אז כן, דברים משתנים אחרים קצת יותר מעשרים שנה של היכרות.
אולי זה הגיל, אולי הבריאות, אולי משהו אחר, אבל בחודשים האחרונים הוא מרשה לעצמו להביע רגשות וקרבה כמו שלא הרשה לעצמו מעולם.
אני לא חושבת שהיה איזה קו חד וחלק שעד אליו היה ככה וממנו אחרת, אלא יותר תהליך איטי של התקרבות וקרבה.
אם לפני כמה שנים היינו נפגשים פעם בשבועיים ובקושי מדברים בין לבין, הרי שהיום אנחנו מדברים כמעט כל יום ונפגשים בערך פעם בשבוע, שזה לא מעט לאנשים עובדים שגרים רחוק זה מזו.
פעם הוא היה מכנה אני בכינוי "ידידה" כשהיה מדבר עלי עם זרים, היום הוא אומר חברה. עוד מעט יגיד בת זוג , רחמנא ליצלן.
אני חושבת שהכל התעצם סביב הניתוח שעברתי לפני שנה וחצי, שאז הוא בא לבית חולים כל יום אחרי יום עבודה וישב לידי עד שגירשו אותו מהמחלקה.
אני יודעת שהוא מפחד לאבד, מפחד מהכאב הכרוך באובדן של אנשים קרובים. אחרי הכל הוא אלמן, יש לו נסיון כואב באבדן שכזה.
לכן חשדתי במשך השנים שזה מה שגורם לו להתרחק, ולא להתחייב באופן רשמי , הפחד שאם יהיה קרוב מידי, יצטרך לחוש את כאב האבדן.
בשיחות נשים, תמיד אומרים אל תנסי להסביר אותו ולתרץ אותו, מי שרוצה , עושה. והגמל באמת עשה, הרבה יותר מאשר דיבר, כל השנים.
אבל הוא כן אמר לי באחת השיחות לא מזמן, בדיוק את זה, שהוא מפחד להתקרב מידי כדי לא לסבול מייסורי האבדן, כמובן שאמר את זה במילים שלו, מילים אחרות, אבל זה היה הלך הרוח.
אבל אתה כבר קרוב ומרגיש ודואג, ואם תאבד, זה יכאב רצח, אז מה זה משנה איך תקרא לקשר, אמרתי לו. אם אתה כבר בתוך זה, אז למה שלא תהנה ממה שיש? הרי יש יתרונות לקשרים עם אנשים, לא רק חסרונות של אבדן.
אנחנו מדברים הרבה על החתולה שלו, שאנחנו לא בדיוק יודעים בת כמה היא, אבל היא זקנה וחולה. להערכתי עניין של שבועות עד חודשים עד שיגיע הרגע לחמול עליה ולגאול אותה. עכשיו היא בדיוק בשלב הלימבו הזה שבו תמיד תוהים האם איכות חייה שמורה מספיק או שהיא בסבל וייסורים שניתן לגאול אותה מהם.. ואנחנו משוחחים לא מעט על הכאב שבאבדן חתול או כלב ועל ההתלבטות הבלתי פוסקת של האם לגדל בעל חיים, ולהתייסר בלכתו הבלתי נמנעת, או לוותר מראש על הכאב, אבל גם על האושר של לחיות לצידם?
הגמל יוזם היום שיחות ומפגשים, אומר שהוא מתגעגע אלי ורוצה להיות איתי. הוא חושב עלי המון, שולח לי הודעות באמצע היום מידי פעם, מזכיר אותי ונזכר בי, ומספר לי אחר כך על כל זה.
הוא מגיע בימי שישי בערב, אנחנו מכינים ארוחה יחד, או יוצאים למסעדה או בית קפה. חוזרים הביתה, רואים סרט, או לפחות עשר דקות ממנו, ולמחרת בבוקר מכינים ארוחת בוקר יחד או נוסעים לאכול עם חברים.
אנחנו עובדים במטבח נהדר יחד, נעים לנו ומרגיש טבעי.
מצחיק אותי כשאני נזכרת שניסינו לבנות פעם מחסן כתר יחד והצלחנו לריב, כי שנינו ניסינו להוביל את התהליך, ובמטבח, מאד ברור שאני מנהלת והוא עושה מה שאני מבקשת. פשוט צריך להחליט מי מוביל ומי מובל.
