בשבוע שעבר מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים כל הזמן.
באמצע העבודה, כשדיברתי עם מישהי על משהו נוגע ללב.
כשדיברתי עם שימשיה על אמא שלה שאובחנה ממש עכשיו עם סרטן גרורתי.
כשהגעתי הביתה מאוחר, עייפה ורעבה והייתי צריכה לשטוף שוב את הרצפה מהפיפי של סבתוש.
ולא בכיתי בגלל העבודה הנוספת, העייפות או הרעב. בכיתי כי פתאום שמתי לב שאני גורפת את המים וממלמלת לעצמי "לא נורא, לא נורא" בלי לשים לב.
סוג של מנגנון הגנה כלפי עצמי שלא אכעס על סבתוש שלא מגיע לה שיכעסו עליה בגלל משהו שאין לה שליטה עליו.
ריחמתי עליה וריחמתי על עצמי והמשכתי לשטוף את הרצפה כשדמעות מציפות לי את העיניים וגודשות לי את האף.
היה שבוע לא מהמוצלחים שנרשמו בהיסטוריה.
גיליתי שהפסדתי המון כסף בביטוח כפול במשך שנים והוברר לי שאף אחד לא יחזיר לי אותו.
בזבזתי עוד כסף בהשגת נתונים מיותרת מחברת האשראי ובדרך בזבזתי גם זמן ועצבים מיותרים לגמרי.
בנוסף גיליתי שביטוח פרטי שהיה אמור להיות משולם, לא שולם לחלוטין ולכן כיסוי שהיה אמור להחזיר לי מעט כסף לא יוכל להיות מופעל. כלומר, עוד כסף אבוד.
והכסף שאמור היה להכנס, זה שכתבתי עליו, עדיין לא נכנס ואני לא מצליחה להבין למה. הנציגים החביבים בחברה מבטיחים לי שהם יבררו ויחזרו אלי, ובנתיים הם לא חוזרים אלי והכסף שהיה אמור להכנס לפני שבוע לכל המאוחר, עדיין לא נכנס.
בהתלהבותי ובניגוד לכל הכללים שלי, קניתי ציוד צלילה יקר עוד לפני כניסת הכסף ואני משלמת את עלותו ללא הכיסוי. עוד הוצאות כספיות חריגות נרשמו בתחום הכלביאדה שלי. אלף חמש מאות שקלים עד כה על הטיפול במוריץ ובעין של הדוגמנית פלוס הכדורים נגד כאבים של סבתוש. ועוד היד נטויה.
ואני צריכה לקנות טלפון סלולארי חדש, כי זה שאצלי, מגמגם עד כושל, איטי ומתפקד בקושי, עם סוללה שמחזיקה ארבע שעות במקרה הטוב.
במילים אחרות, מצבי הכלכלי לא להיט. שזו סיבה לא רעה בכלל להיות מבואסת.
אם ככה, החלטתי שאין ברירה. נמאס לי לגמרי ואני חייבת חופש.
הודעתי בעבודה שאני לא אהיה בשבוע האחרון של החודש ולמעשה, מאתמול אני בחופש.
יש לי המון ימי חופש ולמרות שבהתחלה עשו לי שרירים ואמרו לי שאין לי מחליפה, אני משכתי בכתפיים, ביני לבין עצמי, ואמרתי בלב, בעיה שלהם. לי נמאס, והגיע לי עד פה. יש לי עוד כשלושה שבועות של ימי חופש, ואני אנצל את מה שאני יכולה, שזה בסך הכל שבוע.
ביום חמישי, אחרי שכבר סיימתי את העבודה הודיעו לי שמצאו החלפה חלקית, כך שיכולתי לצאת עם קצת פחות רגשות אשמה.
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר מיוחד בחופש הזה.
כלומר, יש לי טיפול ריקול לאוטו. ואולי יש צלילה באילת בסוף השבוע, אבל בין לבין אין לי שום תוכניות מיוחדות ולא אכפת לי להתבטל ולנוח עד שימאס לי.
ואולי גם אקבל את המחזור קצת לפני הזמן, זה יעזור לי להגיע לצלילה לא בימים הכי כבדים של המחזור וגם יסביר את הדמעות הלא הגיוניות כל שבוע שעבר.
באמצע העבודה, כשדיברתי עם מישהי על משהו נוגע ללב.
כשדיברתי עם שימשיה על אמא שלה שאובחנה ממש עכשיו עם סרטן גרורתי.
כשהגעתי הביתה מאוחר, עייפה ורעבה והייתי צריכה לשטוף שוב את הרצפה מהפיפי של סבתוש.
ולא בכיתי בגלל העבודה הנוספת, העייפות או הרעב. בכיתי כי פתאום שמתי לב שאני גורפת את המים וממלמלת לעצמי "לא נורא, לא נורא" בלי לשים לב.
סוג של מנגנון הגנה כלפי עצמי שלא אכעס על סבתוש שלא מגיע לה שיכעסו עליה בגלל משהו שאין לה שליטה עליו.
ריחמתי עליה וריחמתי על עצמי והמשכתי לשטוף את הרצפה כשדמעות מציפות לי את העיניים וגודשות לי את האף.
היה שבוע לא מהמוצלחים שנרשמו בהיסטוריה.
גיליתי שהפסדתי המון כסף בביטוח כפול במשך שנים והוברר לי שאף אחד לא יחזיר לי אותו.
בזבזתי עוד כסף בהשגת נתונים מיותרת מחברת האשראי ובדרך בזבזתי גם זמן ועצבים מיותרים לגמרי.
בנוסף גיליתי שביטוח פרטי שהיה אמור להיות משולם, לא שולם לחלוטין ולכן כיסוי שהיה אמור להחזיר לי מעט כסף לא יוכל להיות מופעל. כלומר, עוד כסף אבוד.
והכסף שאמור היה להכנס, זה שכתבתי עליו, עדיין לא נכנס ואני לא מצליחה להבין למה. הנציגים החביבים בחברה מבטיחים לי שהם יבררו ויחזרו אלי, ובנתיים הם לא חוזרים אלי והכסף שהיה אמור להכנס לפני שבוע לכל המאוחר, עדיין לא נכנס.
בהתלהבותי ובניגוד לכל הכללים שלי, קניתי ציוד צלילה יקר עוד לפני כניסת הכסף ואני משלמת את עלותו ללא הכיסוי. עוד הוצאות כספיות חריגות נרשמו בתחום הכלביאדה שלי. אלף חמש מאות שקלים עד כה על הטיפול במוריץ ובעין של הדוגמנית פלוס הכדורים נגד כאבים של סבתוש. ועוד היד נטויה.
ואני צריכה לקנות טלפון סלולארי חדש, כי זה שאצלי, מגמגם עד כושל, איטי ומתפקד בקושי, עם סוללה שמחזיקה ארבע שעות במקרה הטוב.
במילים אחרות, מצבי הכלכלי לא להיט. שזו סיבה לא רעה בכלל להיות מבואסת.
אם ככה, החלטתי שאין ברירה. נמאס לי לגמרי ואני חייבת חופש.
הודעתי בעבודה שאני לא אהיה בשבוע האחרון של החודש ולמעשה, מאתמול אני בחופש.
יש לי המון ימי חופש ולמרות שבהתחלה עשו לי שרירים ואמרו לי שאין לי מחליפה, אני משכתי בכתפיים, ביני לבין עצמי, ואמרתי בלב, בעיה שלהם. לי נמאס, והגיע לי עד פה. יש לי עוד כשלושה שבועות של ימי חופש, ואני אנצל את מה שאני יכולה, שזה בסך הכל שבוע.
ביום חמישי, אחרי שכבר סיימתי את העבודה הודיעו לי שמצאו החלפה חלקית, כך שיכולתי לצאת עם קצת פחות רגשות אשמה.
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר מיוחד בחופש הזה.
כלומר, יש לי טיפול ריקול לאוטו. ואולי יש צלילה באילת בסוף השבוע, אבל בין לבין אין לי שום תוכניות מיוחדות ולא אכפת לי להתבטל ולנוח עד שימאס לי.
ואולי גם אקבל את המחזור קצת לפני הזמן, זה יעזור לי להגיע לצלילה לא בימים הכי כבדים של המחזור וגם יסביר את הדמעות הלא הגיוניות כל שבוע שעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה