ביום שישי נסעתי עם כוח הצלה לפלסטיקאי.
התור נקבע מבעוד מועד, אבל שלא במתוכנן ושמחנו לגלות שקענו תור לאותו היום לשעות סמוכות.
לי היה צריך להוציא משהו מהקרקפת ולכוח הצלה מהרגל.
כמובן שהוסכם שאני הנהגת, כי כוח הצלה מפחדת נורא מפרוצדורות רפואיות ובדרך כלל לוקחת חצי קסנקס לפני ביקור כזה. או ואבן, אני לא בטוחה.
אז נסענו יחד, הנסיעה היתה נחמדה.
אמרתי לכוח הצלה שהיא תבחר מי תכנס ראשונה, היא או אני, אם קל לה יותר לגמור קודם, או שהיא מעדיפה לחכות עוד קצת. וברגע האמת היא ביקשה שאני אכנס קודם, כדי שלכדור ההרגעה שלקחה תהיה הזדמנות להשפיע.
לי אין בעיה, אני לא מפחדת וככל שאני עובדרת יותר ניתוחים כאלה, אני מפחדת פחות.
נכון, זה לא נעים במיוחד, אבל הפרוצדורה עצמה קצרה ומהירה, ומלבד הזריקה שעלולה לצרוב קצת, לא מרגישים כלום, או כמעט כלום.
הפעם חזרנו למקום שממנו הוציא לי אותו רופא עצמו את הBCC הראשון בסוף 2014. והנה מה שכתבתי אז בישרא:
אז ככה - זה ממש לא נעים העניין הזה של תפרים בעור הקרקפת. לא נעים בכלל.
יש תחושה של משיכה, כאילו מישהו אוסף את השיער לעשות קוקו? אותו דבר עם העור. לא שאני יודעת מי רוצה לאסוף עור כדי לעשות קוקו, בעצם אני יודעת. הפלסטיקאי שלי.
מסתבר שהוא כנראה הוריד שם חתיכה נכבדה של עור , ומשך ותפר את מה שהותיר ברוב טובו על גבי הגולגולת שלי, כך שכל תנועה קטנה של הפנים מושכת את העור שנותר לי, ושנותר מתוח מכפי שתכנן מי שתכנן אותי, וזה לכשעצמו מושך את התפרים שמוחים ומושכים בחזרה. לא ממש נעים. מעבר לתחושת המשיכה זה מייצר גם כאבי ראש מקומיים מיניאטוריים. לא נוראים, אבל מציקים. ואני, כשמציקים לי אני לא שמחה.
וכשאני לא שמחה אני זעופה. וכשאני זעופה אני מזעיפה פנים וזה כואב.
מעגל קסמים אכזרי שכזה שמונע ממני להביע את התחושות הלגיטימיות שלי בדרכי הישנה והטובה - פרצופים חמוצים.
בנוסף לכך, אני גם מודעת עד כאב (הא, משחק מילים מרושע) לכל חיוך שמעז לעלות לי על הפנים. כך שנגזר עלי (הא, עוד משחק מילים) לשמור על פוקר פייס ואגב כך אולי לחסוך כמה קמטי הבעה חדשים. צריך למצוא נקודה אופטימית בכל דבר, לא?
עוד נקודה חיובית היא שלא לקחתי היום כדור נגד כאבים, כך שאולי באמת מתחיל תהליך החלמה, כי ביומיים האחרונים לא חסכתי מעצמי כדורי אדויל ואופטלגין לפי הצורך.
נשאר לי עוד לפחות שבוע עד שאוכל להפטר מהתפרים המושכים והמעצבנים. אומרים שאחר כך נעשה הרבה יותר קל ונעים. ביקשתי מהרופה והיא ספרה שישה תפרים. מה שנותן לי מושג על גודל הצלקת שתשאר אחר כך. אכן אושר. האושר בהתגלמותו ממש.
הייתי אז הרבה יותר צעירה והרבה יותר משעשעת מהיום...😒
לפני חודש וחצי שמתי לב שמסביב לצלקת הישנה יש איזה עור אדמדם ובולט. מוזר. חשבתי שאולי האיזור נצרב בשמש , אבל הלכתי בכל זאת לרופא שאמר שכדאי לקחת ביופסיה מהמקום ולראות מה זה.
בחודש שעבר בין הביקור לניתוח, העור התחיל להתגבהה ולגרד. לא סימן מעודד במיוחד.
אמרתי לרופא שאלה השינויים שחלו בחודש החולף והוא לא נשמע שמח במיוחד.
