יצאתי היום להליכה.
מוריץ מת על זה.
הוא רואה שאני הולכת ללבוש בגדי הליכה וקופץ בהתרגשות.
רואה שאני נועלת את נעלי ההליכה (שהוא חורר היטב) ונובח מרוב התרגשות.
וכשאנחנו יוצאים הוא קופץ עלי ומסביבי , בקושי מסוגל להכיל את השמחה המתפרצת.
כל זה עובר מעל הדוגמנית.
היא רואה את בגדי ההליכה והולכת להתיישב בצד.
רואה את נעלי ההליכה ומסתכלת עלי בסלידה קלה.
מלווה אותנו עד לכניסה לבית, ואם אני לא מסתכלת, נשארת שם ולא מתקדמת מטר.
אם אני מסתכלת עליה ומזמינה אותה לבוא, היא באה באי רצון ומשתדלת להשתרך מאחור עד שאני לא שמה לב לרגע, מסתובבת וחוזרת הביתה.
לטיולים היא באה בשמחה, להליכות ממש לא, והיא יודעת להבדיל בינהם.
היום היא לא באה, ומוריץ ואני יצאנו לדרכנו בלעדיה.
כשחצינו שביל רחב, ראיתי מישהי עם פעוטה בת שנה וחצי -שנתיים על הידיים, מתקדמת לכיווני.
היא כנראה הלכה לטיול אחר הצהריים עם הילדה.
מאחוריה, במעלה השביל ראיתי משהו ורוד מונח על הרצפה, במרחק של עשרים מטרים.
"הורוד שמה, זה שלך?" הפניתי את תשומת לבה.
"אוי כן, המעיל של הילדה" היא אמרה והבעת יאוש עלתה לה על הפנים.
הבנתי אותה, לחזור עשרים מטרים בעליה עם פעוטה על הידיים, ואז להתכופף להרים מעיל מהרצפה...לא כיף.
"חכי, אני אביא לך" אמרתי והלכתי לכיוון המעיל הקטן הורוד.
מוריץ היה מופתע משינוי הכיוון והמסלול, אבל הוא כלב זורם ומיהר לכיוון העליה.
הוא התקרב למעיל ורחרח אותו, וכשהייתי במרחק של 3 מטרים, בלי שהיתה לי אפשרות לצפות ולעצור את זה - השתין על המעיל.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, או אותו, אז רק הבאתי לאשה את המעיל והתנצלתי עמוקות.
היא דווקא קיבלה את זה בספורטיביות ואמרה שתכבס את המעיל ושהכל בסדר.
אבל לאורך כל הטיול עדיין הרגשתי את המבוכה ואי הנעימות.
טמבל ג'ינג'י.
מוריץ מת על זה.
הוא רואה שאני הולכת ללבוש בגדי הליכה וקופץ בהתרגשות.
רואה שאני נועלת את נעלי ההליכה (שהוא חורר היטב) ונובח מרוב התרגשות.
וכשאנחנו יוצאים הוא קופץ עלי ומסביבי , בקושי מסוגל להכיל את השמחה המתפרצת.
כל זה עובר מעל הדוגמנית.
היא רואה את בגדי ההליכה והולכת להתיישב בצד.
רואה את נעלי ההליכה ומסתכלת עלי בסלידה קלה.
מלווה אותנו עד לכניסה לבית, ואם אני לא מסתכלת, נשארת שם ולא מתקדמת מטר.
אם אני מסתכלת עליה ומזמינה אותה לבוא, היא באה באי רצון ומשתדלת להשתרך מאחור עד שאני לא שמה לב לרגע, מסתובבת וחוזרת הביתה.
לטיולים היא באה בשמחה, להליכות ממש לא, והיא יודעת להבדיל בינהם.
היום היא לא באה, ומוריץ ואני יצאנו לדרכנו בלעדיה.
כשחצינו שביל רחב, ראיתי מישהי עם פעוטה בת שנה וחצי -שנתיים על הידיים, מתקדמת לכיווני.
היא כנראה הלכה לטיול אחר הצהריים עם הילדה.
מאחוריה, במעלה השביל ראיתי משהו ורוד מונח על הרצפה, במרחק של עשרים מטרים.
"הורוד שמה, זה שלך?" הפניתי את תשומת לבה.
"אוי כן, המעיל של הילדה" היא אמרה והבעת יאוש עלתה לה על הפנים.
הבנתי אותה, לחזור עשרים מטרים בעליה עם פעוטה על הידיים, ואז להתכופף להרים מעיל מהרצפה...לא כיף.
"חכי, אני אביא לך" אמרתי והלכתי לכיוון המעיל הקטן הורוד.
מוריץ היה מופתע משינוי הכיוון והמסלול, אבל הוא כלב זורם ומיהר לכיוון העליה.
הוא התקרב למעיל ורחרח אותו, וכשהייתי במרחק של 3 מטרים, בלי שהיתה לי אפשרות לצפות ולעצור את זה - השתין על המעיל.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, או אותו, אז רק הבאתי לאשה את המעיל והתנצלתי עמוקות.
היא דווקא קיבלה את זה בספורטיביות ואמרה שתכבס את המעיל ושהכל בסדר.
אבל לאורך כל הטיול עדיין הרגשתי את המבוכה ואי הנעימות.
טמבל ג'ינג'י.
 |
| לאורך הטיול |
 |
| טמבל ג'ינג'י |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה