יום חמישי, 4 באפריל 2019

נצחון קטן על פחד גדול

אחת מנקודות החולשה שלי בחיים זה חשבון, מתמטיקה, מספרים ומה שקשור אליהם.

כנראה שמטבעי אני לא נוטה לתחומים ריאליים ומתמטיקה תמיד היתה נקודה בעיתית, אבל הצלחתי לשרוד רוב השנים, לצוף, בשיעורים החשבון ואחריהם שיעורי המתמטיקה לאורך שנות בית הספר.
הכל התקלקל לחלוטין וללא תקנה כשפספסתי חודש וחצי לימודים בתחילת כיתה ט'.

בחופש הגדול שקדם לו ביליתי בבית חולים ועברתי ניתוח לתיקון עקמת בעמוד השדרה. את יום ההולדת חמש עשרה שלי "חגגתי" במחלקה האורתופדית נטולת המזגנים, בעיצומו של חודש אוגוסט, יחד עם חיילים פצועי מלחמת שלום הגליל , הראשונה.
באותה תקופה היה מקובל לשכב במיטה הרבה זמן אחרי הניתוח וביליתי כמעט את כל השבועיים בשכיבה במיטה, אחר כך גיבסו אותי, לאורך כל הגו, ושלחו אותי הביתה.
שבועיים אחר כך, הגעתי להחלפת הגבס בגבס פלסטי שיצקו במיוחד לפי תבנית גופי ואותו הרכבתי למשך עוד חצי שנה.
עוד חודש אחרי החזרה הביתה הייתי בחופשת מחלה, ואחר כך הורשיתי לחזור לבית ספר.

כשחזרתי היה חור שלם של לימודים שפספסתי, בלוק לימודים שכולם למדו ואני לא (אני לא זוכרת שהביאו לי שיעורי בית ובטח לא ביקור של המחנך החדש שלא הכיר אותי). בכל שאר התחומים לא היתה לי בעיה להשלים את הפיגור, אבל במתמטיקה, פשוט ישבתי בכיתה ולא הבנתי אף מילה. אף מספר. כמו לשבת בבית ספר שמתנהל בשפה זרה על ידי חייזרים עוינים.
חוסר ההבנה התחלפה במבוכה, בתסכול, ולבסוף ביאוש.
בשנים שאחר כך, התדרדרתי מהקבצה להקבצה, עד שהגעתי להקבצה התחתונה ביותר שהמורה בה היתה עולה ותיקה בחבר המדינות וכשהיא היתה מתעצבנת עלינו, הוריד במצח שלה היה מתבלט בכחול זועם. מאחר והרגזנו אותה רוב הזמן, זה הדבר הכי זכור לי מהשעורים הוריד הכחול הפועם במצח של המורה למתמטיקה.

חוסר ההצלחה הקולוסלי שלי עזר מאד בבנית הדימוי העצמי שלי והדימוי הלימודי שלי, אותו סחבתי שנים. היה לי ברור שאני טיפשה כמו נעל ושבחיים לא אצליח בכלום. אני מניחה שזו הסיבה שעד גיל 27 לא יכולתי להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. כלומר ידעתי מה אני רוצה , אבל לא האמנתי שאצליח ללמוד, כי אני כל כך טיפשה.

סיימתי את בית הספר עם שתי בגרויות שגם הן היו פושרות למדי, וגם אליהן הגישו אותי רק כי לא היתה ברירה, לכל השאר פשוט לא הגישו אותי. טוב, לא רק אני חשבתי שאני טיפשה. גם הצוות החינוכי בבית הספר לא חשב שיצא ממני משהו. אני לא ממש מאשימה אותם, בתקופה ההיא לא כל כך הבינו תלמידים ולא הלכו לקראתם, ואני הייתי תלמידה איומה, את רוב כיתה ט' וחלקים נכבדים מהשנים אחריה ביליתי מחוץ לכיתה, בורחת מבית ספר או בורחת לקרוא ספרים בספריה, הכל , רק לא ללמוד.

אחרי הצבא היתה תוכנית של תשלום על לימודים לחיילים משוחררים, ורגע לפני שנגמר הזמן לניצול התוכנית החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהרשם להשלמת בגרויות, קראו לזה פרוייקט סלע, ואני הצטרפתי בספקנות גדולה, אבל זה בחינם, אז שיהיה.
כשהגיעה השעה ללמוד מתמטיקה, אמרו לנו לבחור לאיזו כיתה אנחנו רוצים להכנס, זו של שלוש יחידות מתמטיקה או זו של ארבע.
אמרתי לעצמי, אני אכנס לארבע, מה יכול להיות, ננסה לכוון גבוה. הייתי אופטימית כנראה באותו יום.
מה שהיה זה שהמורה עמד בכיתה ואמר: נתחיל ממשוואה עם נעלם אחד, בתור בסיס שכולם יודעים ומשם נמשיך.
יצאתי מהכיתה עם דמעות בעינים והבנה שאין לי שום סיכוי. בחיים אני לא אצליח. בחיים לא.
אבל נרשמתי, אז אין ברירה, חייבים לנסות.
בשיעור הבא נכנסתי לכיתה של שלוש יחידות מתמטיקה והמורה שם אמרה: אני יוצאת מהנחה שאף אחד לא בא הנה עכשיו כי הוא היה התלמיד הכי חרוץ בכיתה בתיכון, ולכן אנחנו מתחילים ממש ממש מהתחלה, מי שיודע יכול לצאת ולחזור בשיעור הבא, אנחנו נתחיל משברים. שברים פשוטים ומורכבים, חיבור, חיסור, כפל וחילוק.
אף אחד לא יצא.
היא לימדה אותנו חומר של בית ספר יסודי, התקדמה לחטיבת ביניים ולחומר של תיכון, לאט לאט בנתה נדבך על גבי נדבך, שיעור אחרי שיעור בסבלנות והכלה של כל הפחדים והקשיים, לימדה אותנו לגשת בלי פחד ולהתמודד עם השאלות והחישובים.
הייתי חוזרת הביתה, מסתכלת על השאלות ולא מצליחה להבין מה אני רואה. נרגעת, נושמת, חוזרת לחומר של הכיתה ולאט לאט מפצחת את התרגיל. מרגישה כמו מדענית אטום בכל פעם שהצלחתי לפצח אטום, אה ...תרגיל.
בבגרות עצמה קיבלתי ציון 96. למען האמת אני לא מאמינה בזה עד עכשיו, למרות שעברו כבר יותר מעשרים וחמש שנה מאז.

אחר כך למדתי את המקצוע שלי, קורס מקצועי מתקדם, תואר ראשון, תואר שני (שסיימתי בהצטיינות) והאמונה שלי בעצמי וביכולות שלי התגברה והתעצמה עם כל שלב.
רק דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהיה, האימה המוחלטת שמשתלטת עלי בכל פעם שאני נתקלת בצורך לעשות חישוב מתמטי כלשהו. בלק אאוט מוחלט, חוסר יכולת לחשוב או להתחיל לפתור את הקשר.
כשהמוח משדר שדר יחיד מבוהל וצורמני - אני לא יודעת אני לא יודעת אני לא יודעת אנ'לא יודעת אנ'לא יודעת אנ'לרידעת אנ'לאידעת אנ'לאידעת......

היום הייתי צריכה לעשות לומדה במסגרת העבודה שקשורה לחישובים מתמטיים.
פחד אלוהים זו לא מילה.
אבל להתחמק אי אפשר, אז ניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר ויהיה קל והרי אני משתמשת בחישובים האלה כל הזמן בלי לעשות עניין כי זה לא סיפור שקוראים לו מתמטיקה, אלא עבודה...
פתחתי את הלומדה והתחלתי.
וההתחלה היתה קלה, באמת שטויות שאני עושה כל יום בלי מחשבה שניה, עדיין הקדשתי המון מחשבה לכל שאלה, כי זה פתאום נראה לי טריקי ומאיים, ואז הגעתי לחלק המסובך שאותו אני לא עושה בשוטף וכולל משוואות עם נעלם שצריך לאזן ולהזיז ,לכפול, לחלק, לצמצם ובעיקר לדעת מה להציב איפה.
נבהלתי ממש, אבל ממש. הקול המבוהל התחיל לנסר לי בראש, אבל הרגעתי אותו ואמרתי לעצמי לחזור לדוגמא ולהבין מה עושים לפי הדוגמא, מה מציבים איפה, מה מצמצמים, מה כופלים, מה מחברים ואיך מגיעים לתוצאה נכונה. זה לקח רבע שעה, אבל הצלחתי.
והשאלה האחרונה היתה מלאה בכל כך הרבה נתונים: זמן, כמות, קצב, אחוזים  שהלכתי לאיבוד לחלוטין.
ניסיתי ושוב ניסיתי והרגשתי את הפאניקה משתלטת עלי. לא יודעת לא יודעת לא יודעת לא יודעת.
שלחתי לגמל הודעה, צילמתי את המסך ואמרתי שאני לא מצליחה.
הוא עושה כאלה דברים בקלות ובהנאה, כן, הוא ממש נהנה מזה, הסוטה.
אבל הוא היה באמצע משהו ולא היה יכול לענות מייד, לכן חזרתי אחורה לדוגמאות שהקדימו את השאלה.
כתבתי אותן על דף, עשיתי שוב את השאלות שהקדימו את השאלה הקשה, וכשהגעתי אליה, בדקתי בזהירות איזה נתונים להציב במשוואות ואיך לצמצם, להכפיל, לחלק ולחבר, ו....הצלחתי. כמעט חצי שעה זה לקח. אבל הצלחתי התשובה היתה נכונה.

שלחתי לגמל צילום מסך בהתרגשות על ותחושת הישג.
ואז נזכרתי שאחרי הלומדה יש לי עוד מבחן לעשות...
אין כבר מה להפסיד, צריך להכות בברזל בעודו חם.
התחלתי את המבחן, התקדמתי שאלה אחרי שאלה, הראשונות קלות, אחר כך הולכות ומסתבכות ובסוף הגעתי לשתיים קשות יותר, אבל לא קשות כמו השאלה מהלומדה.
הבעיה העיקרית היא שצריך לגמור את המבחן וללחוץ סיום ורק אחר כך יודעים את התוצאה, ואיך אני אדע אם החישובים שלי נכונים? אני כל כך לא בטוחה בעצמי ואין לי שום דרך להוכיח לעצמי שאני צודקת... מפחיד. אני יכולה להבחן רק פעמיים. אני בטוחה נכשלת, בטוח.
סיימתי את המבחן, לחצתי על כפתור הסיום ו......100.

קיבלתי מאה.

צילמתי מסך וכתבתי לגמל - הצלחתי הצלחתי הצלחתי הצלחתי!!!
צילמתי את השולחן וכתבתי שהשולחן נראה כאילו עשיתי חישובים להנחתת החללית בראשית על הירח, אבל מה זה משנה, הצלחתי!!

הוא קצת הצטער שלא היה יכול לעזור לי כי הוא מאד אוהב ללמד ומאד אוהב לעזור לי, אבל היה גאה בהצלחתי.
אני חושדת שלעולם הוא לא יוכל להבין את עוצמת הבהלה ואת החרדה המשתקת שאוחזת בי במצבים כאלה.
רק מי שסובל מאימת מתמטיקה יוכל להבין. כנראה.


אין תגובות:

פרסום תגובה