שאלתי אם נוכל להוציא את כל הנגע האדום והוא אמר שלא, כי האיזור נרחב מידי ולכן ניקח ביופסיה ונראה מה זה.
ובהנחה שזה משהו שדורש המשך טיפול? שאלתי, מה האפשרויות אם זה גדול מידי?
אולי השתלת עור, הוא אמר בלקוניות, במובהק לא רוצה להרחיב.
אחר כך, רגע לפני שהתחיל את הניתוח, צילם את הנגע, בלי להסביר מדוע.
החלטתי לא לשאול.
אני אחכה בסבלנות לתוצאות הבדיקה הפתולוגית ואחריה גם נחליט יחד איך להמשיך ולטפל.
כוח הצלה מתנהגת כאילו כרתו לה רגל והיא נזהרת מכל תזוזה. ביטלה את כל הפעילויות השבוע, כולל יוגה ופילאטיס, כל אחת וההתמודדויות שלה.
היא בחרדה גדולה שמא התפרים יפתחו ומתוצאות הבדיקה הפתולוגית.
הבטחתי לה שאלווה אותה גם בפעם הבאה שתלך לפלסטיקאי להוריד משהו נוסף.
אצלי, אחרי הניתוח הכל היה טוב עד הערב, שאז הפצע הניתוחי התחיל לכאוב מאד.
כל תנועה של שרירי הפנים מתחה את הצלקת הרגישה ושלחה גלי כאב פועמים.
מסתבר שכאב חיצוני יכול לגרום לכאב ראש של ממש.
לקחתי כדור נגד כאבים.
גם למחרת, וגם ביום שאחר כך, ואפילו היום.
אבל הכאב הולך ופוחת.
היום אני כבר יכולה לחייך בלי לסבול מתופעות לוואי.
אני צריכה להזהר לא להיות מופתעת ולהרים גבות, או להביט למעלה. וגם זה ילך וירגע ככל שיעברו הימים.
אני מנסה לא לחשוב מה זה אומר השתלת עור בקרקפת.
אולי אצטרך להסתובב עם מטפחת כמה זמן.
לא בא לי, אבל זה כנראה בלתי נמנע. יותר גרוע לחשוב על איזו צלקת תישאר לי בראש , כמה גדולה ובלטת היא תהיה.
אני לא מאמינה כמה קיטורי בריאות יש לי לאחרונה.
אני ממש זקנה.
התור נקבע מבעוד מועד, אבל שלא במתוכנן ושמחנו לגלות שקענו תור לאותו היום לשעות סמוכות.
לי היה צריך להוציא משהו מהקרקפת ולכוח הצלה מהרגל.
כמובן שהוסכם שאני הנהגת, כי כוח הצלה מפחדת נורא מפרוצדורות רפואיות ובדרך כלל לוקחת חצי קסנקס לפני ביקור כזה. או ואבן, אני לא בטוחה.
אז נסענו יחד, הנסיעה היתה נחמדה.
אמרתי לכוח הצלה שהיא תבחר מי תכנס ראשונה, היא או אני, אם קל לה יותר לגמור קודם, או שהיא מעדיפה לחכות עוד קצת. וברגע האמת היא ביקשה שאני אכנס קודם, כדי שלכדור ההרגעה שלקחה תהיה הזדמנות להשפיע.
לי אין בעיה, אני לא מפחדת וככל שאני עובדרת יותר ניתוחים כאלה, אני מפחדת פחות.
נכון, זה לא נעים במיוחד, אבל הפרוצדורה עצמה קצרה ומהירה, ומלבד הזריקה שעלולה לצרוב קצת, לא מרגישים כלום, או כמעט כלום.
הפעם חזרנו למקום שממנו הוציא לי אותו רופא עצמו את הBCC הראשון בסוף 2014. והנה מה שכתבתי אז בישרא:
אז ככה - זה ממש לא נעים העניין הזה של תפרים בעור הקרקפת. לא נעים בכלל.
יש תחושה של משיכה, כאילו מישהו אוסף את השיער לעשות קוקו? אותו דבר עם העור. לא שאני יודעת מי רוצה לאסוף עור כדי לעשות קוקו, בעצם אני יודעת. הפלסטיקאי שלי.
מסתבר שהוא כנראה הוריד שם חתיכה נכבדה של עור , ומשך ותפר את מה שהותיר ברוב טובו על גבי הגולגולת שלי, כך שכל תנועה קטנה של הפנים מושכת את העור שנותר לי, ושנותר מתוח מכפי שתכנן מי שתכנן אותי, וזה לכשעצמו מושך את התפרים שמוחים ומושכים בחזרה. לא ממש נעים. מעבר לתחושת המשיכה זה מייצר גם כאבי ראש מקומיים מיניאטוריים. לא נוראים, אבל מציקים. ואני, כשמציקים לי אני לא שמחה.
וכשאני לא שמחה אני זעופה. וכשאני זעופה אני מזעיפה פנים וזה כואב.
מעגל קסמים אכזרי שכזה שמונע ממני להביע את התחושות הלגיטימיות שלי בדרכי הישנה והטובה - פרצופים חמוצים.
בנוסף לכך, אני גם מודעת עד כאב (הא, משחק מילים מרושע) לכל חיוך שמעז לעלות לי על הפנים. כך שנגזר עלי (הא, עוד משחק מילים) לשמור על פוקר פייס ואגב כך אולי לחסוך כמה קמטי הבעה חדשים. צריך למצוא נקודה אופטימית בכל דבר, לא?
עוד נקודה חיובית היא שלא לקחתי היום כדור נגד כאבים, כך שאולי באמת מתחיל תהליך החלמה, כי ביומיים האחרונים לא חסכתי מעצמי כדורי אדויל ואופטלגין לפי הצורך.
נשאר לי עוד לפחות שבוע עד שאוכל להפטר מהתפרים המושכים והמעצבנים. אומרים שאחר כך נעשה הרבה יותר קל ונעים. ביקשתי מהרופה והיא ספרה שישה תפרים. מה שנותן לי מושג על גודל הצלקת שתשאר אחר כך. אכן אושר. האושר בהתגלמותו ממש.
הייתי אז הרבה יותר צעירה והרבה יותר משעשעת מהיום...😒
לפני חודש וחצי שמתי לב שמסביב לצלקת הישנה יש איזה עור אדמדם ובולט. מוזר. חשבתי שאולי האיזור נצרב בשמש , אבל הלכתי בכל זאת לרופא שאמר שכדאי לקחת ביופסיה מהמקום ולראות מה זה.
בחודש שעבר בין הביקור לניתוח, העור התחיל להתגבהה ולגרד. לא סימן מעודד במיוחד.
אמרתי לרופא שאלה השינויים שחלו בחודש החולף והוא לא נשמע שמח במיוחד.
שאלתי אם נוכל להוציא את כל הנגע האדום והוא אמר שלא, כי האיזור נרחב מידי ולכן ניקח ביופסיה ונראה מה זה.
ובהנחה שזה משהו שדורש המשך טיפול? שאלתי, מה האפשרויות אם זה גדול מידי?
אולי השתלת עור, הוא אמר בלקוניות, במובהק לא רוצה להרחיב.
אחר כך, רגע לפני שהתחיל את הניתוח, צילם את הנגע, בלי להסביר מדוע.
החלטתי לא לשאול.
אני אחכה בסבלנות לתוצאות הבדיקה הפתולוגית ואחריה גם נחליט יחד איך להמשיך ולטפל.
כוח הצלה מתנהגת כאילו כרתו לה רגל והיא נזהרת מכל תזוזה. ביטלה את כל הפעילויות השבוע, כולל יוגה ופילאטיס, כל אחת וההתמודדויות שלה.
היא בחרדה גדולה שמא התפרים יפתחו ומתוצאות הבדיקה הפתולוגית.
הבטחתי לה שאלווה אותה גם בפעם הבאה שתלך לפלסטיקאי להוריד משהו נוסף.
אצלי, אחרי הניתוח הכל היה טוב עד הערב, שאז הפצע הניתוחי התחיל לכאוב מאד.
כל תנועה של שרירי הפנים מתחה את הצלקת הרגישה ושלחה גלי כאב פועמים.
מסתבר שכאב חיצוני יכול לגרום לכאב ראש של ממש.
לקחתי כדור נגד כאבים.
גם למחרת, וגם ביום שאחר כך, ואפילו היום.
אבל הכאב הולך ופוחת.
היום אני כבר יכולה לחייך בלי לסבול מתופעות לוואי.
אני צריכה להזהר לא להיות מופתעת ולהרים גבות, או להביט למעלה. וגם זה ילך וירגע ככל שיעברו הימים.
אני מנסה לא לחשוב מה זה אומר השתלת עור בקרקפת.
אולי אצטרך להסתובב עם מטפחת כמה זמן.
לא בא לי, אבל זה כנראה בלתי נמנע. יותר גרוע לחשוב על איזו צלקת תישאר לי בראש , כמה גדולה ובלטת היא תהיה.
אני לא מאמינה כמה קיטורי בריאות יש לי לאחרונה.
אני ממש זקנה.
