שלי. המכנסיים שלי מתחילים להיות גדולים עלי, כולל מכנסי הספורט שמתחילים להתרופף עלי.
בינתיים היחידות ששמות לב ורואות את השינוי אלה הבנות שלי, שאר העולם כנראה יזדקק לירידה של עוד מספר קילוגרמים לפני שיתחילו לשים לב.
בימים שאני מסיימת לעבוד מאוחר, אני משתדלת לצאת מוקדם בבוקר, וזה מעניין. קר והאויר צלול ומריח אחרת. יותר שקט ויש פחות מכוניות על הכביש, וכשהשמש יוצאת ומחממת את הגוף הקפוא זו תחושת ברכה אמיתית.
בעבר לא אהבתי הליכות בבוקר ועכשיו הן קלות לי יותר. בתנאי שאני מספיקה לשתות כוס קפה (שהוא למעשה שוקו לא ממותק) לפני ההליכה.
אני אוהבת ללכת לבד (עם מוריץ) שומעת פודקסטים או רדיו און ליין.
הקטנה נמצאת אצלי כל הזמן, עכשיו היא גרה בחדר שהיה שלי ואני בזה שהיה שלה.
לא קשה לי להכין לה אוכל, להגיש לה שתיה, לעזור לה במקלחת, לכבס ולסדר אחריה. מה שיותר קשה לי זה אובדן השקט והפרטיות שהיתה לי בחודשים האחרונים.
כשיש עוד מישהו בבית תמיד יש רעשים של טלויזיה, יותר בלאגן ולכלוך, מישהו שיש צורך לשים אליו לב, בעיקר כשהחבר שלה בא לבקר ולפעמים נשאר לישון.
מסתבר שאני ממש ממש אוהבת להיות לבד.
ובכל זאת השהות שלה פה נעימה. יש לנו קשר מאד קרוב וחם, ואנחנו מדברות המון וצוחקות על המון דברים.
מאד קל להסתדר איתה.
ובכל זאת אני סופרת עוד ארבעה שבועות לגבס הליכה....
רק בריאות.
בשמחה חזרתי, כבר היתה חסרה לי הנורמליות היומיומית.
הילדה מסתדרת בבית לא רע.
יש לה קביים שהיא מדלגת באמצעותן ממקום למקום וכסא עם גלגלים שאינו כסא גלגלים רגיל, שמאפשר לה לנוע בבית כשהיא מחזיקה דברים בידיים, כך היא יכולה לדאוג לעצמה לאוכל ושתיה כשאני לא בבית. (אני מכינה לה אוכל שהיא צריכה רק לחמם, למרות שהיא מסתדרת מצוין)
הכאבים חלפו לגמרי ועכשיו פשוט מחכים להחלמה.
בשבוע הבא נדע אם הצלחנו למצוא תעסוקה לשבועות הקרובים, אנחנו מחכות לתשובה. הלוואי, הלוואי, זה יקל עליה את ההמתנה הארוכה.
יש לה ביקורת השבוע בבית חולים, אז בטח נדע אם העמדה של העצמות אחרי הניתוח היא כמצופה והאם האיחוי משביע רצון. הודעתי בעבודה על יום חופש כי ברור לי שזה יגזול את כל היום, לא נורא. כל זמן שאספיק לחזור הביתה להליכה הכל טוב.
הגברתי את תכיפות ההליכות שלי לשש בשבוע, כמעט כל יום. וכבר היו שבועות שהלכתי כל יום.
זה בא כחלק ממשטר דיאטתי שהחלתי על עצמי. אחרי הכל יש לנו חתונה השנה ואני רוצה להגיע אליה כשאני שוקלת לפחות עשרה קילו פחות ממה שהתחלתי.
מאחר ואני לא מאמינה בדיאטות רצח ודיאטות בזק, פשוט הורדתי את כמות האוכל שאני אוכלת, הורדתי לחלוטין מתוקים וחטיפים, הגדלתי את כמות הירקות והפחתתי פחמימות.
אני אוכלת מספיק ומשביע, ודואגת שהאוכל שלי יהיה טעים ושיתן לי תחושת שפע, אחרת ברור לי שזה לא יחזיק מעמד.
אני יורדת לאט לאט במשקל. ממש ממש לאט.
אבל זה בסדר, בגלל זה התחלתי עכשיו ולא חודשיים לפני החתונה.
מעבר למספרים על המשקל, אני רואה את השינוי מתהווה לאיטו בגוף שלי. המכנסיים שלי מתחילים להיות גדולים עלי, כולל מכנסי הספורט שמתחילים להתרופף עלי.
בינתיים היחידות ששמות לב ורואות את השינוי אלה הבנות שלי, שאר העולם כנראה יזדקק לירידה של עוד מספר קילוגרמים לפני שיתחילו לשים לב.
בימים שאני מסיימת לעבוד מאוחר, אני משתדלת לצאת מוקדם בבוקר, וזה מעניין. קר והאויר צלול ומריח אחרת. יותר שקט ויש פחות מכוניות על הכביש, וכשהשמש יוצאת ומחממת את הגוף הקפוא זו תחושת ברכה אמיתית.
בעבר לא אהבתי הליכות בבוקר ועכשיו הן קלות לי יותר. בתנאי שאני מספיקה לשתות כוס קפה (שהוא למעשה שוקו לא ממותק) לפני ההליכה.
אני אוהבת ללכת לבד (עם מוריץ) שומעת פודקסטים או רדיו און ליין.
הקטנה נמצאת אצלי כל הזמן, עכשיו היא גרה בחדר שהיה שלי ואני בזה שהיה שלה.
לא קשה לי להכין לה אוכל, להגיש לה שתיה, לעזור לה במקלחת, לכבס ולסדר אחריה. מה שיותר קשה לי זה אובדן השקט והפרטיות שהיתה לי בחודשים האחרונים.
כשיש עוד מישהו בבית תמיד יש רעשים של טלויזיה, יותר בלאגן ולכלוך, מישהו שיש צורך לשים אליו לב, בעיקר כשהחבר שלה בא לבקר ולפעמים נשאר לישון.
מסתבר שאני ממש ממש אוהבת להיות לבד.
ובכל זאת השהות שלה פה נעימה. יש לנו קשר מאד קרוב וחם, ואנחנו מדברות המון וצוחקות על המון דברים.
מאד קל להסתדר איתה.
ובכל זאת אני סופרת עוד ארבעה שבועות לגבס הליכה....
רק בריאות.
 |
| השמש העולה ואני |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה