בקלבו"ש העניינים הגיעו השבוע לידי פיצוץ.
אמנם האחראית תמכה בי וגיבתה אותי בפגישה עם המנהלת הבכירה, אבל כשהגעתי לעבודה השבוע גיליתי שהיא נכנסה לחדר שלי ושינתה והזיזה דברים, בלי לדבר איתי או לעדכן אותי.
אז כן, היא האחראית, אבל מי שעובד בחדר זו אני(לפחות חצי מהזמן) ומי שצריך להסתדר ולהתמצא בחדר זו אני.
יש לי אמונה שבעבודה שבה עובד יותר מאדם אחד צריך להיות סדר קבוע, ברמה כזו שאפשר לשלוח יד בעיניים עצומות ולדעת במה היא תיגע. ובכל מקרה אין הגיון להזיז לי דברים אחרי שסידרתי אותם כך שיעבדו הכי נכון והכי מתאים, ותאמינו לי שפה הOCD הנסתר שלי עובד בכל הכוח.
יכול להיות שבמצב רגיל הסדר החדש שעשתה היה סתם מעצבן אותי, אבל אחרי שנדרשתי לתת הסברים למנהלת הבכירה על דברים שלא היה לי בהם יד ורגל, התרתחתי ברמות של ביקוע אטומי. אני לא מוכנה לעבוד במקום שדורש ממני אחריות מלאה ועושה שינויים בלי לעדכן אותי. כמובן שזה בא על רקע של אירועים קודמים, שהיו מינוריים בעיני, כי לא נדרשתי להתייצב מול מנהלת בכירה ולהצטדק ולכן לא הרגשתי מאוימת מדברים שקרו ללא שיתוף שלי ולפעמים גם בלי לעדכן אותי לאחר מעשה. משכתי בכתפיים ואמרתי לעצמי שסוליסטית כמוני צריכה ללמוד לעבוד בצוות, ושדברים כאלה קורים בצוות.
אבל המצב לא רגיל במיוחד ואני זעמתי.
האחראית מתחילה לעבוד מאוחר יותר ולכן לא הייתה בתחילת היום, אבל לקראת סופו ביקשה שאבוא אליה לשיחה ושם שאלה אותי למה אני כועסת כל היום.
הסברתי לה למה והיא חזרה ואמרה שהתגובה שלי חריפה ויצאה מכל קנה מידה.
אני אמרתי שוב ושוב שאי אפשר לדרוש ממני להיות אחראית על משהו שאין לי שליטה עליו.
וככה דיברנו במעגלים דקות ארוכות.
היא אמרה שאם אני מרגישה ככה אז אולי אני צריכה לא לעבוד במקום כמו הקלבו"ש.
ואני אמרתי - את צודקת, יכול להיות שזה מה שצריך להיות.
ואז היא נבהלה, ממה שאמרה ומהתגובה שלי.
אבל את הנאמר אין להשיב ולכן סיימה את השיחה וביקשה שאבוא היום להשלים את השעות השבועיות שלי.
באתי היום.
אחרי יום עבודה במקום העיקרי שלי.
מבחינתי הייתי שלמה לחלוטין עם רעיון העזיבה ואפילו התחלתי לחשוב על אלטרנטיבות תעסוקתיות ואיך לתפור את זה למשרה הקיימת, אבל להפתעתי כשנגשתי לאחראית להגיד לה שהגעתי ולשאול מה היא רוצה שאעשה, מצאתי אותה במצב רוח פייסני מאד.
היא הושיבה אותי לשיחה בה אמרה שמה שהיה הוא משהו ללמוד ממנו, שהיא לא תבקש ממני לעשות את חלק העבודה שאני לא רוצה לעשות, שכל האירועים של השבוע האחרון לא מוחקים את הקשר ביננו ואת ההערכה האדירה שיש לה אלי, שהיא חושבת שאני מתאימה מאד למקום, ושלמרות שאני לא חושבת ככה, היא חושבת שאני עובדת נהדרת בצוות וששאר העובדים מאד אוהבים אותי.
כלומר, עשתה הכל כדי להשכיח את המילים שנאמרו.
אני, שעובדת על עצמי לא להיכנע לקריזות ולא לזרוק הכל בכל משבר, נעניתי והסכמתי לקבל את בקשתה ללא המילים להתפייס ולהמשיך הלאה , לפתוח דף חלק. אולי אני באמת מתבגרת.
אחר כך הלכתי למרוח את הזמן עד שאוכל ללכת הביתה, כי לא באמת היה לי מה לעשות.
אבל בנתיים, בימים שעברו מאז הפיצוץ, התחילה לנקר לי המחשבה על עבודה אחרת, בהדרכה.
כתוספת , כמשרה חלקית נוספת.
זה מאד מורכב לביצוע ודורש שינויים ותנאים שלא קיימים כרגע, אז הביצוע לא יהיה כל כך פשוט.
אם בכלל.
אני אתן למחשב הזו זמן ואראה אם היא עוזבת או מתנחלת.
אמנם האחראית תמכה בי וגיבתה אותי בפגישה עם המנהלת הבכירה, אבל כשהגעתי לעבודה השבוע גיליתי שהיא נכנסה לחדר שלי ושינתה והזיזה דברים, בלי לדבר איתי או לעדכן אותי.
אז כן, היא האחראית, אבל מי שעובד בחדר זו אני(לפחות חצי מהזמן) ומי שצריך להסתדר ולהתמצא בחדר זו אני.
יש לי אמונה שבעבודה שבה עובד יותר מאדם אחד צריך להיות סדר קבוע, ברמה כזו שאפשר לשלוח יד בעיניים עצומות ולדעת במה היא תיגע. ובכל מקרה אין הגיון להזיז לי דברים אחרי שסידרתי אותם כך שיעבדו הכי נכון והכי מתאים, ותאמינו לי שפה הOCD הנסתר שלי עובד בכל הכוח.
יכול להיות שבמצב רגיל הסדר החדש שעשתה היה סתם מעצבן אותי, אבל אחרי שנדרשתי לתת הסברים למנהלת הבכירה על דברים שלא היה לי בהם יד ורגל, התרתחתי ברמות של ביקוע אטומי. אני לא מוכנה לעבוד במקום שדורש ממני אחריות מלאה ועושה שינויים בלי לעדכן אותי. כמובן שזה בא על רקע של אירועים קודמים, שהיו מינוריים בעיני, כי לא נדרשתי להתייצב מול מנהלת בכירה ולהצטדק ולכן לא הרגשתי מאוימת מדברים שקרו ללא שיתוף שלי ולפעמים גם בלי לעדכן אותי לאחר מעשה. משכתי בכתפיים ואמרתי לעצמי שסוליסטית כמוני צריכה ללמוד לעבוד בצוות, ושדברים כאלה קורים בצוות.
אבל המצב לא רגיל במיוחד ואני זעמתי.
האחראית מתחילה לעבוד מאוחר יותר ולכן לא הייתה בתחילת היום, אבל לקראת סופו ביקשה שאבוא אליה לשיחה ושם שאלה אותי למה אני כועסת כל היום.
הסברתי לה למה והיא חזרה ואמרה שהתגובה שלי חריפה ויצאה מכל קנה מידה.
אני אמרתי שוב ושוב שאי אפשר לדרוש ממני להיות אחראית על משהו שאין לי שליטה עליו.
וככה דיברנו במעגלים דקות ארוכות.
היא אמרה שאם אני מרגישה ככה אז אולי אני צריכה לא לעבוד במקום כמו הקלבו"ש.
ואני אמרתי - את צודקת, יכול להיות שזה מה שצריך להיות.
ואז היא נבהלה, ממה שאמרה ומהתגובה שלי.
אבל את הנאמר אין להשיב ולכן סיימה את השיחה וביקשה שאבוא היום להשלים את השעות השבועיות שלי.
באתי היום.
אחרי יום עבודה במקום העיקרי שלי.
מבחינתי הייתי שלמה לחלוטין עם רעיון העזיבה ואפילו התחלתי לחשוב על אלטרנטיבות תעסוקתיות ואיך לתפור את זה למשרה הקיימת, אבל להפתעתי כשנגשתי לאחראית להגיד לה שהגעתי ולשאול מה היא רוצה שאעשה, מצאתי אותה במצב רוח פייסני מאד.
היא הושיבה אותי לשיחה בה אמרה שמה שהיה הוא משהו ללמוד ממנו, שהיא לא תבקש ממני לעשות את חלק העבודה שאני לא רוצה לעשות, שכל האירועים של השבוע האחרון לא מוחקים את הקשר ביננו ואת ההערכה האדירה שיש לה אלי, שהיא חושבת שאני מתאימה מאד למקום, ושלמרות שאני לא חושבת ככה, היא חושבת שאני עובדת נהדרת בצוות וששאר העובדים מאד אוהבים אותי.
כלומר, עשתה הכל כדי להשכיח את המילים שנאמרו.
אני, שעובדת על עצמי לא להיכנע לקריזות ולא לזרוק הכל בכל משבר, נעניתי והסכמתי לקבל את בקשתה ללא המילים להתפייס ולהמשיך הלאה , לפתוח דף חלק. אולי אני באמת מתבגרת.
אחר כך הלכתי למרוח את הזמן עד שאוכל ללכת הביתה, כי לא באמת היה לי מה לעשות.
אבל בנתיים, בימים שעברו מאז הפיצוץ, התחילה לנקר לי המחשבה על עבודה אחרת, בהדרכה.
כתוספת , כמשרה חלקית נוספת.
זה מאד מורכב לביצוע ודורש שינויים ותנאים שלא קיימים כרגע, אז הביצוע לא יהיה כל כך פשוט.
אם בכלל.
אני אתן למחשב הזו זמן ואראה אם היא עוזבת או מתנחלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה