וואו כמה זמן לא כתבתי... יש לי המון מה לספר, אבל הדחף לספר נחלש קצת.
אז אני אכתוב לא בשביל לספר, אלא בשביל לזכור, כי תקופות טובות ביחסים, תמיד אני רוצה לזכור ברגעים הפחות טובים.
אני מתכוונת לגמל כמובן, שעושה רושם שהוא מתקרב יותר ויותר.
נסענו יחד לאילת, לפני שלושה שבועות, ללילה אחד.
הוא בא לקחת אותי מהבית למרות שזה מוסיף לו עוד שעה -שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, כי הוא לא מסוגל לשאת את ההמתנה שאגיע הביתה, מהבית שלו, אחרי הנסיעה מאילת הביתה. הוא מעדיף לנסוע בעצמו המון שעות.
הדרך לשם היתה נהדרת, השעות נזלו והתערבלו זו בזו בנסיעה נעימה ונינוחה יחד.
דיברנו, צחקנו, שרנו עם הרדיו ופתאום כבר היינו באילת.
הגמל כמו הגמל שהוא, אוהב לתכנן תכניות מובנות וברורות, ולכל תוכנית יש דפ"א למקרה שמשהו לא יעבוד בדיוק כמו שתכנן.
הוא פורש לפני את האפשרויות ואנחנו מחליטים ביחד.
זה קל, כי אני זורמת עם התוכניות שלו, ואין לי התנגדויות לרעיונות ולתכנונים. וזה הולך ככה:
נגיע בצהריים, נתארגן בזמן שלנו, בלי למהר, נצלול פעם ראשונה לסט"יל .
אחר כך נאכל משהו, נלך למלון, ננוח קצת נתארגן ונחזור לצלילת לילה, גם היא לסט"'יל.
למה פעמיים לאותו אתר? כי זה אתר קל וקרוב והוא מעדיף שארגיש בטחון ואכיר את המקום, כי בלילה הכל נראה אחרת.
אחרי הצלילה נחזור למלון, נתקלח ונלך לארוחת ערב, אחר כך לישון ונקום בבוקר לצלילה אחרונה ואז נחזור למלון, נארוז ונתחיל לנסוע הביתה.
ואנחנו אכן מגיעים, מתארגנים, צוללים, נהנים מכל רגע.
יוצאים מהמים ואוכלים במועדון הצלילה סנדוויצ'ים שהכנתי מראש וצ'יפס שקשה לוותר עליו.
אחר כך למלון, למקלחת, מנוחה והתארגנות לצלילת הלילה.
זו פעם ראשונה שאני צוללת בלילה ויש לי המון שאלות, אז אנחנו מדברים על צלילות לילה, הגמל מתאר לי צלילות שונות שלו, חוויות טובות וחוויות מורכבות, כללי עשה ואל תעשה, תיאום ציפיות ומדריך אותי על דרכי תקשורת במים בחושך.
כשאנחנו מגיעים לחוף, הגמל מגלה שהוא איבד את מספר הטלפון של חיל הים, זה שאליו אנחנו אמורים להתקשר ולדווח על הצלילה. מסתבר שככה זה באילת, על כל צלילת לילה צריך לדווח.
אנחנו מחפשים באינטרנט, אבל המספר מצלצל ללא מענה.
אחר כך אנחנו תופסים צוללים שבדיוק יצאו מהמים ושואלים אותם לגבי המספר, ואחר כך עוד קבוצה, אבל לאף אחד אין טלפון בהישג יד וכך גם המספר איננו. צולל אחד אומר שהמספר שלנו נכון ושלוקח זמן עד שעונים ואנחנו מחייגים שוב ושוב ושוב ושוב .... בשלב מסויים אני מרגישה חוסר אונים, לא יודעת מה נעשה ונעשית מתוסכלת כי מה שאנחנו עושים לא מצליח לקדם אותנו לשום מקום. זה מתבטא בזה שאני פשוט עומדת ומקשיבה לצלצולים האין סופיים של הטלפון, תקועה במקום.
הגמל מרגיש את התסכול שלי ונלחץ.
אני מבינה שהוא לגמרי בלחץ כשאנחנו יושבים על ספסל ואני רואה שהוא מזיע כולו.
למה אתה מזיע כל כך? אני שואלת אותו והוא אומר , זה מלחיץ אותי שאת ככה.
אל תלחץ, אני מבקשת, רק תגיד לי מה התוכניות שלנו עכשיו, מה עושים הלאה.
עוד רבע שעה הוא אומר, אם לא עונים נחזור למלון ונוותר על הצלילה. הוא מגדיר מסגרת זמן ואני מרגישה את הלחץ יורד ממני ומפנה מקום להמתנה רגועה.
אנחנו לא מצליחים להתקשר, אולי בכל זאת המספר שלנו לא נכון, אני אומרת, אבל פגשנו יותר מוקדם את מדריך הצלילה הבכיר שאתה מכיר מהמועדון בצפון, אולי יש לך את הטלפון שלו? לו בטוח יש את המספר הנדרש.
לגמל יש מספר, אבל המדריך הבכיר לא פנוי לענות.
שינוי כיוון החשיבה והפעולה האקטיבית פותחת לו כיוון מחשבה חדש והוא מתקשר למישהו אחר שהוא מכיר ויודע שגר באילת והמישהו הזה נותן לנו שוב את מספרי הטלפון שיש לנו, וכשהגמל אומר שהם ללא תשובה הוא מציע לו להתקשר למשטרה ולבקש מהם להעביר את המסר לחיל הים.
וזה מה שהגמל עושה. אנחנו מקבלים אישור ונכנסים סוף סוף למים.
לצלול בלילה זה כמו ללכת לטיול בחושך מוחלט עם פנס מצוין.
הפנס אמנם מצויין, אבל הוא מאיר איזור מוגבל שמעבר לו חשכה סמיכה.
הים בלילה הוא כאילו מקום אחר לגמרי.
יצורי הלילה שיוצאים מרהיבים ומרתקים, המון המוני קיפודי ים, מניפות ענק שנפרשות מהאלמוגים, דגים שמתחבאים ביום וזהרונים עירניים שנמשכים אל האור.
כשהגענו לסט"יל הצטרפו אלינו שני זהרונים ושחו בקרבתנו לאורך כל הדרך. זה היה די מפחיד להסיט את אלומת הפנס ולמצוא אותם במרחק חצי מטר מתחתינו. הם כנראה למדו שמשתלם להצטרף לצוללים, כי אלומות הפנס שלהם לוכדות לא פעם דגיגים קטנים והזהרונים מנצלים את זה לציד. ובאמת ראינו איך אחד הזהרונים צד דגיג לאור הפנס שלנו.
בסופו של דבר, אחרי חצי שעה של צלילה דרוכה הרגשתי המספיק לי להפעם וסימנתי לגמל שאני רוצה לצאת.
התחלנו לנווט לכיוון החוף, הזהרונים נפרדו מאיתנו ונשארו מאחור ואנחנו ריחפנו במים לאיטנו מאירים ארץ פלאות של לילה מתחתינו. נסחפנו קצת עם הזרם ויצאנו במרחק מה מהמקום בו נכנסנו. אני ידעתי בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע וכיוונתי אותנו ליציאה על החוף.
בדרך למלון, באוטו, אמרתי לגמל שאני רוצה שנדבר על מה שקרה בהמתנה לאישור הצלילה. התגובה שלי, והתגובה שלו אלי.
אני חייבת להסביר לך מה קרה לי, אני רגילה להחליט ולקבוע הכל לבד ובעצמי. וכשאני איתך, זה לא רק שההחלטה משותפת, יותר מזה, היא לרוב בעיקר שלך, כי יש לך יותר נסיון וידע מוקדם וגם, כי שנינו דומיננטים ואי אפשר להלחם על ההובלה, אז אני נותנת לך ונהנית מזה בדרך כלל, אבל הפעם הרגשתי חוסר אונים, ולא ידעתי מה קורה ולאן ואיך אנחנו מתקדמים. הרגשתי חוסר אונים והרגשתי את המתח שלך, לא רציתי להתעמת ולהכניס מתח גדול עוד יותר, ופשוט נתקעתי, כאילו קפאתי. לא כל כך ידעתי להגיד לך מה אני מרגישה, אבל אתה הרגשת את המתח והגבת בסטרס מטורף.
כן, הוא אומר, ככה אני מגיב אלייך, כשמשהו לא בסדר.
בגלל אני רוצה שנדבר ונבין איך לא להגיע למקומות האלה. אני אומרת.
שמתי לב הוא אומר, שאת נרגעת מייד כשקבעתי מסגרת זמן שאחריה נחזור למלון אם לא נצליח.
נכון, אני אומרת, אני פשוט רציתי לדעת מה קורה.
ואנחנו ממשיכים לדבר ולהבהיר, לנתח את מה שקרה וללמוד על מנת להמנע בעתיד.
אחרי השיחה הזו אני מרגישה מאד קרובה אליו ומוצפת בחום כלפיו. גם הוא.
אנחנו חוזרים למלון, מתקלחים, נחים והולכים לאכול ונעים לנו מאד ביחד.
הגמל מעיר משהו על על הנינוחות והרוגע ששורה עלינו.
יש לזה שם אני אומרת - קוראים לזה: טוב לנו ביחד.
הוא משתנק קלות.
כן, כנראה אסור עדיין להגיד את זה בקול רם.
למחרת בבוקר אנחנו הולכים לצלול בקצא"א ומיד עם ההגעה לחוף אנחנו יודעים שאין סיכוי לפגוש דולפינים. יש קבוצה ענקית של שחיינים קולניים במים ואף דולפין שמכבד את עצמו לא יתקרב לחוף ברעש כזה.
הקולות נאלמים כשאנחנו שוקעים לתוך המים הצלולים ואנחנו מבלים את הזמן בשיטוט איטי מסביב לעמודים ולכל מה שצמח עליהם וחי עליהם וסביבם.
שוב אני שמה לב שאני מרגישה ומודעת לזרמים התת מימיים שדוחפים אותנו דרומה, כמו בלילה לפני כן, ויודעת איפה אנחנו בכל רגע בצלילה, למרות שהגמל מנווט, ולא מופתעת בכלל כשאנחנו שוב יוצאים על החוף דרומה מהנקודה בה נכנסנו.
אני צפה על הגב על פני המים בשלווה גדולה ולא רוצה לצאת לעולם.
אחרי הצלילה אנחנו מתארגנים בחדר במלון, אורזים הכל ויוצאים חזרה צפונה.
ושוב הנסיעה נעימה וטובה לנו.
וכשאנחנו נפרדים והוא יוצא לדרכו, אני שמחה להשאר עם עצמי (ועם הכלבים המתגעגעים) היה טוב ביחד, אבל טוב לי להיות לבד.
אז אני אכתוב לא בשביל לספר, אלא בשביל לזכור, כי תקופות טובות ביחסים, תמיד אני רוצה לזכור ברגעים הפחות טובים.
אני מתכוונת לגמל כמובן, שעושה רושם שהוא מתקרב יותר ויותר.
נסענו יחד לאילת, לפני שלושה שבועות, ללילה אחד.
הוא בא לקחת אותי מהבית למרות שזה מוסיף לו עוד שעה -שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, כי הוא לא מסוגל לשאת את ההמתנה שאגיע הביתה, מהבית שלו, אחרי הנסיעה מאילת הביתה. הוא מעדיף לנסוע בעצמו המון שעות.
הדרך לשם היתה נהדרת, השעות נזלו והתערבלו זו בזו בנסיעה נעימה ונינוחה יחד.
דיברנו, צחקנו, שרנו עם הרדיו ופתאום כבר היינו באילת.
הגמל כמו הגמל שהוא, אוהב לתכנן תכניות מובנות וברורות, ולכל תוכנית יש דפ"א למקרה שמשהו לא יעבוד בדיוק כמו שתכנן.
הוא פורש לפני את האפשרויות ואנחנו מחליטים ביחד.
זה קל, כי אני זורמת עם התוכניות שלו, ואין לי התנגדויות לרעיונות ולתכנונים. וזה הולך ככה:
נגיע בצהריים, נתארגן בזמן שלנו, בלי למהר, נצלול פעם ראשונה לסט"יל .
אחר כך נאכל משהו, נלך למלון, ננוח קצת נתארגן ונחזור לצלילת לילה, גם היא לסט"'יל.
למה פעמיים לאותו אתר? כי זה אתר קל וקרוב והוא מעדיף שארגיש בטחון ואכיר את המקום, כי בלילה הכל נראה אחרת.
אחרי הצלילה נחזור למלון, נתקלח ונלך לארוחת ערב, אחר כך לישון ונקום בבוקר לצלילה אחרונה ואז נחזור למלון, נארוז ונתחיל לנסוע הביתה.
ואנחנו אכן מגיעים, מתארגנים, צוללים, נהנים מכל רגע.
יוצאים מהמים ואוכלים במועדון הצלילה סנדוויצ'ים שהכנתי מראש וצ'יפס שקשה לוותר עליו.
אחר כך למלון, למקלחת, מנוחה והתארגנות לצלילת הלילה.
זו פעם ראשונה שאני צוללת בלילה ויש לי המון שאלות, אז אנחנו מדברים על צלילות לילה, הגמל מתאר לי צלילות שונות שלו, חוויות טובות וחוויות מורכבות, כללי עשה ואל תעשה, תיאום ציפיות ומדריך אותי על דרכי תקשורת במים בחושך.
כשאנחנו מגיעים לחוף, הגמל מגלה שהוא איבד את מספר הטלפון של חיל הים, זה שאליו אנחנו אמורים להתקשר ולדווח על הצלילה. מסתבר שככה זה באילת, על כל צלילת לילה צריך לדווח.
אנחנו מחפשים באינטרנט, אבל המספר מצלצל ללא מענה.
אחר כך אנחנו תופסים צוללים שבדיוק יצאו מהמים ושואלים אותם לגבי המספר, ואחר כך עוד קבוצה, אבל לאף אחד אין טלפון בהישג יד וכך גם המספר איננו. צולל אחד אומר שהמספר שלנו נכון ושלוקח זמן עד שעונים ואנחנו מחייגים שוב ושוב ושוב ושוב .... בשלב מסויים אני מרגישה חוסר אונים, לא יודעת מה נעשה ונעשית מתוסכלת כי מה שאנחנו עושים לא מצליח לקדם אותנו לשום מקום. זה מתבטא בזה שאני פשוט עומדת ומקשיבה לצלצולים האין סופיים של הטלפון, תקועה במקום.
הגמל מרגיש את התסכול שלי ונלחץ.
אני מבינה שהוא לגמרי בלחץ כשאנחנו יושבים על ספסל ואני רואה שהוא מזיע כולו.
למה אתה מזיע כל כך? אני שואלת אותו והוא אומר , זה מלחיץ אותי שאת ככה.
אל תלחץ, אני מבקשת, רק תגיד לי מה התוכניות שלנו עכשיו, מה עושים הלאה.
עוד רבע שעה הוא אומר, אם לא עונים נחזור למלון ונוותר על הצלילה. הוא מגדיר מסגרת זמן ואני מרגישה את הלחץ יורד ממני ומפנה מקום להמתנה רגועה.
אנחנו לא מצליחים להתקשר, אולי בכל זאת המספר שלנו לא נכון, אני אומרת, אבל פגשנו יותר מוקדם את מדריך הצלילה הבכיר שאתה מכיר מהמועדון בצפון, אולי יש לך את הטלפון שלו? לו בטוח יש את המספר הנדרש.
לגמל יש מספר, אבל המדריך הבכיר לא פנוי לענות.
שינוי כיוון החשיבה והפעולה האקטיבית פותחת לו כיוון מחשבה חדש והוא מתקשר למישהו אחר שהוא מכיר ויודע שגר באילת והמישהו הזה נותן לנו שוב את מספרי הטלפון שיש לנו, וכשהגמל אומר שהם ללא תשובה הוא מציע לו להתקשר למשטרה ולבקש מהם להעביר את המסר לחיל הים.
וזה מה שהגמל עושה. אנחנו מקבלים אישור ונכנסים סוף סוף למים.
לצלול בלילה זה כמו ללכת לטיול בחושך מוחלט עם פנס מצוין.
הפנס אמנם מצויין, אבל הוא מאיר איזור מוגבל שמעבר לו חשכה סמיכה.
הים בלילה הוא כאילו מקום אחר לגמרי.
יצורי הלילה שיוצאים מרהיבים ומרתקים, המון המוני קיפודי ים, מניפות ענק שנפרשות מהאלמוגים, דגים שמתחבאים ביום וזהרונים עירניים שנמשכים אל האור.
כשהגענו לסט"יל הצטרפו אלינו שני זהרונים ושחו בקרבתנו לאורך כל הדרך. זה היה די מפחיד להסיט את אלומת הפנס ולמצוא אותם במרחק חצי מטר מתחתינו. הם כנראה למדו שמשתלם להצטרף לצוללים, כי אלומות הפנס שלהם לוכדות לא פעם דגיגים קטנים והזהרונים מנצלים את זה לציד. ובאמת ראינו איך אחד הזהרונים צד דגיג לאור הפנס שלנו.
בסופו של דבר, אחרי חצי שעה של צלילה דרוכה הרגשתי המספיק לי להפעם וסימנתי לגמל שאני רוצה לצאת.
התחלנו לנווט לכיוון החוף, הזהרונים נפרדו מאיתנו ונשארו מאחור ואנחנו ריחפנו במים לאיטנו מאירים ארץ פלאות של לילה מתחתינו. נסחפנו קצת עם הזרם ויצאנו במרחק מה מהמקום בו נכנסנו. אני ידעתי בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע וכיוונתי אותנו ליציאה על החוף.
בדרך למלון, באוטו, אמרתי לגמל שאני רוצה שנדבר על מה שקרה בהמתנה לאישור הצלילה. התגובה שלי, והתגובה שלו אלי.
אני חייבת להסביר לך מה קרה לי, אני רגילה להחליט ולקבוע הכל לבד ובעצמי. וכשאני איתך, זה לא רק שההחלטה משותפת, יותר מזה, היא לרוב בעיקר שלך, כי יש לך יותר נסיון וידע מוקדם וגם, כי שנינו דומיננטים ואי אפשר להלחם על ההובלה, אז אני נותנת לך ונהנית מזה בדרך כלל, אבל הפעם הרגשתי חוסר אונים, ולא ידעתי מה קורה ולאן ואיך אנחנו מתקדמים. הרגשתי חוסר אונים והרגשתי את המתח שלך, לא רציתי להתעמת ולהכניס מתח גדול עוד יותר, ופשוט נתקעתי, כאילו קפאתי. לא כל כך ידעתי להגיד לך מה אני מרגישה, אבל אתה הרגשת את המתח והגבת בסטרס מטורף.
כן, הוא אומר, ככה אני מגיב אלייך, כשמשהו לא בסדר.
בגלל אני רוצה שנדבר ונבין איך לא להגיע למקומות האלה. אני אומרת.
שמתי לב הוא אומר, שאת נרגעת מייד כשקבעתי מסגרת זמן שאחריה נחזור למלון אם לא נצליח.
נכון, אני אומרת, אני פשוט רציתי לדעת מה קורה.
ואנחנו ממשיכים לדבר ולהבהיר, לנתח את מה שקרה וללמוד על מנת להמנע בעתיד.
אחרי השיחה הזו אני מרגישה מאד קרובה אליו ומוצפת בחום כלפיו. גם הוא.
אנחנו חוזרים למלון, מתקלחים, נחים והולכים לאכול ונעים לנו מאד ביחד.
הגמל מעיר משהו על על הנינוחות והרוגע ששורה עלינו.
יש לזה שם אני אומרת - קוראים לזה: טוב לנו ביחד.
הוא משתנק קלות.
כן, כנראה אסור עדיין להגיד את זה בקול רם.
למחרת בבוקר אנחנו הולכים לצלול בקצא"א ומיד עם ההגעה לחוף אנחנו יודעים שאין סיכוי לפגוש דולפינים. יש קבוצה ענקית של שחיינים קולניים במים ואף דולפין שמכבד את עצמו לא יתקרב לחוף ברעש כזה.
הקולות נאלמים כשאנחנו שוקעים לתוך המים הצלולים ואנחנו מבלים את הזמן בשיטוט איטי מסביב לעמודים ולכל מה שצמח עליהם וחי עליהם וסביבם.
שוב אני שמה לב שאני מרגישה ומודעת לזרמים התת מימיים שדוחפים אותנו דרומה, כמו בלילה לפני כן, ויודעת איפה אנחנו בכל רגע בצלילה, למרות שהגמל מנווט, ולא מופתעת בכלל כשאנחנו שוב יוצאים על החוף דרומה מהנקודה בה נכנסנו.
אני צפה על הגב על פני המים בשלווה גדולה ולא רוצה לצאת לעולם.
אחרי הצלילה אנחנו מתארגנים בחדר במלון, אורזים הכל ויוצאים חזרה צפונה.
ושוב הנסיעה נעימה וטובה לנו.
וכשאנחנו נפרדים והוא יוצא לדרכו, אני שמחה להשאר עם עצמי (ועם הכלבים המתגעגעים) היה טוב ביחד, אבל טוב לי להיות לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה