יום בית

לא להאמין, בסוף זה הגיע גם אלי, הצטננתי.

בשנים שאחרי שהפסקתי לעשן זה היה קורה לי כל שנה כמו שעון, בדיוק באותו אופן ודווקא בשנתיים שלוש באחרונות, (אולי יותר, מי זוכר כשמשהו לא קורה?) החורפים היו עוברים עלי בקלילות.

אבל עדיין, למרות הזמן שחלף, זיהיתי את תחושת הדגדוג הלא נעימה בבית החזה שאחריה מגיע שיעול והרגשה כללית לא טובה. אני מכירה היטב את מהלך המחלה. שעולה כלפי מעלה והופכת לנזלת וכאבי ראש מלווה שהרגשה כללית לא טובה ובסף עוברת אחרי כמה לילות לא נעימים וכמה ימים לא משהו.

כל זה התחיל בלילה שבין שבת לראשון, אז קמתי בראשון לעבוד, אלא מה.

בשבועות האחרונים, בימי ראשון אני מתחילה בקלבו"ש בבוקר וממשיכה לעבודה העיקרית. יום די ארוך, אבל נסבל בדרך כלל. השבוע זה היה קצת יותר קשה, כי הרגשתי לא טוב.

האחראית הגיעה לקלבו"ש בבוקר, שזו הפתעה בפני עצמה, בדרך כלל היא עובדת מהצהריים עד הערב, ואחרי שראתה אותי ושמעה את הקול וצרוד והשיעול הכבד, אמרה לי שאולי אלך הביתה לנוח. 

הנדיבות המפתיעה הזו היתה קשורה לעובדה שלא ממש היה לי מה לעשות, היא סידרה אותי לעבודה לא נחוצה. אז היא הציעה שאלך הביתה, אבל שקודם אבדוק אם תמרה צריכה עזרה.

תמרה המסכנה טבעה בעבודה ואני נשארתי לעזור לה עד שהייתי צריכה ללכת לעבודה הבאה.
האחראית באה, ראתה שנשארתי ולא אמרה מילה.

עם התקדמות היום ההרגשה שלי הלכה והתחרבשה, השיעול הפך לחזק יותר ואפילו החום עלה לי לגבהים מינמליים, כאלה שלא עושים רושם , אבל עושים הרגשה ממש גרועה.

שלחתי הודעה לאחראית בקלבו"ש שתיקח בחשבון שאם לא אשתפר אני עלולה לא להגיע למחרת. רציתי לתת לה זמן למצוא לי החלפה, כי העבודה למחרת היא עבודה שבה אני לא רק נחוצה, אלא יש לי מעט מאד מחליפים אפשריים.

בתשובתה היא נשמעה לא מרוצה בעליל כי אני עושה לה פנצ'ר והאם אוכל לעבוד רק את סוף היום מחר, ארבע שעות אחרונות? 

אמרתי לה שאחזיר לה תשובה בערב לפי איך שארגיש.

מי שאני עובדת איתו בעבודה העיקרית (נקרא לו דב, אם נדרש לקרוא לו שוב) הסתכל עלי וריחם עלי ממש. אולי תלכי הביתה? הוא שאל, אני אסתדר פה עד סוף היום...

בסופו של דבר היו לי המון דברים לעשות, אז הלכתי רק שעה לפני הזמן , כשהרגשתי כבר ממש ממש חולה.

בבית הכנתי מרק עוף, שאין כמוהו הכרחי לשיפור סיכויי ההחלמה, ונכנסתי למיטה.

עם התקדמות השעות החום נסק עד כדי 37.9 מעלות.

עיגלתי בעשירית המעלה וכתבתי לאחראית שאני מצטערת, אני מרגישה מאד לא טוב ויש לי חום.

אז תוכלי לעבוד מ12 עד 16 ? היא שאלה.

הייתי קצת המומה מהתשובה ולכן כתבתי לה שרק אם ארגיש טוב יותר.

היא כנראה ויתרה על הסיכוי וכתבה לי שארגיש טוב ולילה טוב, בלי האייקון הרגיל של הפרח שהיא נוהגת לצרף, ללמדני שהיא ממש לא מרוצה.

בזמנים רגילים הייתי לוקחת כדור והולכת לעבוד את הארבע שעות האלה, אבל אחרי המשברים בקלבוש לא התכוונתי לחרב את הבריאות שלי על מזבח העבודה שם. מה גם שהעבודה שם קשה פיזית בהרבה מהעבודה העיקרית ובנוסף אני צריכה להיות שם בקרבה פיזית גדולה יותר לאנשים אחרים, וזה לא הוגן להדביק אנשים תמימים בצינון שלי שהולך ומתקרב להגדרה של ברונכיטיס.
אז נשארתי בבית ליום של מנוחה שלמה ולגימת מרק.

חייבת לציין שאני מאמינה באמת ובתמים שמרק עוף עוזר באמת ואני מתייחסת אליו כמו תרופה.
תרופה טעימה לאללה, אבל תרופה.

למחרת, אחרי יום של רביצה במיטה ונמנום מחלים, כבר הרגשתי טוב יותר והלכתי לעבוד.
והיום, אני ממשיכה במגמת שיפור.
עדיין משתעלת כמו חולת שחפת ומבהילה את כל מי שמתקרב לרדיוס של ארבעים מטרים, אבל ההרגשה הכללית השתפרה ואפילו הלכתי עם הכלבים המאושרים לטיול קצר.

אני מאד גאה בעצמי שאני שמה את עצמי במקום הראשון סוף סוף.
יש אנשים שזה יראה להם מובן מאליו, אבל בשבילי זה שיעור חשוב שאני לומדת בגילי המופלג.

כלבה חמודה באמצע הדרך