היא אימצה אותנו לפני 16.5 שנים.
הגיעה בשבת אחר הצהריים לחצר של חמותי כשכולנו היינו שם ונראתה אבודה ועצובה מאד.
אני בכלל לא רציתי לקחת כלב.
שנתיים קודם הלכה לעולמה כלבתי הראשונה ולא האמנתי שיש כלב בעולם שיכול לתפוס את המקום שלה בלב שלי.
אבל סבתוש לא רצתה לתפוס מקום, היא רק רצתה בית.
היא הסתכלה עלינו בעיני ענבר עמוקות ועצובות, התחננה. היא היתה כל כך בודדה ואבודה. כל כך זקוקה.
דיברנו בנינו, כי המבטים שלה שברו לנו את הלב.
הוא אמר , מה את אומרת?
אני אמרתי, אין לי זכות להחליט, אני בתקופת לימודים ולא נמצאת בבית שבועות שלמים, זו החלטה שלך.
הוא אמר, אם היא תלך אחרינו כשנלך הביתה, היא יכולה להשאר.
והיא הלכה אחרינו, ונשארה.
בשקט בשקט מצאה לה פינה בבית. כל מה שרצתה היה שקט ושלווה. אף פעם לא באה בדרישות ולא תבעה תשומת לב או יחס. רק להיות בשקט. ליטופים התקבלו בברכה, אבל היא לא באה לדרוש אותם.
היא לא אהבה גברים, ואנחנו חשדנו שנערים התעללו בה, כי רגל קדמית אחת שלה היתה עקומה כאילו נשברה והתאחתה לבד, וסביב כל היקף הצוואר שלה היתה צלקת, כאילו חוט תיל היה כרוך שם ופצע אותה קשות.
אין לדעת מה עברה, אבל חוץ מפחד מגברים לא היה שום סימן אחר, היא היתה כלבה נהדרת עם כולם. עדינה עם ילדים, מכירת טובה על יחס חם.
כלבה שקטה וחסרת יומרות. היא פשוט היתה שם. חלק מובן מאליו כמעט.
היא ליוותה אותי בטיולים, בהליכות. אבל היו לה מסלולים משל עצמה שבהם אהבה ללכת, מקומות שאליהם היתה הולכת לחפש או לבקש אוכל, היה לה סדר יום משל עצמה שהתנהל בתיאום עם החיים בבית. היא היתה כלבה מאד עצמאית ועסוקה.
בשנים האחרונות, הלכה והזדקנה.
השמיעה הלכה וירדה עד שהפכה לחירשות. חירשות של ברכה. בחורפים האחרונים כבר לא שמעה את הרעמים שהפחידו אותה תמיד, היום נזכרתי שהיתה נכנסת להתחבא מהרעמים במקלחת. הראיה הלכה והתדרדרה גם היא. היא הפסיקה להסתובב לבדה, והעדיפה להשאר קרוב לבית או ללכת איתי.
היא סבלה מכאבים באגן, וההליכה שלה הלכה ונעשתה נוקשה, היא היתה נעה בצעדים קטנים, מתקתקת על פני הרצפה כמו רובוט שעיר.
בשנתיים האחרונות התחילה לעשות פיפי בבית, בהתחלה פעם בכמה ימים כשהיה בורח לה, ועם הזמן יותר ויותר ובימים האחרונים, פעמיים שלוש ביום. אפילו אם הדלת היתה פתוחה, היא העדיפה לא לרדת במדרגות. או מפחד או מכאב.
וכשכבר ירדה ויצאה החוצה, מייד היתה מבקשת שאעלה אותה בנביחות מתחתית המדרגות.
בשבועות האחרונים קיבלה כדורים נגד כאבים על בסיס יומי, כדי להקל עליה.
בהתחלה זה עזר לא רע ונראה היה שהוקל לה, אבל בשבוע האחרון, כמה פעמים לא הצליחה להעמד כלל, ויבבה מכאב או תחינה לעזרה. באחת הפעמים, בשלוש לפנות בוקר מצאתי אותה ליד שולחן האוכל, לכודה בין הכסאות לשולחן, לא מצליחה למצוא דרכה החוצה, יושבת בשלולית שתן ומייבבת בנסיון לקום וללכת משם.
היום הלכתי בבוקר לוטרינר ותארתי לו את מצבה.
הוא אמר שזו כבר לא איכות חיים, ואולי הגיע הזמן, אם אני מוכנה.
אמרתי לו שאני לא חושבת שיש למה לחכות, הרי בעוד שבוע או שבועיים זה לא יהיה קל יותר, ותוך כדי כך חשבתי- מה יתנו לה העוד שבוע או שבועיים האלה, מלבד סבל הולך וגובר, והבנתי שזו ההחלטה הנכונה.
בצהריים הבאתי אותה למרפאה. הוטרינר הציע שנצא החוצה לטיול עד שיכין את זריקת ההרדמה, אבל היא כבר לא במצב לטיול, אז פשוט התיישבתי מתחת לעץ, ליד המרפאה, על האספלט, והיא עמדה לידי.
ליטפתי אותה, והיא הניחה את ראשה בכף ידי ונהנתה מהליטופים ומהשמש החורפית החמימה והנעימה.
הוטרינר ניגש והזריק לה את חומר ההרדמה כל כך בעדינות שהיא אפילו לא ראתה אותו ולא הרגישה.
זה יקח כמה דקות עד שתרדם, הוא אמר.
ובנתיים המשכתי ללטף אותה, הראש שלה בכף ידי והיד השניה עוברת על פני הגוף הכחוש שלה לאט לאט, ליטופים רכים של אהבה.
היא היתה רגועה מאד, עמדה לה בשמש הנעימה והתמסרה לליטופים.
אחרי כמה דקות היא התיישבה, ראשה כבד יותר בכף ידי, הליטופים שלי עדינים יותר, אחר כך נשכבה, ונרדמה.
אני דיברתי אליה, למרות שידעתי שהיא לא שומעת, אמרתי איזה כלבה נהדרת היא, וכמה שאני אוהבת אותה.
הוטרינר בא והרים אותה, לקח אותה למרפאה ושם הזריק לה את החומר שמפסיק את פעולת הלב.
אני חיכיתי בחוץ והתחבקתי עם יוגה שבאה להיות איתי ובכיתי בכיתי בכיתי.
אחר כך הביא לי אותה עטופה בשקית ניילון ובשמיכה שלה, שהבאתי איתי.
לקחתי אותה הביתה ומאוחר יותר עלינו להר, כמה מאוהביה, יחד עם יוגה והפעוט שהתנדב לעזור וחפר עבורה את הקבר.
קברנו אותה, אני סיפרתי את סיפור חייה, ומי שרצה הוסיף אנקדוטות קטנות מחייה.
כיסינו את הקבר וכתבנו על אבן גדולה ושטוחה את שמה ותאריך מותה.
תודה לך כלבה נהדרת שהיית חלק מחיי כמעט 17 שנים, שליווית בשקט את הדרמות, המהומות, השמחות , העליות והירידות של החיים.
לא דרשת לך מקום, אבל כבשת אותו לאט לאט בנוכחות הלא תובענית שלך.
בלכתך השארת חלל נמוך, ארוך ושעיר עם אף מחודד שיודע להיות מונח בכף היד בדיוק מושלם.
נוחי על משכבך בשלום.
בתמונות מימין - בצעירותה הצבעונית.
בתמונות משמאל, בזקנתה השלווה ולבנת הפנים.
הגיעה בשבת אחר הצהריים לחצר של חמותי כשכולנו היינו שם ונראתה אבודה ועצובה מאד.
אני בכלל לא רציתי לקחת כלב.
שנתיים קודם הלכה לעולמה כלבתי הראשונה ולא האמנתי שיש כלב בעולם שיכול לתפוס את המקום שלה בלב שלי.
אבל סבתוש לא רצתה לתפוס מקום, היא רק רצתה בית.
היא הסתכלה עלינו בעיני ענבר עמוקות ועצובות, התחננה. היא היתה כל כך בודדה ואבודה. כל כך זקוקה.
דיברנו בנינו, כי המבטים שלה שברו לנו את הלב.
הוא אמר , מה את אומרת?
אני אמרתי, אין לי זכות להחליט, אני בתקופת לימודים ולא נמצאת בבית שבועות שלמים, זו החלטה שלך.
הוא אמר, אם היא תלך אחרינו כשנלך הביתה, היא יכולה להשאר.
והיא הלכה אחרינו, ונשארה.
בשקט בשקט מצאה לה פינה בבית. כל מה שרצתה היה שקט ושלווה. אף פעם לא באה בדרישות ולא תבעה תשומת לב או יחס. רק להיות בשקט. ליטופים התקבלו בברכה, אבל היא לא באה לדרוש אותם.
היא לא אהבה גברים, ואנחנו חשדנו שנערים התעללו בה, כי רגל קדמית אחת שלה היתה עקומה כאילו נשברה והתאחתה לבד, וסביב כל היקף הצוואר שלה היתה צלקת, כאילו חוט תיל היה כרוך שם ופצע אותה קשות.
אין לדעת מה עברה, אבל חוץ מפחד מגברים לא היה שום סימן אחר, היא היתה כלבה נהדרת עם כולם. עדינה עם ילדים, מכירת טובה על יחס חם.
כלבה שקטה וחסרת יומרות. היא פשוט היתה שם. חלק מובן מאליו כמעט.
היא ליוותה אותי בטיולים, בהליכות. אבל היו לה מסלולים משל עצמה שבהם אהבה ללכת, מקומות שאליהם היתה הולכת לחפש או לבקש אוכל, היה לה סדר יום משל עצמה שהתנהל בתיאום עם החיים בבית. היא היתה כלבה מאד עצמאית ועסוקה.
בשנים האחרונות, הלכה והזדקנה.
השמיעה הלכה וירדה עד שהפכה לחירשות. חירשות של ברכה. בחורפים האחרונים כבר לא שמעה את הרעמים שהפחידו אותה תמיד, היום נזכרתי שהיתה נכנסת להתחבא מהרעמים במקלחת. הראיה הלכה והתדרדרה גם היא. היא הפסיקה להסתובב לבדה, והעדיפה להשאר קרוב לבית או ללכת איתי.
היא סבלה מכאבים באגן, וההליכה שלה הלכה ונעשתה נוקשה, היא היתה נעה בצעדים קטנים, מתקתקת על פני הרצפה כמו רובוט שעיר.
בשנתיים האחרונות התחילה לעשות פיפי בבית, בהתחלה פעם בכמה ימים כשהיה בורח לה, ועם הזמן יותר ויותר ובימים האחרונים, פעמיים שלוש ביום. אפילו אם הדלת היתה פתוחה, היא העדיפה לא לרדת במדרגות. או מפחד או מכאב.
וכשכבר ירדה ויצאה החוצה, מייד היתה מבקשת שאעלה אותה בנביחות מתחתית המדרגות.
בשבועות האחרונים קיבלה כדורים נגד כאבים על בסיס יומי, כדי להקל עליה.
בהתחלה זה עזר לא רע ונראה היה שהוקל לה, אבל בשבוע האחרון, כמה פעמים לא הצליחה להעמד כלל, ויבבה מכאב או תחינה לעזרה. באחת הפעמים, בשלוש לפנות בוקר מצאתי אותה ליד שולחן האוכל, לכודה בין הכסאות לשולחן, לא מצליחה למצוא דרכה החוצה, יושבת בשלולית שתן ומייבבת בנסיון לקום וללכת משם.
היום הלכתי בבוקר לוטרינר ותארתי לו את מצבה.
הוא אמר שזו כבר לא איכות חיים, ואולי הגיע הזמן, אם אני מוכנה.
אמרתי לו שאני לא חושבת שיש למה לחכות, הרי בעוד שבוע או שבועיים זה לא יהיה קל יותר, ותוך כדי כך חשבתי- מה יתנו לה העוד שבוע או שבועיים האלה, מלבד סבל הולך וגובר, והבנתי שזו ההחלטה הנכונה.
בצהריים הבאתי אותה למרפאה. הוטרינר הציע שנצא החוצה לטיול עד שיכין את זריקת ההרדמה, אבל היא כבר לא במצב לטיול, אז פשוט התיישבתי מתחת לעץ, ליד המרפאה, על האספלט, והיא עמדה לידי.
ליטפתי אותה, והיא הניחה את ראשה בכף ידי ונהנתה מהליטופים ומהשמש החורפית החמימה והנעימה.
הוטרינר ניגש והזריק לה את חומר ההרדמה כל כך בעדינות שהיא אפילו לא ראתה אותו ולא הרגישה.
זה יקח כמה דקות עד שתרדם, הוא אמר.
ובנתיים המשכתי ללטף אותה, הראש שלה בכף ידי והיד השניה עוברת על פני הגוף הכחוש שלה לאט לאט, ליטופים רכים של אהבה.
היא היתה רגועה מאד, עמדה לה בשמש הנעימה והתמסרה לליטופים.
אחרי כמה דקות היא התיישבה, ראשה כבד יותר בכף ידי, הליטופים שלי עדינים יותר, אחר כך נשכבה, ונרדמה.
אני דיברתי אליה, למרות שידעתי שהיא לא שומעת, אמרתי איזה כלבה נהדרת היא, וכמה שאני אוהבת אותה.
הוטרינר בא והרים אותה, לקח אותה למרפאה ושם הזריק לה את החומר שמפסיק את פעולת הלב.
אני חיכיתי בחוץ והתחבקתי עם יוגה שבאה להיות איתי ובכיתי בכיתי בכיתי.
אחר כך הביא לי אותה עטופה בשקית ניילון ובשמיכה שלה, שהבאתי איתי.
לקחתי אותה הביתה ומאוחר יותר עלינו להר, כמה מאוהביה, יחד עם יוגה והפעוט שהתנדב לעזור וחפר עבורה את הקבר.
קברנו אותה, אני סיפרתי את סיפור חייה, ומי שרצה הוסיף אנקדוטות קטנות מחייה.
כיסינו את הקבר וכתבנו על אבן גדולה ושטוחה את שמה ותאריך מותה.
תודה לך כלבה נהדרת שהיית חלק מחיי כמעט 17 שנים, שליווית בשקט את הדרמות, המהומות, השמחות , העליות והירידות של החיים.
לא דרשת לך מקום, אבל כבשת אותו לאט לאט בנוכחות הלא תובענית שלך.
בלכתך השארת חלל נמוך, ארוך ושעיר עם אף מחודד שיודע להיות מונח בכף היד בדיוק מושלם.
נוחי על משכבך בשלום.
בתמונות מימין - בצעירותה הצבעונית.
בתמונות משמאל, בזקנתה השלווה ולבנת הפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה