יום שבת
מחר אני צריכה להתחיל את ההכנה לבדיקה שתתקיים ביום רביעי. קבעתי את הבדיקה לשעה מוקדמת, ראשונה, או בין הראשונים בתור. אני לא רוצה לחכות שעות ארוכות עד להגעת זמן הבדיקה.
אחרי שדחיתי שנה שלמה את הבדיקה הגעתי אמנם להבנה שאי אפשר לדחות יותר, אבל עדיין אני מפחדת מהבדיקה.
אני מנסה לברר עם עצמי מה מפחיד אותי, ונכון לרגע זה החרדות שלי מתמדקות בהכנה יותר מאשר בבדיקה עצמה.
מה אני אוכל, איך אתמודד עם הרעב, אני לא רוצה להיות רעבה, אני אצליח לשרוד אם אהיה רעבה? למה כל כך מפחיד אותי הרעב?
אני מפחדת שאוכל משהו אסור בלי לשים לב ואכשיל את עצמי, מחשבה שברור לי שאין לה ביסוס.
לארוחת ערב אכלתי טוסט מלחם מלא, שלא אוכל לאכול בימים הקרובים ותיכף אשטוף לי קערת תותים, שגם מהם אני צריכה להפרד בימים הקרובים. למה זה מרגיש לי כל כך דרמטי? ממה אני מפחדת כל כך?
אני רוצה להיות כבר ביום רביעי בצהריים.
יום ראשון
היום התחלתי את הדיאטה המיוחדת של ההכנה לבדיקה.
בבוקר אכלתי לחמניה עם גבינה לבנה.
בצהריים לחמניה עם גבינת כאילו שמנת.
אחר הצהריים עוגיות פתי בר.
ולערב החלטתי לאכול טונה, ביצה קשה ו....לחמניה.
לא כזה נורא, רק מוזר, חסרים לי הירקות .
לאורך היום אני משתדלת לשתות כמה שיותר תה ומים. ובבוקר לקחתי את הכדורים המשלשלים הראשונים על פי ההנחיות.
הם התחילו לעבוד אחרי כמה שעות והתחלתי לחשוב שזו היתה טעות להשאר בעבודה תחת השפעת הכדורים.
אבל אחר כך הבטן נרגעה קצת ואני בעיקר מרגישה עייפה מאד.
אני עדיין מפחדת לאכול בטעות משהו שאני לא אמורה לאכול.
יום שני
עבר כמו היום הראשון.
בערב הכנתי מרק ירקות ועוף, ומתפוחי האדמה במרק הכנתי לי פירה.
בערב הגמל התקשר, מסתבר שהוא ממש ממש דואג, למרות שניסה להסוות את זה.
יום שלישי , יום הבחירות.
זה היום שבו מפסיקים לאכול ורק שותים שתיה צלולה מרובה.
זה היה החלק הכי מפחיד בעיני, אפילו יותר מהפרוצדורה עצמה. משום מה פחדתי מאד מאד להיות רעבה. אף פעם לא צמתי ולא נמנעתי מאוכל ליותר מכמה שעות. פחדתי מהרעב ומכך שיהיה מייסר ושלא אעמוד בו.
(note to self - כדאי להבין מאיפה בא הפחד הזה).
ספויילר, לא ממש הייתי רעבה. שתיתי המון, מים, מיץ תפוחים, פיוז טי, קפה ללא חלב, תה, מרק עוף מסונן, וקרטיבים בטעמים שונים. המרק היה הברקה אמיתית, ה-דבר שנתן תחושה של אוכל ונחמה.
הלכתי להצביע, חזרתי הביתה, ראיתי סדרות , עשיתי כביסה והיום עבר די מהר.
לקחתי את האבקה בזמן שהיה כתוב בדף ההדרכה להכנה וביליתי זמן איכות עם האסלה.
יום רביעי
קמתי לבוקר שלא היה קל לעוד הרבה אנשים, עם תוצאות הבחירות.
יוגה באה לקחת אותי ונסענו לבית החולים.
חיכיתי שם כשלושת רבעי שעה עד שקראו לי, ראיינו אותי, מדדו לי לחץ דם, הרכיבו לי ברנולה ושלחו אותי להתפשט וללבוש חלוק פתוח בגב, הקלאסיקה של בית החולים במיטבה.
מחדר ההכנה נשלחתי לחדר הבדיקה, והלכתי את המטרים הבודדים בהליכה זהירה, עם יד אחת סוגרת את החלוק מאחורי גבי והשניה נושאת את השקיות עם המכנסיים והנעליים, אין לתאר.
הרופא הבודק הושיב אותי לשיחת הכנה וחתימה על הסכמה לפני הבדיקה.
משם למיטה, שם האח הלביש לי משקפי חמצן ואיזה מתקן פותח פה, כי הייתי אמורה לעבור גם גסטרוסקופיה באותו המחיר. בטרם הספקתי להרגיש מטומטמת לגמרי הרופא התקרב והזריק לי את תוכנם של שלושה מזרקים בזה אחר זה לתוך הברנולה ממקודם.
עוד הספקתי לחשוב על זה שהוא והאח עסוקים בשיחה (בערבית) על ענינים שהם לא אני, בקז'ואליות שכזו, אבל זו היתה המחשבה האחרונה שלי.
המחשבה הבאה היתה מבובלת יותר ומעורפלת, כשפתחתי עיניים והבנתי שאני בחדר ההתאוששות, אחרי. לא הרגשתי כלום. כלום.
כעבור כמה דקות האחות נגשה ושאלה לשלומי, הציעה לי להתלבש אם אני מרגישה טוב וקראה ליוגה לעזור לי. לא שהייתי צריכה עזרה. אחר כך קמתי, קצת מתנדנדת והלכתי לשבת על כורסא להתאוששות, שתיתי מים ותה דלוח של בית חולים, וכשסיימתי אותם הרופא קרא לי לחדר צדדי, נתן לי מכתב סיכום בדיקה שכתוב בו שהבדיקה תקינה לחלוטין, מלבד דלקת קלה בקיבה.
וכך, כשעתיים אחרי שהגענו לבית החולים, כבר היינו בדרך החוצה.
שלחתי לגמל הודעה שאני אחרי ושאני בסדר, יודעת שהוא אמנם לא יגיד, אבל שהוא לא נושם כמו שצריך עד שיקבל את ההודעה הזו.
אז לסיכום, היה קל בהרבה ממה שחששתי שיהיה. עמדתי יפה בצום ובפחד מהבדיקה.
הבדיקה היתה תקינה, כך שצריך להמשיך לחפש מה יש לי שמציק לי כל כך הרבה זמן.
ותודה לאל, זה מאחורי.
* תרתי משמע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה