אתמול עבדתי בקלבו"ש ולמרבה ההפתעה היה יום קל מבחינת עומס עבודה כמו שלא היה כבר שנה.
ברכתי על כל רגע ממנו ונהניתי מהעובדה שאני לא מסיימת את היום על ארבע.
מיעוט העבודה השאיר לי גם זמן פנוי לחשוב על מה הלאה.
מאז הפיצוץ בקלבוש אני פחות מרוצה שם ואני לא אוהבת לעבוד במקומות שאני לא מרוצה בהם. התחושה היא שהמינוסים מתחילים לעלות על הפלוסים וזה הזמן להתחיל לבדוק אלטרנטיבות.
האחראית נמנעה מלבוא להגיד שלום.
בדרך כלל שבכל יום עבודה שלי שם היא מוצאת תירוץ להכנס, להגיד שלום, לבדוק משהו, לשאול משהו, שזה בסדר גמור בעיני, היא האחראית והיא אמורה לתת את הדין אם יש תקלות, ויאללה שתבוא להציץ ולראות שהכל מתנהל כראוי, אין לי מה להסתיר ואין לי בעיה שיבדקו ויבקרו אותי (תרתי משמע).
היא לא באה למרות שהיה לה מה לשאול אותי, ולכן התכתבה איתי במייל.
נו בסדר, זה קצת ילדותי, אבל אני יכולה להבין את חוסר הרצון שלה לפגוש אותי כשהיא לא יודעת עד כמה אהיה חביבה אליה. בעיקר על רקע העובדה שציפתה שאבוא חולה לעבודה...
בשביל לסמן לה שהכל בסדר, הסכמתי לבקשה שלה שאבוא עוד יום השבוע לכמה שעות כי היא בבעיה.
אני לא עושה דווקא לאף אחד ובטח לא שורפת גשרים וחזיות בלי שיש לי גשרים חדשים או חזיות להחלפה.
ה-מה הלאה- כמו שהתלבטתי איתכן, נוגע באופציה להדריך וללמד.
היה איזה יום השתלמות שהלכתי אליו ופגשתי את האחראית עם ההשתלמויות בארגון ודיברתי איתה קצת.
היא עודדה אותי לפנות למכללה שבה למדתי, ואמרה שתמיד מחפשים שם אנשים טובים, ושאין לי מה להפסיד.
צודקת. מקסימום יגידו לי שאני לא מתאימה או שלא צריך ואני אהיה בדיוק איפה שאני עכשיו.
מה גם שהמרכזת של החוג שבו אני מעונינת ללמד, למדה איתי לתואר השני ומכירה אותי.
היא יודעת שקיבלתי מצטיינת בתואר וזה עשוי לעבוד לטובתי.
כתבתי לה מייל והיא ענתה בזריזות ושאלה אם אני מתכוונת להדרכה במרכז ההדרכה הייחודי של המכללה, אמרתי לה שלא, אלא שאני מעונינת להצטרף למרצים וללמד ממש.
היא אמרה שכרגע לא צריך, אבל שאשלח את קורות החיים שלי, עם התעודות וההסמכות שיש לי.
שלחתי את המייל ואת לחמי.
אולי יצא מזה משהו יום אחד ואולי לא.
לפחות ניסיתי.
דוגמנית וקשת בעת טיול לפנות ערב. מוריץ רץ קדימה.
ברכתי על כל רגע ממנו ונהניתי מהעובדה שאני לא מסיימת את היום על ארבע.
מיעוט העבודה השאיר לי גם זמן פנוי לחשוב על מה הלאה.
מאז הפיצוץ בקלבוש אני פחות מרוצה שם ואני לא אוהבת לעבוד במקומות שאני לא מרוצה בהם. התחושה היא שהמינוסים מתחילים לעלות על הפלוסים וזה הזמן להתחיל לבדוק אלטרנטיבות.
האחראית נמנעה מלבוא להגיד שלום.
בדרך כלל שבכל יום עבודה שלי שם היא מוצאת תירוץ להכנס, להגיד שלום, לבדוק משהו, לשאול משהו, שזה בסדר גמור בעיני, היא האחראית והיא אמורה לתת את הדין אם יש תקלות, ויאללה שתבוא להציץ ולראות שהכל מתנהל כראוי, אין לי מה להסתיר ואין לי בעיה שיבדקו ויבקרו אותי (תרתי משמע).
היא לא באה למרות שהיה לה מה לשאול אותי, ולכן התכתבה איתי במייל.
נו בסדר, זה קצת ילדותי, אבל אני יכולה להבין את חוסר הרצון שלה לפגוש אותי כשהיא לא יודעת עד כמה אהיה חביבה אליה. בעיקר על רקע העובדה שציפתה שאבוא חולה לעבודה...
בשביל לסמן לה שהכל בסדר, הסכמתי לבקשה שלה שאבוא עוד יום השבוע לכמה שעות כי היא בבעיה.
אני לא עושה דווקא לאף אחד ובטח לא שורפת גשרים וחזיות בלי שיש לי גשרים חדשים או חזיות להחלפה.
ה-מה הלאה- כמו שהתלבטתי איתכן, נוגע באופציה להדריך וללמד.
היה איזה יום השתלמות שהלכתי אליו ופגשתי את האחראית עם ההשתלמויות בארגון ודיברתי איתה קצת.
היא עודדה אותי לפנות למכללה שבה למדתי, ואמרה שתמיד מחפשים שם אנשים טובים, ושאין לי מה להפסיד.
צודקת. מקסימום יגידו לי שאני לא מתאימה או שלא צריך ואני אהיה בדיוק איפה שאני עכשיו.
מה גם שהמרכזת של החוג שבו אני מעונינת ללמד, למדה איתי לתואר השני ומכירה אותי.
היא יודעת שקיבלתי מצטיינת בתואר וזה עשוי לעבוד לטובתי.
כתבתי לה מייל והיא ענתה בזריזות ושאלה אם אני מתכוונת להדרכה במרכז ההדרכה הייחודי של המכללה, אמרתי לה שלא, אלא שאני מעונינת להצטרף למרצים וללמד ממש.
היא אמרה שכרגע לא צריך, אבל שאשלח את קורות החיים שלי, עם התעודות וההסמכות שיש לי.
שלחתי את המייל ואת לחמי.
אולי יצא מזה משהו יום אחד ואולי לא.
לפחות ניסיתי.
