אחרי החתונה של הבן של חברה בחבורה הוותיקה, החליט המהנדס שהבשילה השעה שניסע כולנו, כל חברי החבורה, לחו"ל לכמה ימים. ניסע לאיזה חו"ל קרוב, נשכור שם וילה ונבלה ביחד, כמו פעם.
הוא סיפר לי את זה בשיחת טלפון, לפני שפתח את ההצעה לחופש בפני קבוצת הוואטסאפ של החבורה. ואמר שהוא דיבר עם הדביקה והם החליטו שלא יכול להיות שיהיה מצב שאני לא אבוא ושהם יודעים שהמצב הכלכלי שלי לא משהו ולכן הם מבקשים לשלם את החלק שלי, או להשתתף בתשלום שלי, או משהו כזה.
אני מודה שלא התעמקתי במילים המדויקות, כי תוך כדי שהוא אמר אותן, אני כבר חיפשתי דרך להתחמק ולהגיד לא באופן מנומס.
אתם מכירים אותי כבר, אני חושבת.
מה שאני לא יכולה לבד, אני לא מעוניינת לעשות. לא רוצה תרומות, נדבות וצדקות, תודה רבה.
אולי הייתי יכולה לאסוף מספיק כסף לטיסה ולתשלום החלק שלי בשכירת הוילה, אבל אז הייתי צריכה להתחשבן עם עצמי על כל קניית אוכל, ואם כולם היו הולכים לאכול במסעדה לפחות פעם ביום, זה כבר היה משאיר אותי בעמדה מאד לא נוחה של מה אני יכולה להרשות לעצמי, אם בכלל. המחשבה על סיטואציה כזו, של לשבת במסעדה ולבחור את המנה הזולה כדי שאוכל לשלם עליה, לחשב כל דולר בעלות ומה אוכל להרשות לעצמי מחר, מוכרת לי עד זרא מהתקופות הדלות של חיי ומעוררת חלחלה בדיוק בשל כך.
ומעבר לזה, אם אוציא את הכסף שיש לי על נסיעה כזו לא יישאר לי כלל כסף לצלילות עם הגמל ובטח לא לנסיעות לאילת או יותר מזה.
לא מצאתי שום דבר סביר להגיד למהנדס, ולכן אמרתי לו שאני באמצע העבודה ולא יכולה לדבר כרגע, ונדבר אחר כך.
מאז לא דיברתי איתו או עם הדביקה. שזה לא ממש חריג, אנחנו לא מדברים המון בטלפון.
אחרי שהם הציעו את ההצעה בקבוצה של החבורה, והרוב התחילו להגיב ולתאם תיאומים, התלבטתי אם ואיך להגיב. ולמרות ששאלו פעמיים באופן מפורש, האם זה מתאים לי ולעוד מישהם שלא ענו, עדיין לא עניתי.
קצת נתקעתי במקום מאד לא נוח.
לא התחשק לי לכתוב בקבוצה שאין לי כסף לנסיעה כזו. אני מתקפלת כולי מהמחשבה של מה שזה היה גורר אחריו. במקרה הגרוע רחמים על הגרושה המסכנה ובמקרה הגרוע גם כן, הודעות תמיכה והצעות מימון.
הם כולם אנשים מבוססים מי יותר ומי עוד יותר, ולהצטייר בתור הענייה המסכנה, לא בדיוק בא לי טוב. אני לא ענייה לתפיסתי, אני רק לא יכולה כרגע להרשות לעצמי בילויים מהסוג הזה.
זה דבר אחד שהמהנדס והדביקה יודעים על מצבי הכלכלי בקווים כלליים, ודבר אחר לגמרי לחשוף את זה לפני כולם.
אפילו בחתונה של הבן נתתי יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי רק כדי שלא יסתכלו עלי במסכנות (עגלגלית, שהיא הגרושה השנייה בחבורה יישרה איתי קו ונתנה סכום זהה, המהנדס שבא עם הדביקה נתן פחות מכפול על שניהם.).
היום בבוקר ההודעות הגיעו לכדי סיכום נושא וכבר לא הייתה ברירה, נשארו רק אני ועוד מישהי שהתלבטה אם להשאיר את הילדים לבד לשלושה ימים זה סביר, והחו'לניק שבחבורה ביקש לדעת מה איתנו, כי כל השאר אישרו.
פתאום נפל לי האסימון שהנסיעה נופלת על איזו בקרה דו שנתית גדולה בעבודה.
אמנם אני לא בטוחה שבדיוק בתאריכים המדוברים, אבל לא חשוב, זה תירוץ מספיק טוב.
מצטערת כתבתי, הנסיעה נופלת בדיוק על בקרה גדולה ואני לא אוכל להתחמק, אין שחרורים.
סעו בלעדי ואני אצטרף כבר בפעם הבאה.
אז אני חשה הקלה מסוימת, שמצאתי סיבה מספיק טובה ושאף אחד לא יכול להתווכח איתה או להציע לי לשלם כדי לפתור אותה. מצד שני אני מבואסת. הלוואי שהייתי יכולה לצאת לחופש כזה עם החברים שלי.
הוא סיפר לי את זה בשיחת טלפון, לפני שפתח את ההצעה לחופש בפני קבוצת הוואטסאפ של החבורה. ואמר שהוא דיבר עם הדביקה והם החליטו שלא יכול להיות שיהיה מצב שאני לא אבוא ושהם יודעים שהמצב הכלכלי שלי לא משהו ולכן הם מבקשים לשלם את החלק שלי, או להשתתף בתשלום שלי, או משהו כזה.
אני מודה שלא התעמקתי במילים המדויקות, כי תוך כדי שהוא אמר אותן, אני כבר חיפשתי דרך להתחמק ולהגיד לא באופן מנומס.
אתם מכירים אותי כבר, אני חושבת.
מה שאני לא יכולה לבד, אני לא מעוניינת לעשות. לא רוצה תרומות, נדבות וצדקות, תודה רבה.
אולי הייתי יכולה לאסוף מספיק כסף לטיסה ולתשלום החלק שלי בשכירת הוילה, אבל אז הייתי צריכה להתחשבן עם עצמי על כל קניית אוכל, ואם כולם היו הולכים לאכול במסעדה לפחות פעם ביום, זה כבר היה משאיר אותי בעמדה מאד לא נוחה של מה אני יכולה להרשות לעצמי, אם בכלל. המחשבה על סיטואציה כזו, של לשבת במסעדה ולבחור את המנה הזולה כדי שאוכל לשלם עליה, לחשב כל דולר בעלות ומה אוכל להרשות לעצמי מחר, מוכרת לי עד זרא מהתקופות הדלות של חיי ומעוררת חלחלה בדיוק בשל כך.
ומעבר לזה, אם אוציא את הכסף שיש לי על נסיעה כזו לא יישאר לי כלל כסף לצלילות עם הגמל ובטח לא לנסיעות לאילת או יותר מזה.
לא מצאתי שום דבר סביר להגיד למהנדס, ולכן אמרתי לו שאני באמצע העבודה ולא יכולה לדבר כרגע, ונדבר אחר כך.
מאז לא דיברתי איתו או עם הדביקה. שזה לא ממש חריג, אנחנו לא מדברים המון בטלפון.
אחרי שהם הציעו את ההצעה בקבוצה של החבורה, והרוב התחילו להגיב ולתאם תיאומים, התלבטתי אם ואיך להגיב. ולמרות ששאלו פעמיים באופן מפורש, האם זה מתאים לי ולעוד מישהם שלא ענו, עדיין לא עניתי.
קצת נתקעתי במקום מאד לא נוח.
לא התחשק לי לכתוב בקבוצה שאין לי כסף לנסיעה כזו. אני מתקפלת כולי מהמחשבה של מה שזה היה גורר אחריו. במקרה הגרוע רחמים על הגרושה המסכנה ובמקרה הגרוע גם כן, הודעות תמיכה והצעות מימון.
הם כולם אנשים מבוססים מי יותר ומי עוד יותר, ולהצטייר בתור הענייה המסכנה, לא בדיוק בא לי טוב. אני לא ענייה לתפיסתי, אני רק לא יכולה כרגע להרשות לעצמי בילויים מהסוג הזה.
זה דבר אחד שהמהנדס והדביקה יודעים על מצבי הכלכלי בקווים כלליים, ודבר אחר לגמרי לחשוף את זה לפני כולם.
אפילו בחתונה של הבן נתתי יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי רק כדי שלא יסתכלו עלי במסכנות (עגלגלית, שהיא הגרושה השנייה בחבורה יישרה איתי קו ונתנה סכום זהה, המהנדס שבא עם הדביקה נתן פחות מכפול על שניהם.).
היום בבוקר ההודעות הגיעו לכדי סיכום נושא וכבר לא הייתה ברירה, נשארו רק אני ועוד מישהי שהתלבטה אם להשאיר את הילדים לבד לשלושה ימים זה סביר, והחו'לניק שבחבורה ביקש לדעת מה איתנו, כי כל השאר אישרו.
פתאום נפל לי האסימון שהנסיעה נופלת על איזו בקרה דו שנתית גדולה בעבודה.
אמנם אני לא בטוחה שבדיוק בתאריכים המדוברים, אבל לא חשוב, זה תירוץ מספיק טוב.
מצטערת כתבתי, הנסיעה נופלת בדיוק על בקרה גדולה ואני לא אוכל להתחמק, אין שחרורים.
סעו בלעדי ואני אצטרף כבר בפעם הבאה.
אז אני חשה הקלה מסוימת, שמצאתי סיבה מספיק טובה ושאף אחד לא יכול להתווכח איתה או להציע לי לשלם כדי לפתור אותה. מצד שני אני מבואסת. הלוואי שהייתי יכולה לצאת לחופש כזה עם החברים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה