שבוע החופש שלקחתי עבר ממש מהר.
מהר מידי אפילו.
חזרתי היום לעבוד ברגשות מעורבים, מצד אחד הייתי שמחה להמשיך את החופש עוד שבוע לפחות, ממש לא מיציתי. ומצד שני שמחתי לחזור כי תחושת האחריות התחילה לנשוך לי בעקבים והמון דברים הצטברו.
שמחתי גם לחזור לשגרה, כי החופש שלי הסתיים ב"בילוי" במיון עם קרובת משפחה, בפעם האלוהים יודע כמה בשנתיים האחרונות. אני לא כותבת על זה וגם הפעם לא ארחיב. הסיבה היחידה שאני מזכירה את זה, זו התחושה המוזרה שהיתה לי בדרך לבית חולים.
רק בשביל לתת רקע - אני שונאת בתי חולים בצרה קיצונית והנסיעות האלה למיון מכניסות אותי לסטרס מטורף, עד כדי לרוץ לשירותים לשלשל ברגע שאני מבינה שאי אפשר להתחמק מעוד נסיעה למיון, ובחילות וצמרמורות ומה לא.
לדעתי אחרי שנתיים ומשהו אני כבר סובלת מפוסט טראומה לפי התגובות הפיזיות שלי.
אתמול זה הגיע למצב שבנסיעה לבית חולים חלפה לי פתאום מחשבה שזה יהיה מאד פשוט להסיט רגע את ההגה הצידה בדיוק כשבאה מכונית ממול. התחושות האיומות יסתיימו ולא אצטרך להתמודד יותר עם הנסיעות והשהייה במיון וכל מה שבא אחריה.
המחשבה היתה קוסמת ומנחמת מאד. מבהיל כמה שלווה ונעימה היא היתה.
אבל כמו שבריר השניה שבה היא עברה לי בראש, כך מיהרה להעלם. זה היה רגע קצרצר, מרגיע ומפחיד גם יחד.
רק לחדד: אין לי מחשבות אובדניות ואין לי רצון או סיבה למות, אבל אותו שבריר שניה הבהיר לי איך מישהו יכול להחליט ולעשות מעשה בלתי הפיך בתוך רגע, כשלפני כן הכל נראה תקין ונורמלי לחלוטין.
אחרי החזרה הביתה, ארבע שעות אחר כך, הרגשתי כאילו רצתי מרתון תוך כדי עבודת פרך.
הייתי עייפה ומותשת,מוקלת ומתוחה, רעבה ואחוזת בחילה.
אז שמחתי לחזור לשגרה המנחמת , המרגיעה.
והעבודה, מבחינתה, קיבלה אותי בהתלהבות יתרה.
לקח לי בערך שעה לסדר את החדר לשביעות רצוני. אני אוהבת שהכל מסודר כמו שאני אוהבת ומרגישה היטב כשמישהו נוגע לי בדברים (היתה לי מחליפה יום אחד וזה היה מורגש מאד). ועוד שלוש שעות לעבור על הניירת ולהבין מי נגד מי ומה השתנה, הטלפונים וזרם האנשים לא פסקו כל היום והופתעתי שהצלחתי לצאת בזמן הביתה.
מאז אתמול רוב הזמן קר לי ואני לא מצליחה להתחמם.
הבטן מציקה לי, בצד, במקום שמציק לי כבר שנה, אבל יותר מהרגיל. (כבר יותר משבועיים).
אני עייפה, או יותר נכון מותשת ועדיין בא לי לבכות רוב הזמן למרות שהמחזור נגמר.
יש מצב שמצבי הנפשי לא משהו, אבל אם אני אצליח להתעלם מזה מספיק זמן, אולי זה יעבור לבד.
מהר מידי אפילו.
חזרתי היום לעבוד ברגשות מעורבים, מצד אחד הייתי שמחה להמשיך את החופש עוד שבוע לפחות, ממש לא מיציתי. ומצד שני שמחתי לחזור כי תחושת האחריות התחילה לנשוך לי בעקבים והמון דברים הצטברו.
שמחתי גם לחזור לשגרה, כי החופש שלי הסתיים ב"בילוי" במיון עם קרובת משפחה, בפעם האלוהים יודע כמה בשנתיים האחרונות. אני לא כותבת על זה וגם הפעם לא ארחיב. הסיבה היחידה שאני מזכירה את זה, זו התחושה המוזרה שהיתה לי בדרך לבית חולים.
רק בשביל לתת רקע - אני שונאת בתי חולים בצרה קיצונית והנסיעות האלה למיון מכניסות אותי לסטרס מטורף, עד כדי לרוץ לשירותים לשלשל ברגע שאני מבינה שאי אפשר להתחמק מעוד נסיעה למיון, ובחילות וצמרמורות ומה לא.
לדעתי אחרי שנתיים ומשהו אני כבר סובלת מפוסט טראומה לפי התגובות הפיזיות שלי.
אתמול זה הגיע למצב שבנסיעה לבית חולים חלפה לי פתאום מחשבה שזה יהיה מאד פשוט להסיט רגע את ההגה הצידה בדיוק כשבאה מכונית ממול. התחושות האיומות יסתיימו ולא אצטרך להתמודד יותר עם הנסיעות והשהייה במיון וכל מה שבא אחריה.
המחשבה היתה קוסמת ומנחמת מאד. מבהיל כמה שלווה ונעימה היא היתה.
אבל כמו שבריר השניה שבה היא עברה לי בראש, כך מיהרה להעלם. זה היה רגע קצרצר, מרגיע ומפחיד גם יחד.
רק לחדד: אין לי מחשבות אובדניות ואין לי רצון או סיבה למות, אבל אותו שבריר שניה הבהיר לי איך מישהו יכול להחליט ולעשות מעשה בלתי הפיך בתוך רגע, כשלפני כן הכל נראה תקין ונורמלי לחלוטין.
אחרי החזרה הביתה, ארבע שעות אחר כך, הרגשתי כאילו רצתי מרתון תוך כדי עבודת פרך.
הייתי עייפה ומותשת,מוקלת ומתוחה, רעבה ואחוזת בחילה.
אז שמחתי לחזור לשגרה המנחמת , המרגיעה.
והעבודה, מבחינתה, קיבלה אותי בהתלהבות יתרה.
לקח לי בערך שעה לסדר את החדר לשביעות רצוני. אני אוהבת שהכל מסודר כמו שאני אוהבת ומרגישה היטב כשמישהו נוגע לי בדברים (היתה לי מחליפה יום אחד וזה היה מורגש מאד). ועוד שלוש שעות לעבור על הניירת ולהבין מי נגד מי ומה השתנה, הטלפונים וזרם האנשים לא פסקו כל היום והופתעתי שהצלחתי לצאת בזמן הביתה.
מאז אתמול רוב הזמן קר לי ואני לא מצליחה להתחמם.
הבטן מציקה לי, בצד, במקום שמציק לי כבר שנה, אבל יותר מהרגיל. (כבר יותר משבועיים).
אני עייפה, או יותר נכון מותשת ועדיין בא לי לבכות רוב הזמן למרות שהמחזור נגמר.
יש מצב שמצבי הנפשי לא משהו, אבל אם אני אצליח להתעלם מזה מספיק זמן, אולי זה יעבור לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה