יום שישי, 29 ביוני 2018

אילת מהממת

כמו שהוא תכנן ואני קיוותי שיצליח, נסענו יחד לאילת.

נסעתי אליו אחרי הלימודים בקורס. מראש הכנתי והעמסתי על האוטו תיק עם ציוד צלילה, תיק בגדים להחלפה , תיק של הלימודים והתיק הרגיל שלי. גבר בטח היה מסתדר עם מברשת שינים ומפתחות לאוטו.
בעצם אם אני חושבת על זה, חוץ מהתיק הגדול של ציוד הצלילה שלו, הוא דחף את מעט הדברים שלו לתיקים שלי ואכן לקח פחות או יותר תיק צלילה ומפתחות לאוטו.

התכנון המקורי שלו היה שנקום  בשלוש לפנות בוקר, נתארגן ונצא. ככה שנגיע לאילת סביב שמונה וחצי, שנספיק לצלילה הראשונה. אבל באיזה שהוא שלב הוא הבין שאם הוא איתי, הוא לא צריך להצטרף לקבוצה ולכן הוא לא מוגבל לזמנים של המועדון ושלכן אנחנו יכולים להגיע מתי שבא לנו.
הלכנו לישון בעשר וחצי, אבל אני לא ממש נרדמתי כל הלילה (אני ישנה ממש גרוע במקומות שהם לא הבית שלי) ובארבע בבוקר קמתי באופן סופי והלכתי להעיר אותו, מזל שהוא ישן קל ומתעורר בקלות. התארגנו לאטנו, הגמל לקח את הזמן כדי שאנוח כמה שיותר, ויצאנו בסופו של דבר רק באיזור חמש.

הנסיעה היתה נעימה מאד. באופן מפתיע, למרות אורכה, לא השתעממנו.
דיברנו, שמענו מוזיקה, תכננו את הצלילות. עצרנו להפסקת סנדוויץ ומיץ גזר , אני הכנתי את הסנדוויצ'ים והגמל את מיץ  הגזר הסחוט טרי.
עמדנו באיזה מצפה קטן, שמשמש כמקום עצירה להרבה אנשים, ואכלנו, הסתכלנו על הנוף המדברי, על היעלים שהתחננו לאוכל ועל הציפורים שניסו לחטוף פירורים, כשאיזה זוג עבר לידנו והתפעל מהמוכנות שלנו עם הסנדוויצ'ים והמיץ. שיתפנו אותם במיץ וזה שימח את שנינו. כשנכנסנו לאוטו והמשכנו את הנסיעה, חשבתי לעצמי שזה כיף שאנחנו נהנים מאותם דברים קטנים.

כשהגענו לאילת, נסענו ישר למועדון שהגמל חבר בו, שכרנו ציוד, והתארגנו לכניסה למים.
הוא הציע שאלבש את החליפה שלי, כי עלול להיות לי קר במים. אני התלבטתי כי היה חם נורא בחוץ, אבל סמכתי על הנסיון שלו.
לבשתי את החליפה ותוך דקה הרגשתי שאני עולה באש. מתה מחום. לא יכולה לסבול את זה. אין הרבה דברים שמוציאים אותי מדעתי כמו התחושה הזו שאני מתבשלת למוות.
הגמל שלח אותי לעשות מקלחת, להתקרר קצת לפני שנכנס למים, אבל גם המקלחת לא עזרה. חזרתי, הורדתי את החליפה ואמרתי לו שאני נכנסת עם בגד ים וחולצת לייקרה ארוכה ושאם יהיה לי קר, אלמד לצלילה הבאה.
ספויילר - לא היה לי קר. מבחינתי זה היה מושלם, הטמפרטורה של המים היתה נהדרת לי, כמו אמבטיה פושרת ונעימה. אבל הבנתי למה הוא חשב שיהיה לי קר, הוא יצא מכל הצלילה שלנו רועד למרות שהקפיד להכחיש שקר לו.

להבדיל מהצלילות הקודמות שלנו, הפעם הוא הודיע שהוא לא מצלם, אז לקחתי בשמחה את המסכה שלו שעליה מורכבת מצלמת הגו-פרו וצילמתי את הצלילות שלנו, שתיים מתוך השלוש, כי לא היה לי כוח ללכת לחפש את הבטריות למצלמה אחרי הצלילה הראשונה.
מסתבר שאני צלמת הרבה יותר טובה ממנו. והיה גם נחמד לראות אותו לשם שינוי בצילומים. יש משהו מאד לימודי בלראות את עצמך במים. והגמל הוא לגמרי דוגמא ומופת של צולל יציב ומאוזן.
אבל הדבר הכי בולט, היה שהוא לא הפסיק לחייך. הוא פשוט חייך לאורך כל הצלילות מההתחלה ועד הסוף.
אני מכירה אותו כבר יותר מחמש עשרה שנים ובכל השנים האלה יחד לא ראיתי אותו מחייך כמו שחייך בצלילות האלה באילת.

ואיך היו הצלילות עבורי?
כמו גן עדן צבעוני יפיפה. אושר רטוב ושקט. שמחה צבעונית ומלאת חיים, יופי מתמשך שמתגבר בגלים.
התאזנתי מעולה במים, והצלילה היתה ללא מאמץ בכלל. אי אפשר להשוות לצלילות בים התיכון.
נהניתי כל כך. אני חושבת שגם אני חייכתי כל הזמן, אבל אין לזה תיעוד.

צללנו פעמיים ביום הראשון, אחר כך הלכנו לבית מלון קטן וזול שבו הגמל הזמין חדר. התקלחנו, הלכנו לעשות שליחויות (את נוסעת לאילת?? תקני לי מחשב! אתה נוסע לאילת?? תביא לי את הטלפון הזה והזה בצבע סגול!) אכלנו והלכנו לישון.
הגמל נרדם עוד לפני המחצית של משחק הכדורגל במונדיאל והפסיד את התבוסה הצורבת של ארגנטינה 3-0 . אני לא הרגשתי שהפסדתי כלום כשכיביתי את הטלויזיה , לקחתי כדור שינה, ליתר בטחון, והלכתי לישון.

קמנו מוקדם בבוקר, הגמל ירד לסופר שפתוח 24 שעות ביממה הביא מצרכים והכנו סנדוויץ' וקפה במלון. התארגנו והלכנו לצלילה האחרונה.
יום קודם צללנו בסביבות המועדון ואחר כך בחוף קצא"א , הפעם הלכנו לצלול לסטי"ל, חויה מדהימה, בעיקר אוסף הדגים שהתקבץ בראש התורן שלו, כולל המון המוני זהרונים ושלל דגים קטנים וגדולים.

חזרנו למלון להתארגן, התקלחנו, נחנו קצת, ארגנו את הדברים ולקראת הצהריים יצאנו צפונה.
כשעצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה בדרך, העלינו את צילומי הצלילה על גבי הטאבלט של הגמל וחווינו שוב את ההנאה והאושר של הצלילות. ניתחנו דברים, הפעם מנקודת המבט שלי ולמדנו עוד קצת על התיקשורת התת מימית שלנו, וגם על זו של מחוץ למים.
הגענו לבית של הגמל בסביבות חמש בערב, שתיתי שם קפה והמשכתי לבית שלי.
הגעתי הביתה מאושרת בתכלית ובאופן שלא משתמע לשתי פנים.

הנסיעה היתה טובה, הצלילות היו מעולות, הזרימה של הדברים היתה נינוחה. הכל הלך חלק ורגוע. השתלבנו והתאמנו בצורה מושלמת.
והיה לנו כל כך טוב ביחד, מההתחלה ועד לסוף.
כל כך טוב שאמרתי לו שאני רוצה שוב. לא בחודשי הקיץ, כי העומס באילת בחופש הגדול הוא בלתי נסבל, אבל מיד אחר כך.
נכון שהיה מעולה? הוא שאל אותי רגע לפני שנכנסתי לאוטו.
נכון.

בצלילה הראשונה נתפס לי שריר בשוק הרגל. התקשה כמו אבן. קראתי לגמל שהיה קצת לפני והוא בא ועזר לי לשחרר את השריר התפוס. תהליך מכאיב בפני עצמו. אחר כך החזיק לי את היד ומשך אותי לחוף שם נחנו קצת וחזרנו לצלול עוד טיפה.



יום ראשון, 17 ביוני 2018

קצת על עיניני עבודה

כרגיל, לא עוברות שתיים שלוש שנים, ושוב אני ניצבת בצומת וצריכה להחליט מה אני עושה הלאה.
פחות או יותר בצומת, כי אין עלי הרבה לחץ. באופן יחסי כמובן.
כרגע אני עובדת בשתי עבודות, כלומר, בשני מקומות, שניהם שייכים לאותו ארגון אבל בכל אחד מהם אני עושה עבודה קצת אחרת.
יש את העבודה הרגילה שבה אני נמצאת כבר חמש וחצי שנים.
ויש את הקלבו"ש שבו אני עובדת כשנה וחצי.

לפני שהגעתי לקלבו"ש האחראית שם מאד חששה להעסיק אותי.
אצל המנהלות היה לי שם של אחת שעושה בעיות, אתם מבינים. והיא קיבלה את חוות הדעת שלהם. אבל לא היתה לה המון ברירה, או לקבל אותי, או לסבול ממחסור בכוח אדם, אין מספיק כוח אדם איכותי בתחום שלי, בעיה כלל ארצית.
היא התלבטה והתלבטה, התייעצה עם חברה טובה וקרובה שלה שעבדה איתי בעבר, ואותה חברה אמרה לה- אל תתלבטי, תחטפי אותה לפני שיעלה משהו אחר ותפסידי אותה.
והיא אכן ביקשה אותי, ולפני שנה וחצי התחלתי לעבוד אצלה.

בהתחלה היא היתה מסוייגת וחשדנית.
היתה באה "לבקר" אצלי ולראות מה אני עושה במהלך היום.
ניסתה לראות איך אני מסתדרת פה ושם, איך אני עם שאר הצוות, בדקה עד כמה אני גמישה ו-ורסטילית, עד כמה אפשר לסמוך עלי וכמה צרות אני עושה.

עבר זמן. שנה וחצי.
ומה שהיא אומר עכשיו זה-
אני רוצה שתעברי לעבוד אצלי באופן מלא.
אני צריכה אותך, עם הגישה שלך והראש שלך, היושר, הקפדנות, יחסי האנוש שלך.
איתך אני יכולה לדעת בעיניים עצומות שהכל יהיה בסדר.
ויש עכשיו חלון הזדמנויות כשהסמרטוטית יוצאת לפנסיה והתקן שלה נפתח. אני חייבת להגיד למנהלת הגדולה שאני רוצה עכשיו. את מבינה שזה חלון הזדמנויות שאחר כך יסגר לפחות לשנה שלמה?

ואני מתלבטת.
מצד אחד, עד כמה שאני אוהבת את העבודה האחרת שלי, אני עוסקת בה כבר עשרים שנה והמון דברים השתנו בעשרים השנים האלה, ולא רק לטובה.
אני אוהבת את העבודה עצמה. הידע שצברתי הוא עצום וחבל לי לא להשתמש בו.
מצד שני הדרישות לעמוד בתקנים שהולכים ומחמירים משנה לשנה, וההקפדה עליהם גוזלת מזמני ומהיכולת שלי לעשות את מה שאני טובה בו, כל אלה שוחקים אותי עד דוק.

אבל, אני אדון לעצמי ויש לי חופש (לא מנוצל) לעשות מה שאני רוצה, בלי מנהלת. אני המנהלת של עצמי.
יש לי גמישות מבחינת הזמן שלי וההחלטה מה לעשות איתו ואיך לסדר את ימי העבודה שלי.
אם אני רוצה לצאת ללימודים, כמו עכשיו, שגוזלים ממני שעות ולפעמים ימי עבודה, אין בעיה, אני עושה את זה ומשלמת רק במחסור שעות עבודה ולא בכאב ראש של סידור עבודה שכולל אנשים אחרים. בטח לא בלריב, להתווכח או להתחנן למנהלת שתקבל את רצוני.
אני יכולה להשלים שעות ולהגדיל את המשרה שלי בכל מיני דרכים.
אפילו קוד הלבוש גמיש יותר מבמקומות אחרים.

ואם אעבור לעבוד בקלבו"ש בלבד כל אלה יגזלו ממני.
העבודה שלי תצטמצם למה שאני עושה עכשיו, שזה כייף כשזה יום בשבוע, אבל ממש לא בא לי לעשות מזה משרה מלאה.
אהיה כפופה לסידור העבודה והצרכים של הקלבו"ש.
יהיה לי פחות כאב ראש של דרישות המנהלות לעמוד בתקנים, זה נכון.

בגדול הלב אומר לא. בשום פנים ואופן לא. לא כמשרה יחידה. אולי להגדיל שם את השעות, אבל לא לעבוד שם באופן בלעדי.

ויש גם את עניין הקורס.
הקורס הוא בתחום מאד חדשני, ראשוני, ייחודי, מיוחד, מרגש ומדהים בעבודה שלי. זה תחום שעדיין לא ממש קיים, שצריך לבנות אותו.
תחום שמדליק אותי ומרגש אותי כמו שאני לא זוכרת כבר שנים. ברור לי שאני רוצה לבנות את התחום ולעסוק בו, כך או אחרת. או במסגרת הארגון שלי (עדיף) או מחוצה לו.
כל כך אני מתרגשת שקבעתי פגישה עם המנהלת הבכירה על מנת להציג לה את הנושא.
כיוון שהוא כל כך חדשני ועושה שינוי, ושינויים כידוע מייצרים התנגדויות, הכנתי מצגת שיהיה לי עם מה לבוא אליה ועם מה להלחם בהתנגדויות. ממש ישבתי והכנתי מצגת בבית.

על מנת שאפשר יהיה להבין למה אני מתרגשת מזה - אני בדרך כלל מפרידה בין הבית לעבודה. העבודה, עם כל כמה שאני אוהבת אותה, היא לא כל חיי, וחשוב לי מאד להקפיד על הפרדה, על מנת להקטין את השחיקה. לכן אני לא עושה בבית דברים של עבודה. לא לוקחת שאריות עבודה הביתה, לא קוראת מיילים של עבודה, לא עונה לקבוצות הוואטסאפ (שאני הבאתי להקמתן) של העבודה.
אבל פה, אני כל כך מתרגשת וכל כך רוצה להיות הראשונה, פורצת הדרך. זאת שיודעת, המקימה, המפתחת, אם הדרקונים, הבלתי נשרפת, מלכת האנדלים וראשוני האדם, שאני משקיעה בזה מזמני החופשי, ועוד נהנית מזה.

אם המנהלת תסכים להקים את היחידה המיוחדת שאני רוצה להקים, כשאני היא זו שמקימה, מעולה. ואז אצטרך לראות איך זה משתלב עם הקלבו"ש, וזה יכול להשתלב. וכך אוכל להגדיל שם את המשרה, אבל להיות עצמאית הרבה יותר.
ואם היא לא תקבל את הרעיון שלי, אצטרך לצאת מהארגון, באופן חלקי או מלא ולעשות את הקמת התחום לבד או דרך ארגון אחר. מה שאני פחות רוצה, אבל מוכנה לעשות.

אז המנהלת של הקלבו"ש לוחצת. היא רוצה תשובה עד מחר.
ואני, הפגישה שלי עם המנהלת הגדולה תהיה רק בשבוע הבא.
אני צריכה קצת דיפלומטיות והרבה זהירות כדי למצוא את הדרך הטובה יותר לי, בלי לשרוף גשרים ובלי לפגוע.

אף פעם לא הקמתי משהו מאפס בעבודה שלי. זה מפחיד ומלהיב, מרגש ומטריד.
מעיר אותי לפנות בוקר וממלא לי את הראש במחשבות.
אני לא פרוייקטורית, לא יזמית, לא מרימה הפקות. אני מתפקדת מעולה בשגרה, כשאני יודעת מה צריך, איך כמה ומתי.
ועכשיו זה.
אם זה יצליח להתגשם, זו תהיה פריצת דרך. שלי אישית, אם לא יותר מזה.
היש מרגש מזה?


יום ראשון, 10 ביוני 2018

שינויים תזונתיים

הפסקתי לצרוך סוכר, נקי, במאכלים ואפילו בפירות.
הפחתתי למינימום צריכת קמח לבן, לא לגמרי, אבל הפחתתי משמעותית.
אני אוכלת ושותה מורינגה בכל דבר. וכשאני אומרת כל דבר, אני מתכוונת כל דבר.
בטוסט, בתה, בסלט, עם יוגורט, ואפילו בכרוב שאני כובשת.
הידעתם שכרוב כבוש הוא עשיר בפרוביוטיקה?
אני יודעת, עכשיו. הפכתי לאבן שואבת לכל הידע האלטרנטיבי הקיים.
קפה אני שותה רק אחד בבוקר. אחד בבוקר. אחד. בבוקר.
מי שמכיר אותי יודע שעד עכשיו חייתי על קפה.

אבל כשלקחתי אנטיביוטיקה, הטעם בפה שלי השתנה ברמה כזו שהקפה לא היה לי טעים.
הרגישות שלי למתוק עלתה, כך שאפילו הפחתת הממתיקים בחצי לא הספיקה , הכל היה מתוק לי מידי.
כדי להמחיש- יוגורט במתיקות מעודנת, מתוק לי כמו גלידה. לא יכולה לגעת בו עכשיו.
אז זה לא נורא לא לאכול מתוק.
ככל שהזמן עובר זה נעשה קל יותר.
ברגע שמפסיקים עם סוכר, התנודות של רמות האינסולין הופכות למתונות יותר והחשק הנואש למתוק נעלם.
אבל לעומת זה החשק לקוטג' או יוגורט הגיע בהתחלה לשיאים שאני לא מכירה.
גם זה הולך ופוחת לאט לאט.

לכן אני שותה לא ממותק ומתחילה לגלות איזה טעם יש לדברים.
לנענע יש טעם מריר, שאני לא בטוחה שאני אוהבת.
הכי טעים לי מים עם לימון.
מים רותחים עם לימון.
מה שמוכיח מעל לכל ספק שאני זקנה , כי מי שותה מים עם לימון?


אני לוקחת פרוביוטיקה, בכמויות גדולות מהמומלץ על האריזה.
ואני מקווה לטוב.
כי אני עוד לא מרגישה נפלא.
האנרגיות חזרו כמעט לגמרי, כבר יש לי יותר כוחות ואני לא עייפה כמו שהייתי.
באופן כללי אני מרגישה הרבה יותר טוב.
אבל עדיין לא נוח לי בבטן, לפעמים יותר ולפעמים פחות.
אבל המגמה חיובית בסך הכל,

אז יאללה מורינגה:


















תראו מי חזרה אלינו , ברוכה השבה תיאו!