בגן האירועים היפיפה פגשנו את הכלה וחתנה וזה היה מרגש, כי לא ראינו אותה לפני כן. הם בדיוק סיימו לאכול בחדר החתן כלה ואחרי החיבוקים הנרגשים הלכנו להצטלם. הקטנה היתה יפה מאד והחתן שלה נראה מעולה בחליפה שבחרו. זו היתה הפעם הראשונה שנראה לי בוגר, אחרי הכל, אני מכירה אותו מאז שהיה בן קצת פחות מ18. פתאום כאילו השתנה בו משהו, זה היה מקסים.
בצילומי המשפחות הצלמים היו אותם צלמים שמלווים אותנו מהחתונה הראשונה, האחד הוא צלם יליד הישוב שלי שעבר לתל אביב והפך לצלם חתונות מבוקש מאד ונחשב מאד, ובצדק. והשני שעובד איתו ברוב החתונות הוא מטופל שלי שהכרתי כשהיה צעיר וחולה וליויתי אותו כל השנים, אנחנו מכירים כבר מעל 20 שנה וקשר ביננו הרבה מעבר למטפלת מטופל.
שני הצלמים הצטלמו איתי ופרסמו את התמונה באינסטגרם עם הכיתוב שמספר שהם מלווים אותי, האמא של הכלות, כבר שלוש חתונות ושזו החתונה האחרונה.
אחרי הצילומים של המשפחות התחילו לאט לאט להגיע האורחים, כלומר, הראשונים זה לאט לאט ואחר כך זה הפך לשטף אדם משמח., ביניהם גם הגמל שפער עיניים כשראה אותי, חיבק ואמר שאני נראית נהדר, מאד יפה. גם אני הרגשתי ככה. הרגשתי יפה והיה לי נוח, שאין מושלם מזה בעולם. גם בת דודתי ואחיה האמצעי, יחד עם ילדיו הגיעו לחתונה לשמחתי. דודתי והאח הגדול בחרו לא לבוא, למרות שלמחרת אמרה לי שהצטערה בסוף שלא באה.
הייתי כל כך עסוקה ושוחחתי עם כל כך הרבה אנשים, שהייתי מופתעת כשבאו לקרוא לי לחדר החתן כלה כדי להתכונן לחופה.
הקטנה אמרה לי מראש שהיא מתכוונת שאביה ואני נלווה אותה ושהיא בטוחה שנסתדר. ברור שנסתדר, זו החתונה שלה והתיעוב שלי אליו לא יפגע בשמחה שלה. אני בהחלט מסוגלת ללוות איתו את הבת שלי, אם זה מה שהיא רוצה.
מארגנת החתונה שהקטנה שכרה הדריכה אותנו לגבי הצעדה לאורך המסלול. באיזה קצב, איפה אנחנו משאירים אותה והולכים אל מתחת לחופה לחכות לה, הכל.
ראשונים פסעו החתן והוריו עם השיר שבחר להיכנס איתו לחופה, ואחריו אנחנו עם שיר הכניסה שלה שליווה אותה ממש עד החופה. אחרי שנפרדנו ממנה הלכנו לחופה ולא ראיתי עד כמה היא נרגשת. רק מאוחר יותר כשקיבלתי את הסרטון של הכניסה לחופה ראיתי שכמעט התעלפה מהתרגשות. בסרטון רואים שהיא ממש קצרת נשימה וכמעט מתנדנדת במקום.
אבל אחרי שהחתן ניגש אליה נראתה יציבה ורגועה יותר.
מתחת לחופה הטקס עבר די באיטיות והיה ארוך יחסית לטקסים קודמים, אבל ההתרגשות היתה גדולה והשמחה התפרצה עם שבירת הכוס, יחד עם המוני החברות שלה שנהרו לחבק ולברך. והיא כמי שעובדת בפנימיה דתית והפנימה היטב את החומר, עמדה וברכה את כל מי שביקש ברכה.
אחרי זה היו קצת ריקודים, ארוחה ושוב ריקודים. היה שמח ורחבת הריקודים היתה מלאה אנשים כל הזמן.
כמובן שלא באמת אכלתי, רוב הזמן נדדתי בין השולחנות לרחבת הריקודים. רקדתי המון, שתיתי קצת והייתי מאד שמחה.
כל החתונה היתה מאד שמחה. המון חברים של הזוג רקדו ושמחו והתרגשו, הם הזוג הראשון מהחבורה שלהם שמתחתן וההתרגשות היתה בשמיים. זו היתה אחת החתונות השמחות, לפחות בעיני.
מזג האויר היה מושלם, לא חם מידי ובסוף הערב היה אפילו קריר. גן האירועים היה יפיפה, הכל קרה בדיוק בזמן ובלי שום תקלות. מושלם.
החברים שלי פרשו לאט לאט ובסופו של דבר נשארנו הגמל ואני, ישבנו קצת ביחד והתחלנו להרגיש את הקרירות מזדחלת והחלטתי שאפשר להכריז על סיום.
הלכתי לחבק את הכלה והחתן שעוד רקדו עם חברים ולהפרד מהם. בדיעבד אני יודעת שאירוע הסתיים סופית בערך 40 דקות אחרי שהלכתי. כך שהייתי כמעט עד הסוף.
הגמל לקח אותי הביתה, שם נכנסנו למקלחת ויכולתי להוריד מעצמי את האיפור וספריי השיער, את השמלה והסנדלים ולהכנס למיטה, עדיין נרגשת ועם אדרנלין בשמיים, לקח המון זמן להרדם ובסוף הייתי צריכה חצי כדור שינה בשביל להצליח לישון.
הגמל נשאר לישון אצלי והרווחנו גם בוקר של יחד למחרת.
זאת כנראה היתה החתונה הכי מוצלחת שהיתה. או שאולי אני מרגישה ככה גם בגלל השמחה הגדולה על זה שסיימתי עם האירועים האלה.
זה מרגיש דומה לתחושת ההקלה שהיתה לי כשהקטנה סיימה את הגן, ואחר כך בית ספר יסודי ותיכון, בכל פעם כזו אמרתי לעצמי - זהו! נגמר! לא צריכה יותר לקחת ילדה לגן ובחזרה או להשאיל ספרים או להגיע לאינסוף שיחות הורים ומסיבות סיום.
אז זהו, נגמר, חיתנתי שלוש בנות ובשעה טובה סיימתי.
או כמו שכתבתי בקבוצת הוואטסאפ של החברים: אני את שלי, עשיתי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה