קורים שינויים בחיים שלי, ברובם בחלק החסוי של חיי ולכן למרבה הצער אני לא מספרת.
האמת שאני מתלבטת אם לא לחשוף את החלק החסוי או לפחות חלק ממנו... לא איזה סוד נוראי, פשוט משהו שהחלטתי לפני....חמש עשרה או שש עשרה שנים כשהתחלתי לכתוב והחלטתי להשאיר מחוץ לבלוג.
אני עוד אחשוב על זה.
בנתיים אגיד שהשינויים שקורים ישפיעו על הזמן הפנוי שלי, כלומר יפנו לי זמן, והשינוי המתקדם לאיטו הזה, שאינו חסוי מפני הגמל, מכניס אותו ללחץ גדול.
כבר אמרתי שהוא חושש שאחליט לנצל את הזמן המתפנה כדי להכיר מישהו חדש ומביע את החששות שלו בכל פעם שאנחנו נפגשים.
בשבת האחרונה נסע לצלול, אבל הצלילה התבטלה בגלל ים גבוה והוא התקשר לשאול אם הוא יכול לקפוץ לקפה.
אמרתי ש- בטח, איזו שאלה?
והוא אמר שהוא מתקשר כדי לתת לי זמן לגרש איזה מי שזה לא יהיה שנמצא איתי. אמר את זה כאילו בצחוק.
מייד הפניתי את הראש מהטלפון ואמרתי בקול רם - מאמי, אתה צריך ללכת, מצטערת.
טוב, הוא ביקש את זה.
וכמובן שידע שזה סתם.
כשהגיע הכנתי לו קפה וישבנו לדבר. הוא אמר לי שהזמן המתפנה הוא סוג של חופש שלא היה לי שנים ושאני אראה איך זה משנה את המחשבה והתפיסה.
אני כבר מרגישה את זה, כבר משתנים דברים ,אמרתי, תראה איך הסלון נראה.
הוא הרים את העיניים במבט חוקר, תוהה מה קורה בסלון.
אני כמובן התכוונתי לספר, לשמיכה ולכוס הקפה שהיו פינוק הבוקר שלי בשבת ולמוזיקה שהמשיכה להתנגן שם, אבל נדמה לי שהוא חשב על משהו אחר.
טוב, כבר אמרתי שאני לא יכולה לחשוב את המחשבות של מישהו אחר, אז שיחשוב.
הלכנו לשבת בסלון ומוריץ הנרגש והמקנא קפץ ודרש תשומת לב, ביקש שנזרוק לו צעצוע, טיפס על הגמל וליקק אותו ובאופן כללי הציק בלי גבול.
באחת הקפיצות מפה לשם, הוא דחף את היד שלי שהחזיקה כוס קפה ומעט ממנו נשפך על הספה וקמתי להביא סמרטוט לנגב אותה.
כשהגעתי למטבח גיליתי שהגמל בא אחרי.
לא היה מסוגל להמשיך לשבת, התקרב אלי חיבק אותי דיבר אלי.
זה חסר לי, הוא אמר, המגע הזה, הקשר הזה.
אתה מתגעגע, אז למה אתה לא דואג שיקרה? אתה מפחד? שאלתי אותו.
מת מפחד, הוא אמר עוד לפני שהספיק לשים מעצור ללשונו.
ממה אתה מפחד? שתאבד את החופש, שתאבד את עצמך?
אני מפחד שנריב...
אחר כך המשיך לחבק אותי ולהגיד כמה שהקשר ביננו הוא מיוחד. שאולי הגיע הזמן לחזור , בקטנה, לא באופן קבוע, אולי רק פעם אחת, לביקורים שלו אצלי בשישי בערב, כמו פעם.
נתתי לו לדבר, זה בסדר, מילים הן מילים. ועדיין בינן לבין מעשים מפריד צעד אחד גדול שמפחיד אותו עד אימה.
אז בסך הכל זה היה נעים ונחמד, אבל אני לא בונה הרי הרים ותילי תילים על אמירה כזו או אחרת שלו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה