מתרגלת לחדר החדש

עברתי לפני שבוע וחצי, אבל עדיין לא לגמרי התרגלתי למיקום החדש.

גם מוריץ מבולבל, הוא מסתובב בין החדר הישן לחדר החדש, ישן על מיטת האורחים או על זו שלי, לא בטוח מה הוא מעדיף.

כשהוא נכנס הביתה מבחוץ , הוא רץ לבדוק אם אני בחדר שלי והולך לחדר הישן ורק אחר כך ממשיך לחדש.

שנינו צריכים להתרגל.

החדר עדיין טיפה מהדהד, אמנם יש בו מיטה ושתי שידות ועוד שידת לילה (כן  אני אוהבת שידות) אבל עדיין לא תליתי תמונות על הקירות וחסרים חפצים בולעי קול ומונעי הדהוד.
מוזר שבאותו בית, הקולות שנשמעים מבחוץ הם אחרים לגמרי.
מהחדר הזה שקרוב יותר לביתה של השכנה העכבישה אני שומעת את פעמוני הרוח שלה ואת השיחות שלה עם בעלה ואת קולות הילדים והנכדים.
גם האור שנכנס מבחוץ הוא אחר, ביום בגלל השמש ובלילה בגלל מיקום פנס הרחוב.

מה שכן, התריסים מתוקנים סוף סוף.

כשרק עברתי לחדר, רציתי לסגור את התריסים ולהחשיך את החדר, אבל כשניסיתי, התפרקה לי ידית המתכת הקטנה שאיתה סוגרים את התריס ביד, ומייד אחריה קרסו רפפות התריסים ונפלו ברובן על האדמה שמחוץ לבית. נשארו כמה בודדות בחלק העליון של התריס. זה חלון דרומי מערבי שהשמש קופחת עליו שעות ארוכות כל יום והוא מועד לפורענות, מסתבר. 

כיוון שהיה סופ"ש ארוך שאחריו חג, חיכיתי ליום שני והתקשרתי לתיקונצ'יק המקומי. ובנתיים תליתי סדין כהה על מוט הוילון כדי לחסום את אור השמש ואת המבטים הפולשניים של השכנים, זה צד הבית שפונה אל השכנה העכבישה.

התיקונצ'יק אמר שיעזור בתיקון בשמחה, אבל שנדבר בעוד יומיים שלושה כי הוא חולה.

כעבור  יומיים שלושה אכן דיברנו והא אמר שיבוא, ואכן בא וראה את התריסים, אמר שיבוא לתקן כשאהיה בבית, למרות שהייתי מוכנה להשאיר לו מפתח.

הוא הגיע בשישי בבוקר, קצת אחרי שמונה, כשהתחלתי לנקות את הבית.

לבושה בסמרטוטי שטיפה , פרועת שיער והכי גרוע, בלי חזיה....

פתחתי את הדלת, הראיתי לו את החדר, שוב, וחמקתי ללבוש חזיה, לפחות זה.

לקח לו זמן להבין איך לפרק את התריס.

זה דרש פירוק של קרש ממסגרת מהחלון, ואחר כך פירוק של השמשה ושל הרשת, רק אחר כך אפשר היה לפרק את שאריות התריס. התהליך לא היה פשוט ואפילו עזרתי לו, להפתעתו.

אחר כך החלטנו לא להרכיב את השמשה והרשת מחדש עד שיחזור ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנקות אותם במקלחת.

המשכתי לנקות את הבית, ניקיתי גם את החלון השני בחדר, אם כבר אני מתעסקת בניקוי הכי שנוא שיש, שטפתי את הבית, התקלחתי, הלכתי לקניות והבחור עדיין לא חזר.

לקראת שתיים בצהריים התקשרתי אליו ושאלתי אם יחזור, כי אם לא, שלפחות שיבוא לעזור לי להרכיב מחדש את החלון.

הוא אמר שהוא כבר בא, ואכן הוא כבר בא.

הרכיב בזריזות את התריס, הרשת והשמשה ובא לציונה גואל.

עכשיו חדר השינה נעים יותר, וחשוך יותר, אפשר להתרגל בנחת.  אולי יום אחד אפילו אתלה תמונות.

הכי חמוד כשהוא ישן