אבל השבת לא נפגשנו.
ולא שלא יכולנו. אני תכננתי לאכול עם הבנות ובני זוגן ארוחת שישי. והגמל הציע לבוא ביום חמישי בערב עד שישי בבוקר. והאמת, לא התחשק לי כל כך. ידעתי שאחרי שבוע עבודה אני אהיה עייפה ושיש לי לא מעט הכנות לארוחת הערב, כי למרות שהגדולה הזמינה אליה הפעם, הכנתי את אותה כמות של אוכל וניקיתי את הבית כרגיל, כי אין לי זמן בימים אחרים, ועוד הייתי צריכה לקחת את חמותי ולנסוע לגדולה.
וכשהוא בא אני ישנה פחות טוב ויותר עייפה למחרת.
לשמחתי הוא אמר שהוא חושב שיש לו משהו בחמישי והוא לא מצליח לזכור מה, אז אמרתי שגם לי יש תחושה כזו שאני צריכה לעשות משהו ולא זוכרת מה...
הוא הציע לבוא בשבת בבוקר, אבל היה לי מבחן ללמוד אליו, של איזה קורס שאני מסיימת השבוע. ושוב ידעתי שאם יבוא, אחר כך אהיה עייפה ומוסחת ולא יתחשק לי לשבת ללמוד. וגם, גם רציתי להיות לבד.
אמרתי לו שאני צריכה ללמוד ושנפגש בשבוע הבא.
שוחחנו בטלפון גם בשישי בבוקר וגם בשבת, ואחר כך קמתי ולמדתי כמה שעות.
למעשה סיכמתי את חומר הלימודים על המחשב במסמך וורד ושלחתי לשתי בנות שלומדות איתי שהן אמהות לילדים קטנים ויש להן פחות זמן ללמוד.
ככה הרגשתי פחות אשמה שדחיתי אותו.
באמצע הזמנתי את יוגה לקפה, כי גם פה רגשות האשמה עובדים שעות נוספות, אני לא מצליחה כמעט להפגש איתה בחודשים האחרונים. כי בשבתות שהגמל פה, אני מותשת ואין לי חשק לראות ולדבר עם אף אחד אחרי שהוא הולך. וסוף סוף היה לי זמן ופנאי. זה אפילו סיפק לי פסק זמן בין שני פרקי לימוד לבחינה והפך אותה ליעילה יותר.
אמרתי לה שבאופן לא כל כך מפתיע, ככל שהוא רוצה אותי יותר, אני פחות מתגעגעת ופחות להוטה. בגלל שהמפגשים שלנו לא יומיומיים, אנחנו שנינו מתגייסים לקראת כל מפגש ומשתדלים לבוא ולהביא למפגשים את החלקים הטובים שלנו, וזה דורש לא מעט אנרגיה. אנחנו לא נמצאים באותו בית יחד באופן קבוע ושגרתי, ולכן בכל מפגש שלנו, אנחנו מתכווננים זה לזו באופן מלא מהרגע שהוא בא עד שהוא הולך וזה כיף אבל מעייף. והייתי צריכה שבת לעצמי, רגע רק לעצמי.
כן, זה נשמע מוזר, שלא לומר אדיוטי ממי שחיה לבד. אבל כמראה שצרכי הלבדות שלי גדולים משל אחרים. ואולי זה גם קשור לזה שעברתי תקופה של חודש או קצת יותר, לפני החתונה ואחריה שהיתה תקופה קשה ועמוסה בצורה יוצאת דופן.
אז הנה אני במלוא תפארתי, אי אפשר לרצות אותי. או שזה פחות מידי או שזה יותר מידי, אין אמצע.
זה מבאס אותי, למה אני לא יכולה לשמוח ולהנות ממה שיש.
הרי סוף סוף קורה מה שרציתי שיקרה כל השנים, ואני מרגישה צורך להתרחק.
למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?
הנה, אני מסיימת את הפוסט, מתכוונת לשלוח והוא כותב לי הודעת לילה טוב. הוא מרגיש שאני מדברת עליו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה