סוף סוף הסתדרו הכוכבים ככה שנסענו לאילת יחד.
היה דיון שלם על הלילה שלפני. האם אשן אצלו ונצא מוקדם בבוקר, האם אקום מוקדם בבוקר ואסע אליו ומשם נסע יחד או, לפי ההצעה הכי הזויה שלו, הוא יבוא אלי לאסוף אותי.
ההצעה הראשונה נפלה, כי הבנתי שזה לא מתאים לו. הוא חוזר רק בעשר וחצי מהעבודה, הוא יצטרך לנקות את הבית במיוחד בשבילי, ועוד ועוד.
לגבי ההצעה האחרונה, הסברתי לו בסבלנות שאין הגיון שהוא יסע קצת יותר משעה בשביל להסתובב ולנסוע לאילת, זה לא רק תוספת הקילומטרים והזמן עבורו, אלא גם הפקקים שיש בבוקר לכיוון המרכז שהוא לא לוקח בחשבון.
כך שקמתי בחמישי מוקדם ויצאתי בחמש בבוקר אליו.
הגעתי קצת לפני שש וחצי (כן הפקקים תפסו אותי כבר בחמש וחצי) ויצאנו לכיוון אילת אחרי שאירגנו הכל, שעה אחר כך.
לאילת הגענו בסביבות אחת עשרה בבוקר, זמן מצוין למי שלא ממהר לשום מקום.
נסענו ישר למועדון הצלילה והתארגנו להכנס למים.
החלטנו לעשות את הצלילה הראשונה בקצא"א ששם יש תמיד איזה סיכוי לראות דולפין, ולקח לנו איזה נצח קטן עד שהצלחנו להתארגן ולהכנס ממש למים. הגמל עבר כמה רגעים קשים של חוסר הצלחה להסתדר עם הציוד שלו וזה די הביא אותו למקום שבו חשבתי שנצטרך לוותר על הכל ולהמשיך בפעם אחרת. אבל אחרי שהצליח לסדר את מה שלא הסתדר ונכנס למים, נרגע וחזר לעצמו תוך דקות.
לבשתי חליפת חמישה מ"מ, חולצת לייקרה ונעלי צלילה. שכחתי את הכפפות באוטו והחלטתי שאני יכולה להסתדר גם בלעדיהן, בעיקר לאור ההתמרחות והעיכובים עד לכניסה למים.
עם הציוד המלא, והחליפה, כמות המשקולות היא גדולה והיה כבד לי ומסורבל מאד, כיוון שראיתי שהגמל מתעכב מאד, החלטתי להכנס למים ולחכות לו שם כדי להקל את הכובד.
בסופו של דבר הוא נכנס למים והתחלנו לצלול.
מההתחלה משהו לא הסתדר לי עם המסיכה והיא המשיכה להתמלא באדים כל הזמן, רוב הצלילה הייתי עסוקה בלמלא ולהוציא ממנה מים כדי שאוכל לראות את הדרך. היה לי די קר, אבל לא נורא, בעיקר לא הצלחתי להרגיע את הנשימה ולנשום לאט ורגוע.
האויר נגמר לי מהר מאד והגמל היה מופתע כשסימנתי לו שנשארו לי רק 50 בר (שזה ממש שלב לצאת כבר מהמים) עוד לא היינו קרוב ולחוף והוא היה מוכן כבר לתת לי את הוסת הרזרבי שלו אם נגיע לזה.
יצאתי מהמים עם 20-30 בר והרגשתי מאד מאד עייפה. לקראת סוף הצלילה הרגשתי שאני לא מצליחה להתקדם בקצב של הגמל ושאני כל הזמן רודפת אחריו.
יצאנו מהמים, הגמל עזר לי לקחת את הציוד לרכב ונסענו חזרה למועדון כדי לנוח, לשתות משהו חם ולהחליט אם אנחנו רוצים צלילה נוספת.
ישבתי במועדון בחוץ, בשמש, הורדתי את החלק העליון ונשארתי רק עם חולצת הלייקרה שקויתי שתתייבש ושהשמש תחמם אותי. החולצה לא ממש התייבשה והרוח הקלה קיררה אותי ונאבקה בשמש הנעימה. התלבטתי אם לקחת כדור נגד בחילות, כי לא הייתי בטוחה שאני מאה אחוז בסדר וויתרתי.
אחרי שעה מנוחה וכוס תה חמה החלטתי שאפשר כבר לצלול את הצלילה השניה. הגמל כבר היה מוכן הרבה לפני אבל חיכה לראות מתי אני ארגיש שאני רוצה ומוכנה לצלילה נוספת.
הרגשתי קצת פחות עייפה, אבל אמרתי לגמל שזו צריכה להיות צלילה איטית וצמודה. כי לא הייתי לגמרי בשיא כוחותי. קצת עצבן אותי שככה אני מרגישה ומאד רציתי צלילה נוספת וטובה יותר מהקודמת.
החלטנו על צלילה לסט"יל שזו צלילה קרובה ונוחה שיש הרבה מה לראות בה.
צללנו לשם באיטיות, היה לי קר ממש מהתחלה, אבל אמרתי לעצמי שככה זה, אחרי הכל מדובר בחורף.
כשהגענו לסטי"ל אחרי כמה דקות וצללנו קרוב לקרקעית בסמוך לו, הרגשתי לא טוב, היה קשה לי לנשום ולא הייתי בטוחה אם יש לי בחילה או משהו אחר, אבל הרגשה של מצוקה והתחלה של פאניקה כבר התחילו לעלות בי (אחר כך אמרתי לגמל שאם הייתי לבד הייתי עולה לפני המים בלי חניית בטיחות בגלל בהלה) סימנתי לגמל שאני לא מרגישה טוב ועלינו מייד לגובה הסיפון של הסירה. שם הוקל לי מעט באופן מיידי, סימנתי לגמל שטוב יותר והמשכנו בצלילה.
הסטי"ל כדרכו היה מלא בדגים, מקטנטנים ועד גדולים, היה שם לוקוס גדול שחשף עלינו שיניים, ממש חשף שיניים, הגמל הוציא את הווסת שלו מהפה והראה לי את השיניים ואני הבנתי שלא נדמה לי ,הוא באמת חושף שיניים.
אחר כך ראינו עוד לוקוס ענק-מפלצתי (במועדון אמרו לנו שמכירים את הלוקוס מפלצת הזה) לא ראיתי בחיים לוקוס גדול כל כך, מטורף. המשכנו מסביב לסיפון, עלינו לכסא הפיקוד ושם הרגשתי שהדופק שלי עולה והלב שלי פועם חזק. הנחתי יד על הלב, לסמן לגמל שאני מרגישה אותו והוא שאל אם אני רוצה לחזור, אמרתי שכן. ניסיתי לסמן לו שנשארו לי 110 בר במיכל, אבל לא הייתי בטוחה איך מסמנים וסימנתי משהו לא נכון, הוא חשב ששכחתי , אחרי שלושה חודשים בלי צלילה, איך מסמנים נכון. בסופו של דבר אחרי שני נסיונות הצלחתי לסמן נכון, בגלל שסימנתי קודם פעמיים שאני מרגישה לא טוב הוא נתן לי יד על מנת להקל עלי ועל מנת שנהיה קרובים ונתקשר דרך מגע היד וצללנו לכיוון החוף.
ממש לפני העליה מהחוף העמוק לחוף הרדוד הצלחתי לזהות אבנון על הקרקעית ולמרות ההרגשה הרעה, התרגשתי. לא כל יום מצליחים לזהות את הדג הארסי המסתווה הזה.
כשהגענו לחוף והוצאנו את הראש מהמים, אמרתי לגמל שאני מרגישה שאני הולכת למות עוד רגע. והוא הוריד את הציוד שלו ומיהר אלי לפתוח את הרצועות ולחלץ אותי מהמאזן הכבד.
ברגע שהוריד ממני את המאזן הקאתי ורעדתי בלי שליטה. הרגשתי חולשה איומה וחוסר אונים מתסכל.
הוא עזר לי לצאת מהמים, חיכה שאתאושש קצת, לקח את הציוד בחזרה למועדון ושלח אותי להכין כוס תה.
עדיין לבושים בחליפות הצלילה, שתינו את התה באוטו כי רק רציתי כבר להגיע למלון, אמנם הרגשתי יותר טוב, אבל רעדתי בלי יכולת להפסיק ולא רציתי להתקלח במקלחות הפתוחות במועדון.
בבית המלון היה נדמה לי שקבלת המפתח בדלפק אורכת שעות, עמדתי ורעדתי בחליפת הצלילה ורציתי שזה יגמר כבר. לא הצלחתי להתרכז בשיחה של הגמל עם פקידת הקבלה.
הגמל עלה איתי לחדר, שלח אותי למקלחת וירד להביא את הציוד.
עמדתי מתחת למים חמים קרוב לעשרים דקות לפני הפסקתי לרעוד. אחר כך נכנסתי למיטה, מתחת לשמיכה, שתיתי עוד כוס תה חמה שהגמל הכין לי והתחלתי להרגיש טוב הרבה יותר.
מאוחר יותר נסענו לקנות לי טלפון חדש ולאכול ארוחת ערב (מצויינת, באל גאוצ'ו) למסעדה נכנסתי עם גופיה, חולצה ארוכה, סוודר וקפוצון פוטר של הגמל והיה לי נעים.
בחזרה למלון, ישר למיטה מתחת לשמיכה עם הגופיה, החולצה והסוודר, כי רק ככה היה לי נעים.
הגמל החליט שאנחנו לא נצלול למחרת בבוקר. היה מודאג שאני לא לגמרי בסדר.
למחרת בבוקר התעוררתי עם התובנה שחוויתי היפותרמיה ומשם נבעו ההרגשה הלא טובה וצריכה האויר המוגזמת, כנראה.
אמרתי את זה לגמל וראיתי איך הכל נופל לו למקום בראש ואיך הוא מכה על חטא שלא הבין שזה המצב, כי זו סיטואציה שיכולה להתדרדר במהירות. הוא גם התחרט ממש על זה שחוסר היכולת שלי לסמן לו כמה בר אויר יש לי, הצחיק אותו, כי הוא לא הבין (וגם אני לא) שזה בלבול שנבע מההיפותרמיה.
כמו כל אירוע צלילה, ניתחנו את מה שקרה מכל הצדדים, מה הרגשתי, מה סימנתי, מה הוא חשב ואיך הוא הבין את המצב, הפקנו לקחים לעתיד החל מרמת הצלילה ועד לרמת ההתנהגות בחוץ לפני ואחרי צלילת חורף ובסופו של דבר יצאנו בתחושה שהפקנו פה שיעור חשוב מאד ולכן גם ההרגשה בסופו דבר היתה טובה.
זו לא היתה צלילת חלומות, אפילו לא קרוב, אבל,
ראיתי תמנון (קטן, סגול, בצלילה ראשונה), לוקוס חושף שיניים ולוקוס מפלצת ענק, ראיתי אבנון, למדתי שיעור חשוב וביליתי זמן איכות שרובו היה פשוט נפלא עם הגמל.
ויש לי טלפון חדש, עכשיו אני צריכה להוציא אותו מהקופסא סוף סוף ולהפעיל אותו.
היה דיון שלם על הלילה שלפני. האם אשן אצלו ונצא מוקדם בבוקר, האם אקום מוקדם בבוקר ואסע אליו ומשם נסע יחד או, לפי ההצעה הכי הזויה שלו, הוא יבוא אלי לאסוף אותי.
ההצעה הראשונה נפלה, כי הבנתי שזה לא מתאים לו. הוא חוזר רק בעשר וחצי מהעבודה, הוא יצטרך לנקות את הבית במיוחד בשבילי, ועוד ועוד.
לגבי ההצעה האחרונה, הסברתי לו בסבלנות שאין הגיון שהוא יסע קצת יותר משעה בשביל להסתובב ולנסוע לאילת, זה לא רק תוספת הקילומטרים והזמן עבורו, אלא גם הפקקים שיש בבוקר לכיוון המרכז שהוא לא לוקח בחשבון.
כך שקמתי בחמישי מוקדם ויצאתי בחמש בבוקר אליו.
הגעתי קצת לפני שש וחצי (כן הפקקים תפסו אותי כבר בחמש וחצי) ויצאנו לכיוון אילת אחרי שאירגנו הכל, שעה אחר כך.
לאילת הגענו בסביבות אחת עשרה בבוקר, זמן מצוין למי שלא ממהר לשום מקום.
נסענו ישר למועדון הצלילה והתארגנו להכנס למים.
החלטנו לעשות את הצלילה הראשונה בקצא"א ששם יש תמיד איזה סיכוי לראות דולפין, ולקח לנו איזה נצח קטן עד שהצלחנו להתארגן ולהכנס ממש למים. הגמל עבר כמה רגעים קשים של חוסר הצלחה להסתדר עם הציוד שלו וזה די הביא אותו למקום שבו חשבתי שנצטרך לוותר על הכל ולהמשיך בפעם אחרת. אבל אחרי שהצליח לסדר את מה שלא הסתדר ונכנס למים, נרגע וחזר לעצמו תוך דקות.
לבשתי חליפת חמישה מ"מ, חולצת לייקרה ונעלי צלילה. שכחתי את הכפפות באוטו והחלטתי שאני יכולה להסתדר גם בלעדיהן, בעיקר לאור ההתמרחות והעיכובים עד לכניסה למים.
עם הציוד המלא, והחליפה, כמות המשקולות היא גדולה והיה כבד לי ומסורבל מאד, כיוון שראיתי שהגמל מתעכב מאד, החלטתי להכנס למים ולחכות לו שם כדי להקל את הכובד.
בסופו של דבר הוא נכנס למים והתחלנו לצלול.
מההתחלה משהו לא הסתדר לי עם המסיכה והיא המשיכה להתמלא באדים כל הזמן, רוב הצלילה הייתי עסוקה בלמלא ולהוציא ממנה מים כדי שאוכל לראות את הדרך. היה לי די קר, אבל לא נורא, בעיקר לא הצלחתי להרגיע את הנשימה ולנשום לאט ורגוע.
האויר נגמר לי מהר מאד והגמל היה מופתע כשסימנתי לו שנשארו לי רק 50 בר (שזה ממש שלב לצאת כבר מהמים) עוד לא היינו קרוב ולחוף והוא היה מוכן כבר לתת לי את הוסת הרזרבי שלו אם נגיע לזה.
יצאתי מהמים עם 20-30 בר והרגשתי מאד מאד עייפה. לקראת סוף הצלילה הרגשתי שאני לא מצליחה להתקדם בקצב של הגמל ושאני כל הזמן רודפת אחריו.
יצאנו מהמים, הגמל עזר לי לקחת את הציוד לרכב ונסענו חזרה למועדון כדי לנוח, לשתות משהו חם ולהחליט אם אנחנו רוצים צלילה נוספת.
ישבתי במועדון בחוץ, בשמש, הורדתי את החלק העליון ונשארתי רק עם חולצת הלייקרה שקויתי שתתייבש ושהשמש תחמם אותי. החולצה לא ממש התייבשה והרוח הקלה קיררה אותי ונאבקה בשמש הנעימה. התלבטתי אם לקחת כדור נגד בחילות, כי לא הייתי בטוחה שאני מאה אחוז בסדר וויתרתי.
אחרי שעה מנוחה וכוס תה חמה החלטתי שאפשר כבר לצלול את הצלילה השניה. הגמל כבר היה מוכן הרבה לפני אבל חיכה לראות מתי אני ארגיש שאני רוצה ומוכנה לצלילה נוספת.
הרגשתי קצת פחות עייפה, אבל אמרתי לגמל שזו צריכה להיות צלילה איטית וצמודה. כי לא הייתי לגמרי בשיא כוחותי. קצת עצבן אותי שככה אני מרגישה ומאד רציתי צלילה נוספת וטובה יותר מהקודמת.
החלטנו על צלילה לסט"יל שזו צלילה קרובה ונוחה שיש הרבה מה לראות בה.
צללנו לשם באיטיות, היה לי קר ממש מהתחלה, אבל אמרתי לעצמי שככה זה, אחרי הכל מדובר בחורף.
כשהגענו לסטי"ל אחרי כמה דקות וצללנו קרוב לקרקעית בסמוך לו, הרגשתי לא טוב, היה קשה לי לנשום ולא הייתי בטוחה אם יש לי בחילה או משהו אחר, אבל הרגשה של מצוקה והתחלה של פאניקה כבר התחילו לעלות בי (אחר כך אמרתי לגמל שאם הייתי לבד הייתי עולה לפני המים בלי חניית בטיחות בגלל בהלה) סימנתי לגמל שאני לא מרגישה טוב ועלינו מייד לגובה הסיפון של הסירה. שם הוקל לי מעט באופן מיידי, סימנתי לגמל שטוב יותר והמשכנו בצלילה.
הסטי"ל כדרכו היה מלא בדגים, מקטנטנים ועד גדולים, היה שם לוקוס גדול שחשף עלינו שיניים, ממש חשף שיניים, הגמל הוציא את הווסת שלו מהפה והראה לי את השיניים ואני הבנתי שלא נדמה לי ,הוא באמת חושף שיניים.
אחר כך ראינו עוד לוקוס ענק-מפלצתי (במועדון אמרו לנו שמכירים את הלוקוס מפלצת הזה) לא ראיתי בחיים לוקוס גדול כל כך, מטורף. המשכנו מסביב לסיפון, עלינו לכסא הפיקוד ושם הרגשתי שהדופק שלי עולה והלב שלי פועם חזק. הנחתי יד על הלב, לסמן לגמל שאני מרגישה אותו והוא שאל אם אני רוצה לחזור, אמרתי שכן. ניסיתי לסמן לו שנשארו לי 110 בר במיכל, אבל לא הייתי בטוחה איך מסמנים וסימנתי משהו לא נכון, הוא חשב ששכחתי , אחרי שלושה חודשים בלי צלילה, איך מסמנים נכון. בסופו של דבר אחרי שני נסיונות הצלחתי לסמן נכון, בגלל שסימנתי קודם פעמיים שאני מרגישה לא טוב הוא נתן לי יד על מנת להקל עלי ועל מנת שנהיה קרובים ונתקשר דרך מגע היד וצללנו לכיוון החוף.
ממש לפני העליה מהחוף העמוק לחוף הרדוד הצלחתי לזהות אבנון על הקרקעית ולמרות ההרגשה הרעה, התרגשתי. לא כל יום מצליחים לזהות את הדג הארסי המסתווה הזה.
כשהגענו לחוף והוצאנו את הראש מהמים, אמרתי לגמל שאני מרגישה שאני הולכת למות עוד רגע. והוא הוריד את הציוד שלו ומיהר אלי לפתוח את הרצועות ולחלץ אותי מהמאזן הכבד.
ברגע שהוריד ממני את המאזן הקאתי ורעדתי בלי שליטה. הרגשתי חולשה איומה וחוסר אונים מתסכל.
הוא עזר לי לצאת מהמים, חיכה שאתאושש קצת, לקח את הציוד בחזרה למועדון ושלח אותי להכין כוס תה.
עדיין לבושים בחליפות הצלילה, שתינו את התה באוטו כי רק רציתי כבר להגיע למלון, אמנם הרגשתי יותר טוב, אבל רעדתי בלי יכולת להפסיק ולא רציתי להתקלח במקלחות הפתוחות במועדון.
בבית המלון היה נדמה לי שקבלת המפתח בדלפק אורכת שעות, עמדתי ורעדתי בחליפת הצלילה ורציתי שזה יגמר כבר. לא הצלחתי להתרכז בשיחה של הגמל עם פקידת הקבלה.
הגמל עלה איתי לחדר, שלח אותי למקלחת וירד להביא את הציוד.
עמדתי מתחת למים חמים קרוב לעשרים דקות לפני הפסקתי לרעוד. אחר כך נכנסתי למיטה, מתחת לשמיכה, שתיתי עוד כוס תה חמה שהגמל הכין לי והתחלתי להרגיש טוב הרבה יותר.
מאוחר יותר נסענו לקנות לי טלפון חדש ולאכול ארוחת ערב (מצויינת, באל גאוצ'ו) למסעדה נכנסתי עם גופיה, חולצה ארוכה, סוודר וקפוצון פוטר של הגמל והיה לי נעים.
בחזרה למלון, ישר למיטה מתחת לשמיכה עם הגופיה, החולצה והסוודר, כי רק ככה היה לי נעים.
הגמל החליט שאנחנו לא נצלול למחרת בבוקר. היה מודאג שאני לא לגמרי בסדר.
למחרת בבוקר התעוררתי עם התובנה שחוויתי היפותרמיה ומשם נבעו ההרגשה הלא טובה וצריכה האויר המוגזמת, כנראה.
אמרתי את זה לגמל וראיתי איך הכל נופל לו למקום בראש ואיך הוא מכה על חטא שלא הבין שזה המצב, כי זו סיטואציה שיכולה להתדרדר במהירות. הוא גם התחרט ממש על זה שחוסר היכולת שלי לסמן לו כמה בר אויר יש לי, הצחיק אותו, כי הוא לא הבין (וגם אני לא) שזה בלבול שנבע מההיפותרמיה.
כמו כל אירוע צלילה, ניתחנו את מה שקרה מכל הצדדים, מה הרגשתי, מה סימנתי, מה הוא חשב ואיך הוא הבין את המצב, הפקנו לקחים לעתיד החל מרמת הצלילה ועד לרמת ההתנהגות בחוץ לפני ואחרי צלילת חורף ובסופו של דבר יצאנו בתחושה שהפקנו פה שיעור חשוב מאד ולכן גם ההרגשה בסופו דבר היתה טובה.
זו לא היתה צלילת חלומות, אפילו לא קרוב, אבל,
ראיתי תמנון (קטן, סגול, בצלילה ראשונה), לוקוס חושף שיניים ולוקוס מפלצת ענק, ראיתי אבנון, למדתי שיעור חשוב וביליתי זמן איכות שרובו היה פשוט נפלא עם הגמל.
ויש לי טלפון חדש, עכשיו אני צריכה להוציא אותו מהקופסא סוף סוף ולהפעיל אותו.
 |
| לוקוס חושף שיניים |
 |
| אבנון חמוד |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה