יום ראשון, 7 במרץ 2021

סוף סוף אילת

 תכנון הנסיעה והחופש, שהחל בדצמבר  ונדחה שלוש פעמים הגיע סוף סוף לידי מימוש.

כל כך חיכיתי לנסיעה והיא נדחתה שוב ושוב, שעד שנכנסתי לאוטו של הגמל, לא האמנתי שזה ממש קורה.
הגמל הגיע באיחור של שעתיים. לא באשמתו, היו פקקים מטורפים ומחסומי משטרה כל הדרך. אבל דיברנו בטלפון תוך כדי והחלטנו לא להלחץ מהעיכוב, זה בסך הכל עיכוב.
החופש מתחיל מהרגע שאני מתיישבת לידו באוטו ולכן לא מתחילים אותו כשמגיעים לאילת, אלא כשיוצאים לדרך.

למרות שהנסיעה הארוכה יכולה להיות מיגעת ומתישה, אנחנו נהנים מאד לנסוע יחד.
אנחנו מדברים ושותקים, מקשיבים למוזיקה ושרים איתה, צוחקים, לפעמים מתווכחים והזמן עובר מאד מאד מהר.
הגמל אוהב לנהוג ובדרך כלל לא רוצה שאחליף אותו בנהיגה, ואני אוהבת שהוא נוהג, אז זה מסתדר מצוין.
אני מכינה לנו אוכל לדרך, בכל זאת מדובר בנסיעה ארוכה כשבדרך כלל אנחנו יוצאים אליה ישר מיום עבודה ולמי יש זמן לאכול כשאורזים ציוד צלילה ותיק עם בגדים וכל מה שצריך, ואנחנו אוכלים בדרך.
הפעם אכלתי בזמן שחיכיתי לגמל והוא אכל בדרך וסרב להתחלף בנהיגה לצרכי אכילה נינוחה.

לאילת הגענו באחת עשרה בלילה, למלון שכבר היינו בו וחזרנו אליו בגלל שהוא נוח לנו מאד, מלון דירות, עם מקלחת נהדרת, מטבחון מספק, מרפסת אדירה ושתי מיטות יחיד.
שתי מיטות הן תנאי הכרחי לבחירת המלון שלנו. יותר חשובות מהרבה דברים אחרים.
מראש אני לא אוהבת לישון עם עוד מישהו במיטה (היוצא מן הכלל - מנחם) והגמל גילה עם השנים ואחרי שגמר להעלב מזה שאני לא רוצה לישון איתו, שגם הוא מעדיף מיטה משלו, ששם לא מפריעות לו ההתהפכויות שלי, ולי לא מפריעות אלה שלו. אנחנו אפילו מעדיפים חדרים נפרדים, אבל זו דרישה מוגזמת מחדרי מלון ברמת המחירים שאנחנו מוכנים לשלם ובסך הכל יש יתרון בזה שאני יכולה להתעורר ולשלוח יד למיטה ליידי לגעת בו בקצה אצבע, כשאני עוד לא ערה לחלוטין.
עוד יתרון במלון הזה, זה שאין מגע עם אנשי הצוות כלל, ומגע מינימלי עם אורחים אחרים. אין חדר אוכל ומקומות משותפים מלבד המסדרונות והמעליות.

לקח זמן עד שהלכנו לישון ועד שנרדמנו, ואז כרגיל התעוררתי מוקדם מידי בבוקר.
אני לא ישנה טוב בבתי מלון, במיטות שהן לא שלי, אבל זה בדרך כלל מתאזן בלילה השני או כשאני חוזרת הביתה, אז לא כל כך אכפת לי. מקסימום אני יותר עייפה.

בבוקר קמנו והלכנו לעשות סיבוב בחנויות על פי הזמנה. כמעט תמיד אנחנו מקבלים הזמנות מהמשפחה לגבי קניה או בדיקת מחירים באילת לעומת שאר הארץ ואנחנו עושים את זה בשמחה.
בחנות הראשונה שבה היינו קיבלתי הודעה מיוגה שאבא שלה נפטר ויצאתי לשוחח איתה ולהבין אם היא צריכה אותי. אם היתה אומרת שכן, היינו מוותרים על הכל וחוזרים מיד, אבל היא אמרה שיש המון סידורים לפני הלוויה ושאין צורך שאחזור. 

לכן נשמתי עמוק, הנחתי את זה בצד, סיימנו את סבב החנויות לפי הסדר, והלכנו לצלול. לא מיהרנו להכנס למים ופספסנו את הדולפינים בקצא"א ברבע שעה. אלה שיצאנו מהמים לפני שנכנסנו אמרו שצללו עם חמישה דולפינים - ארבעה מריף הדולפינים ועוד דולפינת בר, אבל אני רק ראיתי אותם מהחוף, כשקפצו בשמחה על פני גלים שנוצרו מסירה גדולה שעברה בסביבה.


אבל מה יש לי להתלונן? החליפה העבה לחצה וחנקה אותי כרגיל, והמשקולות שנדרשו בגלל החליפה היו כבדות כרגיל, וסבלתי סבל עז עד שנכנסנו למים, כרגיל. ואמרנו שדי, מעכשיו אני אצלול רק בקיץ כשלא חייבים חליפה קלסטרופובית כזו, גם כרגיל. אין שום סיבה לתלונות .
הצלילה עצמה היתה לא רעה, אבל היתה חסרה את תחושת ההתעלות שלא פעם היא מביאה איתה. אולי בגלל שהיו זרמים ותנודות תת מימיות חזקות ובגלל שצללנו די רדוד והרגשנו אותן היטב.
בסוף הצלילה כשיצאנו מהמים התחלתי להרגיש בחילה איומה, כמו שכקורה לי לא פעם.
הצלחתי להבהיל את היושבים על החוף, כשכשלתי-זחלתי למקום בו השארנו את החפצים שלנו ונשכבתי מיד בנסיון לא להקיא. לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי להרים את היד ולסמן להם שאני בסדר ולא צריך לדאוג. רק בחילה שכבר כמעט עברה. ולא אני לא רוצה קולה, או מים קרים ולא אני לא צריכה אמבולנס, וכן, אני בסדר, רק מתאוששת מהסוול.

הגמל החמוד הוריד ממני את הציוד במים הרדודים ועזר לי לצאת החוצה, אחר כך ישב לידי עד שהתאוששתי ואז הלך הלוך ושוב עם הציוד והעמיס אותו חזרה לאוטו. למרות שאחר כך אמר לי שגם הוא היה עם סחרחורת כשיצאנו מהמים בגלל אותם הגלים.
ולי לא נותר אלא לקום וללכת לאוטו אחרי שכל העבודה הקשה כבר נעשתה. אבל אז כבר הרגשתי טוב והכל היה בסדר.

ממועדון הצלילה חזרנו למלון התקלחנו ונחנו עד ארוחת הערב, שכללה סטייקים עבים שהגמל הכין על מנגל חד פעמי מחוץ למלון. אני הכנתי לנו סלט וערכתי את השולחן ואחר כך ירדתי לשבת איתו שלא ישעמם לו. היה קטע אחד מצחיק במיוחד כשהוא ביקש שאביא סכין חדה מהחדר ואני הלכתי להביא ואז נזכרתי שיש מצלמות באיזורים המשותפים ושאם מישהו יסתכל זה יראה לו מאד מוזר שאני הולכת עם סכין חדה ומשוננת במסדרון, אז החבאתי אותה בתוך שרוול המעיל וזה הצחיק אותי עוד יותר כי זה היה מוזר אפילו יותר. זה והראיון עם גיתית איזראילוב (שרצחה את בעלה) שהיה בטלויזיה באותו ערב השתלבו בצורה מושלמת.
אחרי האוכל כבר הייתי מחוסלת מעייפות ונרדמתי מול הטלויזיה, למעשה שנינו נרדמנו.

בשבת בבוקר קמנו לאיטנו, בלי למהר. הגמל הכין לנו ארוחת בוקר בסגנון סביח, כולל טיגון חציל. אני הכנתי לנו סלט, שוב. אחר כך התארגנו לחזור הביתה.
בארבע אחר הצהריים הגענו לבית שלי, ושעתיים וחצי אחר כך, הגמל הגיע לשלו. שוב הוא נתקע בפקקים מטורפים.
אבל הוא היה במצב רוח טוב ואמר שהנסיעה, למרות הפקקים עברה בטוב.

אני הלכתי בנתיים ליוגה, קצת לחבק ולדבר ולשמוע איך היא ואיך שאר המשפחה מתמודדים עם הקושי והעצב.
אחר כך חזרתי הביתה והזמנתי מלון לנסיעה הבאה לאילת.

היה כל כך כיף יחד.
הזמן תמיד עובר נורא מהר כשאנחנו יחד, השעות מדלגות קדימה בסוג של Fast forward ... פעם אחת הגמל מסתכל בשעון והשעה היא שלוש וחצי, וברגע הבא הוא מסתכל בשעון והשעה היא רבע לשש, ואנחנו בכלל תכננו לאכול בחמש ארוחת צהריים מאוחרת/ערב מוקדמת, ועד שאנחנו כבר אוכלים השעה היא שמונה.
אנחנו נמצאים כל הזמן יחד ומדברים המון, אבל יש גם רגעים של שקט ושכל אחד עסוק במשהו, בלי צורך לבדר זה את זו, או לחרוד שמא משהו לא בסדר. לקח לנו לא מעט שנים של נסיעות משותפות עד שמצאנו את הכיוונון העדין המתאים לנו. מאד נוח לנו זה בחברתה של זו, מאד רגוע וחסר מתח, ומה כבר צריך בחופש אם לא את זה בדיוק?






יום שבת, 27 בפברואר 2021

בסופו של דבר

 אשתו של אבא הצליחה לחזור לארץ, אחרי שלושה שבועות במקום אחרי 9 ימים.
ולמזלנו הכל עבר בשלום, גם הטיסה שלה, השהות שם והחזרה, וגם הוא, עבר את התקופה בקלות יחסית ולהבדיל מפעמים קודמות שנסעה, לא הגיע לאשפוז בבית חולים. אולי בזכות הטיפול מסביב לשעון שהיה הפעם לעומת פעמים קודמות.
אין לתאר את תחושת הרווחה וההקלה שהרגשתי כשחזרה סוף סוף...

אני התחלתי עבודה חלקית חדשה, במקום בקלב"וש.
העבודה בקלבו"ש הלכה ונעשתה לי קשה פיזית יותר ויותר, והיא גם זו שדחפה אותי בסופו של דבר לעבור בירור לקבל את אבחנת הפיברומיאלגיה.
כלומר, חשדתי כבר הרבה זמן שזה הגורם לכאבים ולתשישות המטורפת שאני חווה כבר שלוש שנים בערך, אבל לא התחשק לי שיטביעו עלי את החותמת הזו, עד שלא היתה ברירה.

אחרי שביקשתי מהאחראית במשך חודשים לעבור מהעבודה המסויימת שאני עושה לאחת אחרת, פחות מאתגרת פיזית ואחרי שהיא התקשתה לוותר עלי במקום המסויים ההוא, אחרי אין סוף שיחות, חיכוכים, בקשות ומתיחות, הלכתי לרופאה שאיבחנה את המצב, נתנה לי את חותמת הגומי של המחלה וחשבתי שזה יעזור לפתור את המצב.

בתכלס, גם זה לא עזר.
האחראית המשיכה לבקש רק עוד קצת ורק עוד יום, הבטיחה שהיא עובדת על פתרון שממש תיכף יקרה והמשיכה עוד ועוד עד שהגיעה לקו הגבול שלי, שבו נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי - עד כאן.
אז היא עירבה את המנהלת שמעליה שתפעיל עלי לחץ. אבל גם לה אמרתי לא.
דאגתי שהשיחות כולן תהיינה מתועדות במייל או בוואטסאפ, והזכרתי לה שהגעתי אליה לפני זמן מה על מנת לפתור את הבעיה ולהחליף סוג עבודה ושהיא הבטיחה פתרון ונתנה תאריכי יעד פחות או יותר, ושכל תאריכי היעד האלה חלפו עברו.
היא לא טיפשה והבינה מייד שהכל מתועד ולכן הפסיקה לענות לי ודיברה רק עם האחראית. האחראית מצידה לא טרחה לעדכן אותי, וכשהתקשרתי לברר מה נסגר ומה בדיוק יקרה למחרת היום שבו אני אמורה לעבוד, נתנה לי תשובה קצרה וקרה שעיקריה שדרישותי התמלאו ושבקרוב המנהלת שמעליה תגיד לי מה אני עושה ואיפה אעבוד, כלומר במילים אחרות, לא אצלה. סוג של לא צריכה אותי ולא רוצה אותי.

אלא שהיא עדיין היתה צריכה אותי, האהבלה, והיא הבינה את זה למחרת, וביקשה ממני בדחילו ורחימו שאעזור בכל זאת במשהו שביקשה ממני, למרות שהייתי אמורה ללכת הביתה.
עזרתי, אלא מה? אני לא משחקת ברוגז בעבודה.
אבל לצערה והפתעתה כבר שבוע אחר כך, התקשרה אלי המנהלת שמעליה ושאלה אותי אם מתאים לי לעבוד במקום שבו עבדתי בעבר ואותו מאד אהבתי. שעות חלקיות, ואמרה שהיא משאירה לי חלקיק משרה בקלבו"ש אבל כמובן לא בעבודה שבה אני לא יכולה לעבוד.
אמרתי שבטח שמתאים לי ובמהירות שיא קידמנו את הנושא ואכן שבוע אחר כך התחלתי כבר בעבודה החדשה/ישנה.

אז יצא שהכל הסתדר.
אבל כיוון שלא ידעתי שהכל יסתדר, קבעתי תור למרפאה תעסוקתית, שם אדאג לקבל אישור שאסור להעסיק אותי בעבודות כמו זו שממנה ביקשתי להשתחרר.
ההתלבטות שלי עכשיו היא אם לבקש קיצור יום באופן קבוע. מצד אחד זה יכול להקל עלי מאד מבחינת התשישות והכאבים.
מצד שני, רק התחלתי במקום חדש ולא בא לי לדפוק אותם, או את העבודה העיקרית שלי. וגם, רופא הכאב שהייתי אצלו אמר לי שהוא ממליץ לי לעבוד ולהישאר פעילה ככל האפשר, עם כל הקושי הכרוך בזה.
הוא איש די מצחיק ולמעשה מה שהוא אמר לי היה- אני ממליץ לך לעבוד עד שתמותי. תמותי בעבודה, עדיף לך, תקשיבי לי.
אז אולי אני אבקש לחזור בעוד חצי שנה לראות האם אני מסתדרת, אם יש החמרה במצב ואם יש צורך לשנות משהו. יש לי עוד שבועיים עד התור שם, יש לי זמן  לחשוב על זה.

בנתיים הנסיעה לאילת מתקרבת. ואם הכל ילך כמו שצריך ולא יהיו בלתמ"ים חדשים ודחיות נוספות, ניסע הגמל ואני לסופ"ש קצר באילת, נסיעה שנדחתה רק שלוש פעמים.

ועוד בנתיים מנחם הופך לחביב המשפחה, כולם חושבים שהוא הדבר הכי מצחיק וחמוד שהם ראו והוא מבחינתו, הולך ונתפס לאמונה שאני מרכז קיומו והשמש של חייו. 
וככל שהוא קשור אלי יותר, ככה אני אליו יותר.
הוא כבר יודע את שמו, ויודע מה זה בוא (יודע זה לא אומר שתמיד בא לו לציית) יודע מה זה שב וזהו פחות או יותר.
הוא עוד לא מבין מה זה טיול, אוכל, חטיף, רוצה. שאלה מילים שמהוות יסוד קיומו של כל כלב.
הוא ערס קטן, שישה קילו וחצי של חשיבות עצמית, זנב מטרונום מתנפנף וגישה אליטיסטית משהו כלפי כל הברואים שאינם אני ושאין להם אוכל להציע לו.
בכל זאת כולם נופלים לרגליו ונמסים כשהוא מואיל בטובו להעניק להם תשומת לב.
אפילו הגמל מתחנף אליו ומנסה לקנות את ליבו.

בארוחת חג/שבת אצל המהנדס והדביקה, נרדם במקום הבטוח שלו.


יום ראשון, 14 בפברואר 2021

והימים עוברים

 אשתו של אבא שלי עדיין לא הצליחה לחזור מחו"ל. הבוקר שלחה לי הודעה שהצליחה לקבל אישור של ועדת חריגים, אחרי שפנו בלי סוף, הפעילו קשרים ואחותי התראיינה לרדיו המקומי ושם הבטיחו להפעיל קשרים ולעזור...די עצוב, אם אתם שואלים אותי, בעיקר לאור העובדה שיוצאות טיסות חילוץ מדובאי וטיסות לא קשורות ממקומות אחרים בעולם, ומה שמכניס אנשים לטיסות האלה, זה קשרים, השפעה פוליטית ואולי גם כסף.

בכל מקרה עד שהיא לא נוחתת בארץ, אני עוד עוצרת את הנשימה.
את השבת הקודמת העברתי שוב אצל אבא שלי. גם הפעם לא נהניתי במיוחד, בלשון המעטה, למרות שהפעם הגדולה והאמצעית באו לבקר ולהיות איתנו למשך כמה שעות בשבת.
הן גם הביאו איתן אוכל, ואני הכנתי את הכבד שהבאתי איתי, וכך אכלתי אוכל מבושל ולא רק טוסטים.
מאיזו סיבה לא ברורה אני נגעלת לאכול את האוכל שעומד במקרר של אבא שלי, ואני לא אוהבת לבשל אצלו כי אני בקושי מצליחה למצוא את הכלים וחומרי הגלם שאני צריכה. אז אני אוכלת שם בעיקר טוסטים, שזה לא רע בפני עצמו, אבל הבטן שלי די במצוקה באופן כללי.
אחרי כל סופ"ש שם אני צריכה שבוע התאוששות, אבל כמובן שאני חוזרת ישר לשבוע עבודה וכך הפיברומיאלגיה שלי מרימה ראש ואני מותשת וחסרת כוחות רוב הזמן ברמות שאני כבר לא זוכרת.

לפחות בפעם הזו לא נסעתי לבד. לקחתי איתי את מנחם, נחמה קטנה וחומה בעלת ארבע רגליים וזנב.

הכל התחיל כשפגשתי את הוטרינר הקבוע כשחזרתי מאחת ההליכות שלי.
נראה לי שאני מוכנה לראות כלבים ולחכות שאחד מהם יעשה לי משהו בלב, אמרתי לו. אם מגיע אליך איזה כלב הומלס, תשלח לי תמונה ונראה אולי ככה אמצא יום אחד את האחד.
הוטרינר אמר שבטח אין בעיה, כשיגיע כלב הוא ישלח תמונה.

כבר למחרת הוא שלח לי תמונה. אמר שהוא אפילו לא יודע אם זה כלב או כלבה, אבל אם נראה לי, יביא אותו למרפאה ואני יכולה לבוא לראות אחר הצהריים. זה היה מהר מאד ומפתיע מאד.
אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי בתמונה, אבל אמרתי, יאללה, נראה אותו ונחליט.
החלטתי לצאת להליכה ולחזור דרך המרפאה, לראות את הכלב. 
אבל כשיצאתי להליכה ועברתי ליד המרפאה, הוטרינר בדיוק הגיע עם הכלב. הוטרינר אמר לי שמדובר בזכר, ושהוא נראה בריא ומתנהג נהדר. אז לא נותר אלא להלביש לו קולר, לחבר לרצועה שאיתה באתי ויאללה, לצאת להליכה יחד. הליכה משותפת אמורה לחזק בונדינג בין המטיילים יחד. זה לא קרה, או ככה לפחות חשבתי באותו הזמן.

כל ההליכה הכלב היה מאד דרוך ולא שקט.
לא יצר איתי קשר עין ולא היה נראה שהוא שומע אותי.
כבר הייתי מודאגת וחשבתי לעצמי שמעולם לא הלכתי לטייל עם כלב פחות תקשורתי. אבל אז חזרתי הביתה, הוא נכנס והדוגמנית קיבלה אותו יפה מאד. להבדיל מהיחס שלה לכלבה של הקטנה, אותה הדוגמנית ממש לא סובלת. הוא הלך אחרי לכל מקום בבית ונצמד לי לרגליים והיה כל כך חמוד ואבוד שהחלטתי לתת לו סיכוי. בלילה הוא קבע עובדה בשטח כשקפץ למיטה שלי והודיע שהוא ישן בה, צמוד אלי.

למחרת הלכתי לוטרינר לקנות חומר נגד פרעושים ולשלם עם הקולר שענדנו לו. אם הוא כבר ישן במיטה שלי, אז עדיף שיהיה נקי מפרעושים.
אחרי עוד יום כבר הייתי צריכה לתכנן את הנסיעה שלי לאבא, אז הודעתי שאני מגיעה עם כלב, כי לא יכולתי להשאיר אותו בבית אחרי שהוא אצלי רק שלושה ימים.
וכך נסענו יחד לאבא שלי. הנסיעה היתה די סיוט, הוא היה מבוהל וניסה לברוח ולטפס עלי לכל אורכה, אבל סופו של דבר, למרות הפקקים המטורפים והלא צפויים בדרך, הגענו, וגם שם הוא הסתדר מצוין עם הכלב הזקן של אבא שלי. והיה נחמד ומתוק ונצמד אלי אפילו יותר.
עשינו טיולים ארוכים על שפת הים, פגשנו אנשים וכלבים, הוא נלחם בגלים והתרגש מהחול, והכי הכי כמעט התעלף מרוב אושר מהסרחון הרקוב שיש לחומרים האורגניים שנפלטים מהים. בכל יום שעבר למדנו קצת יותר להכיר זו את זה וליהנות זה בחברת זו יותר ויותר.

כשחזרנו הביתה כבר הרגשתי קרובה אליו יותר.
הוא לא כבש אותי בסערה כמו מוריץ, אלא התגנב בעדינות לתוך הלב שלי.
מפה לשם, לפני ששמתי לב, כבר הלכתי לוטרינר לקבוע תוכנית חיסונים, שבב וסרוס.

אז עכשיו יש לי מנחם קטן וחום, בעל ארבע רגליים וזנב, שרוקד מרוב שמחה כשאני חוזרת הביתה, והוא מלא אהבה ושמחת חיים.
הבנות ובני הזוג, כולם התאהבו בו על המקום והוא מככב בתמונות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו.

למרות שאשתו של אבא שלי אמרוה לנחות עוד לפני סוף השבוע, נאלצתי לדחות, שוב, את הנסיעה לאילת, בפעם השלישית כבר. הפעם בגלל הסופה שצפויה בסופ"ש שעלולה לחסום את הכבישים בדרך הלוך או חזור.
כבר קבעתי תאריך חדש, אבל אין לתאר כמה אני זקוקה לחופש הזה. בעיקר לאור התקופה האחרונה, השמירה ודאגה לאבא והשינויים במקום העבודה שעוד לא הספקתי לספר עליהם.
הגמל אומר שכל עכבה לטובה ואני אומרת לפחות הפעם היתרון הוא שיהיה למנחם עוד זמן להסתגל ולהתרגל לבית לפני שאעזוב אותו ליומיים שלמים.


מנחם הקטן