יום שבת, 11 בנובמבר 2023

רגע לשבעה

שבעה פרטית בתוך שבעה קולקטיבית שנמשכת כבר מעל חודש...

אבא שלי התאשפז לפני שבועיים אחרי שהחל לדמם ממערכת העיכול, אחרי שלא הצליחו להבין מה מקור הדימום, המשיכו לנסות לתחזק אותו, אבל הגוף שלו החל לקרוס. בהתחלה היה הדימום והיו כאבים באחת הרגליים, ואז התברר שמאזן המלחים התפרע לגמרי ושההמוגלובין שלו נמוך עד סכנת חיים, אז הכניסו לחדר הלם וניסו לאזן.
אחר כך ניסו לעשות קולונוסקופיה, פעמיים, ללא הצלחה, ואז התחיל לסבול מקוצר נשימה, ולמרות מנות הדם שהעלו את ההמוגלובין לזמן קצר, האנמיה נמשכה והחמירה. 
ואז הכליות כמעט הפסיקו לתפקד, והלב סבל מצניחת מסתם חמורה והתפתחה אי ספיקה, ואז התברר שהוא סובל מספסיס, זיהום בדם. 
ידעתי באחורי ראשי המקצועי שאין תקומה ממצב כזה, שקריסת מערכות היא רק עניין של זמן. אבל הלב של הבת לא נתן לי להאמין. המשכתי לקוות שנקבל עוד זמן של חסד איתו. 
מצד אחד רציתי שיוקל לו ושימנע ממנו סבל נוסף, כי בעליל לא היה לו טוב, ומצד שני לא רציתי לאבד אותו, וכאבתי על בנותי שרק איבדו סבא אחד ואין לתאר שיאלצו לאבד אחד נוסף, אבל ממילא שום דבר לא בידינו להחליט. 

במהלך השבועיים הוא היה בהכרה אבל רמת העירנות שלו נעה בין רדימות ובלבול לבין עירנות וקשב שבהן נראה כמעט נורמלי. 
לפני שבוע כשביקרתי אותו, בקושי הגיב, היה מטושטש ומנומנם ונתקע באמצע מילים. הוא קרן מאושר רק כשראה תמונות של הנינות . ואחר כך שקע שוב. 

וביום חמישי האחרון, כשבאנו לבקר, היה עירני יותר מכפי שראיתי אותו כמה שנים, השתתף בשיחה, הבין ואפילו השתמש בהומור, מה שפעם היה המאפיין שלו ואבד עם התקדמות המחלה לאורך השנים. 
ביקרנו אותו, הקטנה, האמצעית ואני. הבטחנו לו שהגדולה תבוא לבקר עם הנינות כשיחזור הביתה, כי בית חולים, והמחלקה הפנימית זה לא מקום לתינוקות.

בחמישי בלילה הוא קרס. עבר קריסת מערכות כללית ונפטר. 
אחותי התקשרה לעדכן אותי בחצות וחצי, ושעתיים אחר כך עדכנה שמועד הלווויה יהיה בשישי בצהריים.
בבוקר הגיע בן הזוג של האמצעית, הקטנה באה עם בן זוגה ונסענו לכיוון חיפה, העיר של אבא. 
הגדולה באה בנפרד כי רצתה להיות מסוגלת לחזור באופן עצמאי ומהיר לבנותיה. 

ללויה התעקשו והגיעו גם הגמל והמהנדס והדביקה. 
אמרתי להם שהם לא צריכים לבוא, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע, והנוכחות והתמיכה שלהם היתה הדבר שאפשר לי לעמוד על הרגליים ולשרוד את האירוע הקשה הזה. 
הבנות המדהימות שלי ובני זוגן פשוט הקיפו אותי ודאגו שיהיה הכי פחות קשה, כמה שניתן. 
כשהקראתי את ההספד  שכתבתי, ביקשתי שיעמדו סביבי, שלא אעמוד לבד. 

ההספד שכתבתי: 

אבא שלי
תמיד, מאז ומעולם, כשעצמתי את עיני, מיד עלה באוזני הצחוק המתגלגל, העמוק והסוחף שלו. ויחד איתו, תחושת החיבוק הגדול, החם והעוטף, שמגן מפני כל דבר בעולם.
אבא שלי היה איש מוכשר מאד, נגן גיטרה מעולה, בעל ידי זהב, שלא היה דבר שלא ידע לעשות, לבנות או לתקן.
הוא היה איש עבודה חרוץ ואכפתי, ישר ומסור, מלח הארץ הוא היה.
ויותר מכל, הוא היה פשוט איש טוב, מלא אהבה, נתינה ונדיבות.
כשהייתי ילדה, הייתי מצטרפת אליו לנסיעות בעבודה במצברים. והייתי צופה בהתפעלות בדרך המיוחדת שלו לליבו של כל אדם.
עם אחד היה שותה קפה (בעצם עם כולם) עם אחד היה זוכר לשאול על הילדה, או האשה, מספר סיפור, או בדיחה.
והיה מישהו שאבא היה מביא לו 200 גרם גרעינים, כל שבוע.
הוא היה חבר של כולם, ולא היה אחד שלא אהב אותו.
אבא שלי היה איש חזק, שעבד בעבודת כפיים והרים מצברים כבדים כל היום.
הוא אהב לשתות קפה, אהב לאכול טוב, פעם גם אהב לעשן, והרבה. אבל הכי אהב את משפחתו וחבריו.
אהבה שאינה מוטלת בספק ואינה תלויה בדבר, אהבה נאמנה.
לאבא התחלתי להתגעגע לפני 23 כשחלה, וחלקים ממנו הלכו ונעלמו.
אבל לא משנה כמה שכח או התבלבל. יכולתו לאהוב רק גדלה והלכה, הזדקקה והזדככה. הפכה לנקיה אפילו יותר.
כשאני עוצמת עיניים, מייד עולה באזני הצחוק המתגלגל,העמוק והסוחף ויחד איתו תחושת החיבוק הגדול, החם והאוהב.
תחושות אלו לא יאבדו לעולם.
תודה אבא, שהיית אבא שלי. אני אוהבת אותך.

10.11.23
אני, בת שבע או שמונה ואבא שלי החזק, הגדול והטוב. 

יום שישי, 10 בנובמבר 2023

יום ראשון, 22 באוקטובר 2023

חמי

חמי היה למעשה ההגדרה לצבר. יליד הארץ מחוספס, ודוקרני מבחוץ, רך ומלא אהבה מבפנים.
הכרתי אותו כשהייתי בת 18 בערך, ובהתחלה היה לי קשה איתו.
הוא היה איש מעשה ואיש מעשי מאד. לא איש של מילים. עושה מה שצריך ודי, אין צורך להרחיב בנושא. שום דבר לא קשה מידי או גדול מידי. 
כשהיה מדבר איתי, או עם כל אחד אחר, בטלפון, ברגע שהיה מסיים לומר את מה שרצה, טראח! היה טורק את השפופרת לעריסתה. וואו, כמה פעמים נשארתי עם פה פעור באמצע מילה כשצליל הטריקה ואחרי צליל החיוג מהדהדים באוזני... 
שום דבר לא היה זוכה לסופרלטיבים והשתפכויות, האוכל שהכי אהב זכה לציון האיכות - בסדר. רק בשנים האחרונות התקלקל והתרכך והיה אומר שהאוכל טעים. זהו. 
לא היו לו שום מסננות וכל מה שהיה עובר לו בראש היה יוצא מהפה, כולל השאלה, נו מתי כבר יהיה לי נכדים? לצביקה יש כבר חמישה! בזמן שאני הייתי בטיפולי פוריות ונאבקתי כל חודש וחודש עם התשובה השלילית...

אחר כך למדתי שהחוץ לא מעיד על הפנים. 
הוא מעולם לא נטר טינה, אם כעס, הכעס היה נעלם במהירות וללא עקבות. הוא היה מוכן לעשות עבור ילדיו, נכדיו ומשפחתו, וגם עבור כל אחד אחר, הכל ועכשיו. 
הוא אהב את כולנו ואהב את הכלבים שלנו, הכלבה התולעת ז"ל היתה הולכת אליו כל יום והוא היה שומר לה תמיד שקיות של אוכל ביתי, לה ולכל כלב משפחה אחר. 
הוא היה גאה במשפחתו, תמיד ראה את הטוב והמוצלח שבכולם.
ואנחנו חושדות, וזו אפילו היתה הבדיחה המשפחתית שלנו, שהנכד המועדף עליו הוא בכלל בן הזוג של הגדולה. 

בין השניים האלו נוצר חיבור מהיום הראשון, שיחות אינסופיות על כדורגל וכדורסל. הם היו יושבים להם בשולחן ארוחת שישי ומדסקסים ענינים חשובים. 
כשהוא ידע שבן הזוג יגיע לארוחת ערב, תמיד הוא היה שמח יותר. לא היה מאושר ממנו בחתונה של הגדולה ובן הזוג. 

הוא חלה בסרטן העור, מלנומה, לפני כחמש עשרה שנה, וחי כנגד כל הסיכויים והסטטיסטיקות, איש תאב חיים היה. שום טיפול לא היה קשה לו, ושום בשורה רעה לא הכבידה עליו יותר משעות ספורות, היו בשורות שהוא פשוט כאילו לא שמע. 
בשנה וחצי האחרונות מצבו הלך והתדרדר, בחודש וחצי האחרונים, התבשרנו שהטיפול שקיבל לסרטן כבר לא משפיע. הוא, שהיה אופטימי כתמיד רצה להמשיך ולנסות טיפול מחוץ לסל. ואנחנו הלכנו איתו. וקידמנו את התהליך. אגב, את האישור לתרופה קיבלנו ביום שבו נפטר. 

אני ראיתי שהוא מתדרדר והולך. הוא רזה מאד, איבד את התאבון שאפיין אותו תמיד ונחלש. וידעתי ששום טיפול כבר לא יציל אותו, אבל לא אמרתי דבר. 
לפני כחודש וחצי בניתי מדרגות עם מעקה בכניסה לביתי כדי שיוכל לעלות בקלות ובביטחון, הוא הספיק להשתמש בהן שלוש פעמים.
ביום חמישי האחרון עוד התווכח עם חמותי על כך שהוא רוצה לבוא לאכול ארוחת שישי עם כולנו,חמותי חשבה שהוא חלש מידי, הנה, הוא נרדם בארוחת הצהריים, ונמנם רוב היום... ובשישי בבוקר כבר היה מחוסר הכרה כשבאה אליו בבוקר. 

כשהיא התקשרה לספר לי, עזבתי הכל ורצתי לבית האבות שבו שהה, חלקית, בחודשים האחרונים.
ברגע שנכנסתי לחדרו הבנתי שזה הסוף. הוא נשם נשימות סופניות והיה ברור שזה עניין של שעות עד ימים בודדים.
הקטנה רצתה לראות אותו, אז ישבתי איתה והסברתי לה מה זה אומר. היא החליטה שלמרות שהמראה לא נעים, תלך להיפרד, ואחר כך כתבה לי שהיא שמחה שהלכה.
חמותי התקשרה לילדיה והזמינה אותם וכולם הספיקו להגיע ממש ברגעים האחרונים. 
וכך הוא נפרד מהעולם, בשקט  ושלווה, ללא כאבים ומצוקה, כשהוא מוקף בילדיו ובאשתו.

זה היה כל כך מהיר, אמרה לי היום אחת הכלות. 
כן אמרתי לה, הוא נפרד בדיוק כמו שנהג להפרד בטלפון, במהירות שמשאירה  אותך עם פה פעור ועוד כמה מילים שרצית להגיד....