לפני שלושה שבועות החלטתי להסיר איזה משהו שגדל לי על הסנטר.
זה לא נראה מפחיד או מאיים. לא בצורה ולא בצבע, אבל זה הפריע לי.
מה מפריע לך? שאל הכירורג שעושה ניתחים קטנים כאלה, בקושי רואים את זה, זו איזה ציסטה תת עורית, זה שום דבר.
כן, אני יודעת שרק אני רואה את זה, אמרתי, אבל זה מעצבן אותי.
זה מגרד?
לא
זה כואב?
לא.
אז מה זה מעצבן?
לא יודעת, מפריע לי. זה גדל די מהר, ואני מודעת אליו. אני רוצה להוריד.
טוב, אין בעיה, מה שאת רוצה.
לא תגידו שאני נלהבת לשכב מתחת לסכין המנתחים, אף פעם לא נחפזתי להתנתח, אבל הפעם, למרות שמדובר בפנים, אפילו לא שקלתי ללכת לפלסטיקאי מומחה. רציתי להוריד כאן ועכשיו.
אני לא יכול להבטיח לך איך תראה הצלקת, אמר הכירורג.
לא יראו אותה, אל תדאג.
וככה שכבתי על מיטת הניתוחים המצופה בכיסוי אדום ומכוסה בסדין נייר לבן, הוא הרדים את המקום והחל לנתח.
התחושה היתה משונה, הרגשתי מה הוא עושה, אבל לא הרגשתי כאב.
הרגשתי את תנועת סכין הניתוח ואחר כך את המחט החודרת את הבשר, אבל בזה הסתכמה ההרגשה. מוזרה.
החתיכה החסרה נשלחה לבדיקה פתולוגית ואני הלכתי הביתה שמחה וטובת לבב. ותפורה.
חיכיתי את השבועיים שצריך לחכות עד להוצאת התפרים ובמהלכם נשאלתי לא אחת מה קרה לי.
התשובה החביבה עלי היתה - נחתכתי בגילוח, אבל לילד אחד אמרתי שרבתי עם קנגורו.
המתענינים אמרו לי שאף אחד לא ראה את מה שאני ראיתי על הסנטר ולמה הייתי צריכה את הצלקת הזו על הסנטר.
למען האמת אפילו אני התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את הניתוחון הזה. אפילו קראתי לעצמי היסטרית ודרמטית. אבל רק ביני לביני.
לפני שבוע הוצאתי את התפרים, והצלקת, בדיוק כמו שחשבתי כמעט לא נראית לעין.
היום הכירורג אמר לי שהתשובה הפתולוגית חזרה, שזה היה BCC בלתי צפוי לחלוטין, שהוא לא היה מעלה בדעתו שזה זה.
מה אני אגיד לכם, אני אוהבת לצדוק.
איזה מזל שהקשבתי לבטן ועשיתי מה שהרגשתי שנכון לעשות בלי להקשיב לאף אחד אחר.
הרגשתי קצת כאילו זכיתי באיזה פיס קטן.
אולי אני צריכה ללכת למלא לוטו או משהו.
זה לא נראה מפחיד או מאיים. לא בצורה ולא בצבע, אבל זה הפריע לי.
מה מפריע לך? שאל הכירורג שעושה ניתחים קטנים כאלה, בקושי רואים את זה, זו איזה ציסטה תת עורית, זה שום דבר.
כן, אני יודעת שרק אני רואה את זה, אמרתי, אבל זה מעצבן אותי.
זה מגרד?
לא
זה כואב?
לא.
אז מה זה מעצבן?
לא יודעת, מפריע לי. זה גדל די מהר, ואני מודעת אליו. אני רוצה להוריד.
טוב, אין בעיה, מה שאת רוצה.
לא תגידו שאני נלהבת לשכב מתחת לסכין המנתחים, אף פעם לא נחפזתי להתנתח, אבל הפעם, למרות שמדובר בפנים, אפילו לא שקלתי ללכת לפלסטיקאי מומחה. רציתי להוריד כאן ועכשיו.
אני לא יכול להבטיח לך איך תראה הצלקת, אמר הכירורג.
לא יראו אותה, אל תדאג.
וככה שכבתי על מיטת הניתוחים המצופה בכיסוי אדום ומכוסה בסדין נייר לבן, הוא הרדים את המקום והחל לנתח.
התחושה היתה משונה, הרגשתי מה הוא עושה, אבל לא הרגשתי כאב.
הרגשתי את תנועת סכין הניתוח ואחר כך את המחט החודרת את הבשר, אבל בזה הסתכמה ההרגשה. מוזרה.
החתיכה החסרה נשלחה לבדיקה פתולוגית ואני הלכתי הביתה שמחה וטובת לבב. ותפורה.
חיכיתי את השבועיים שצריך לחכות עד להוצאת התפרים ובמהלכם נשאלתי לא אחת מה קרה לי.
התשובה החביבה עלי היתה - נחתכתי בגילוח, אבל לילד אחד אמרתי שרבתי עם קנגורו.
המתענינים אמרו לי שאף אחד לא ראה את מה שאני ראיתי על הסנטר ולמה הייתי צריכה את הצלקת הזו על הסנטר.
למען האמת אפילו אני התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את הניתוחון הזה. אפילו קראתי לעצמי היסטרית ודרמטית. אבל רק ביני לביני.
לפני שבוע הוצאתי את התפרים, והצלקת, בדיוק כמו שחשבתי כמעט לא נראית לעין.
היום הכירורג אמר לי שהתשובה הפתולוגית חזרה, שזה היה BCC בלתי צפוי לחלוטין, שהוא לא היה מעלה בדעתו שזה זה.
מה אני אגיד לכם, אני אוהבת לצדוק.
איזה מזל שהקשבתי לבטן ועשיתי מה שהרגשתי שנכון לעשות בלי להקשיב לאף אחד אחר.
הרגשתי קצת כאילו זכיתי באיזה פיס קטן.
אולי אני צריכה ללכת למלא לוטו או משהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה