יום שבת, 19 ביוני 2021

אז... מה התקדם, מה השתנה?

 הגמל היה אמור לעבור השבוע ביופסיה מאחת הגרורות, אבל מראש הוא אמר לי שהגרורות הגיבו לטיפול הביולוגי שקיבל, וקטנו, ולכן הרופאים לא בטוחים שיצליחו למצוא בלוטת לימפה נגועה בתוך צבר של בלוטות בריאות.
הוא התכונן ואסף כוחות למלחמה, תכנן מה יעשה, איך ולמה... ואז הגיע היום של הניתוח והרופאים, אחרי התיעצויות ודיונים החליטו לא לנתח, כי הם לא בטוחים שיצליחו למצוא את הבלוטה הנגועה.
אמנם רואים אותה בבדיקת PET CT , אבל בעין היא נראית בדיוק כמו האחרות.

אחרי שהניתוח בוטל הוא סבל מנפילת מתח ואכזבה קשה.
באיזה מקום הוא רצה להתחיל כבר את המערכה ולא להמתין במצב ביניים מתסכל.
עכשיו הרופאים צריכים להחליט איך ממשיכים, איזה בדיקות לבצע ואיזה טיפולים לתת לו. 
ובהחלט יכול להיות שיחליטו לתת עוד טיפול ביולוגי ולהשאיר אותו במעקב, אם יכנס לרמיסיה נוספת.

הכי קשה לו להיות באי הודאות הזו.
הוא רוצה מלחמה או שלום.
שביתת הנשק השברירית קשה לו, כי מי יודע מתי תתנפץ שוב?

אני רוצה שניסע ליהנות, בלי לחשוש מהבריאות, כמו שתמיד היינו נוסעים. הוא אומר לי.
ואני כל כך מבינה אותו. הנסיעה האחרונה היתה טראומטית מכל כך הרבה בחינות....

בשישי שעבר נסענו יחד לארוחת ערב במסעדה.
הוא הרגיש צורך לפצות אותי על אילת, למרות שלא הייתי צריכה פיצוי.
אכלנו בביסטרו בר קטן ונחמד, ארוחה טעימה ונעימה.

כמו תמיד, ישבנו במסעדה, עטופים בבועה שלנו, בקושי מודעים לאנשים והתרחשויות מסביב.
אני אוהבת את בועת האינטימיות הזו שמפרידה אותנו מהעולם.
כל כך טוב זה היה שאנחנו מתכננים עוד ארוחה כזו ממש בקרוב, אם הכל ילך כמו שצריך.
נראה לי שזו הדרך שלו לחזור לשגרת היחד שלנו לאט ובזהירות. לצבור חוויות חיוביות נטולות מפגעים בריאותיים, ואני מברכת על כך.

לפני שבוע נסעתי להביא את הכלבה החדשה הביתה.
היא מאד מתוקה ומאד תלותית, צמודה לרגליים שלי כל היום.
מנחם והדוגמנית מקנאים, אבל מתחילים להתרגל.
גם אני מתחילה להתרגל. קצת קשה לי איתה, כי היא נוחרת בלילות ומתעקשת לישון למרגלות המיטה שלי, מה שאומר שאני כמעט לא ישנה בלילה.
בנוסף, הדוגמנית מבקשת כל לילה לצאת החוצה, ועד שהיא חוזרת זה לוקח חצי שעה עד שעה של המתנה, שבמהלכה מנחם חסר שקט ונובח, ואז זאתי נוחרת ונוחרת ונוחרת....הנחירות של היצור הקטן הזה מעירות אותי מהשינה, שגם ככה היא לא חזקה ומשובחת במיוחד.
אני אצטרך למצוא איזה פתרון לשינה, כי אני כבר לא מרגישה טוב מרוב חסך בשינה.
היום העברתי את כל היום בשירותים, עם בחילות ושלשולים, שאני קושרת לעייפות המצטברת, אבל אולי זה בכלל וירוס, אחד מהרבים שבהם כולם נדבקים ומדביקים זה את זו.

בכל אופן שלושה כלבים שאחת מהן תלותית וחרדתית ואחת קשישה סיעודית למחצה, זה לא פשוט. מנחם מהווה נחמה גדולה רוב הזמן. כלב החלומות שלי.

יאללה היום אלך לישון מוקדם, אולי זה יעזור.





יום שני, 7 ביוני 2021

הסיוט באילת

לפני כחודש וחצי נסענו לאילת, הגמל ואני. זו היתה נסיעה שחיכינו לה מאד, קצת תהיתי איך יהיה, כי בדיוק באותו סופ"ש נסעו לאילת גם בתי הגדולה והחתן וגם המהנדס והדביקה.
החלטנו שכיוון שכולנו באילת באותו זמן, נפגש לארוחת ערב משותפת במסעדה ביום שישי. 
קצת חששתי שלא יהיה לנו מספיק זמן למנוחה והשתבללות בגלל שאנחנו לא לבד שם. כמה מעט ידעתי....

הגמל הגיע לאסוף אותי ואמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, אבל לא משהו חריג.
ניסיתי להבין מה הוא מרגיש והצעתי בחצי פה שנבטל את הנסיעה ונסע פעם אחרת. הגמל ביטל את דברי ואמר שהכל בסדר ומקסימום, תמיד אפשר לחזור הביתה.

בדרך לאילת האווירה היתה מתוחה למדי, אני הצעתי שנקח איתנו מרשם או אנטיביוטיקה כי לפי מה שתאר, אולי יש לו דלקת בדרכי השתן, והגמל לא היה מוכן לשמוע על זה.
הצעתי לו להתחלף בנהיגה, הוא לא היה מוכן. 
כשהגענו לאילת בערב הוא כבר ממש הרגיש רע ועבר עלינו ערב שסבב את ההרגשה הרעה שלו. כל הסימפטומים החמירו והוא הרגיש נורא.
הוא לא רצה לקבל את עצותי ואת עזרתי, והרחיק אותי ממנו. 

(אני יכולה להבין את זה. כשאני חולה אני לא רוצה שיתקרבו אלי, שלא יגעו וידברו איתי, והוא לא שונה ממני.
ובכל זאת, היינו תקועים יחד באותו חדר) 

הלילה עבר בריצות שלו לשירותים, בהרגשה איומה ובחוסר שינה.
למחרת בבוקר, נסענו לקופת חולים באילת. הגמל לא הסכים שאכנס איתו לרופא ויצא מהחדר אחרי כמה דקות ואמר שהרופא לא מוכן לטפל בו בגלל כל מחלות הרקע שלו, ושהוא הפנה אותו למיון. אבל אין מצב שנסע למיון. 

לכן הגמל התקשר למרפאת האם שלו וקבע תור טלפוני עם הרופאה שלו.
חזרנו למלון וחיכינו לטלפון. 
הרופאה רשמה לו אנטיביוטיקה וסיכמה איתו שיבוא אליה כשיחזור למרכז.

יצאנו לסיבוב בתי מרקחת בחיפוש אחרי האנטיביוטיקה, היא לא היתה בשני בתי המרקחת הראשונים שבהם היינו ונאלצנו לנסוע לשלישי אחרי שביקשנו מהרוקח שיברר בדיוק איפה יש.
אמרתי לגמל שהמינון שהרופאה נתנה לו לא מתאים ושהיא נתנה לו מינון של ילדים, לכן הוא לא מוצא את התרופה. 
לפחות הוא קיבל את דעתי והיה מוכן לקחת מינון כפול, כמו שאמרתי לו.
 בכל הנסיעות בעיר אני נהגתי, מה שמעיד יותר מכל על החולשה שלו.
גם בבתי המרקחת הוא לא רצה שאעמוד במקומו בתור והציע שאחכה לו באוטו או שאסע למלון והוא יקרא לי כשיגיע לראש התור. 
שוב הרגשתי שהוא מרחיק אותי וכועס עלי וזו היתה הרגשה איומה. אבל הייתי  כלואה איתו.
כמעט כלואה, היה שלב שהמהנדס והדביקה הגיעו למלון, הם שכרו חדר אחר במלון, אז הלכתי לבקר אותם קצת, כדי להמלט מהמצוקה של שהות עם הגמל.

חזרתי די מהר לחדר, כי דאגתי לו ופחדתי שיקרה משהו כי הוא כל כך חלש.
ואכן אחרי שחזרתי הוא כמעט איבד את ההכרה והרגיש מזעזע. 
ישבתי ליידו, ניגבתי לו את המצח ותמכתי אותו עם כריות עד שהוקל לו.

הוא נח קצת ונרדם וכשהגיע הרגע לנסוע למסעדה הוא היה רעב והרגיש הכי טוב שהרגיש  מאז שנפגשנו יום קודם.

הארוחה היתה נהדרת. בועה של אושר והנאה לכולנו. גם האוכל וגם החברה, הכל היה נהדר.

אחר כך חזרו למלון, ומאמצע הלילה מצבו התחיל להתדרדר שוב. הוא התחיל להעלות חום וסבל מאד.

בבוקר, נסעתי לקנות מצרכים לכריכים לדרך, ושתייה לגמל. ארגנתי את החדר, ארזתי את התיקים ולקחתי את הציוד לאוטו.
הכנתי אוכל לדרך ויצאנו בדרך חזרה.

הפעם הוא נתן לי לנהוג והתברר לו שאין לנו ברירה וחייבים לנסוע דרך מצפה רמון, כי כביש 90 היה סגור ולכן אני אקח אותו הביתה.
כיוון שנסענו באוטו שלו, ניסינו להבין איך אחזור הביתה, והוחלט שאמשיך עם האוטו שלו והוא יבוא עם אחיו לאסוף אותו כשירגיש טוב יותר (חשבנו שזה עניין של יומיים שלושה עם האנטיביוטיקה) 
אבל אז גיסתו, שאותה לא פגשתי בחיים לפני כן, התנדבה להסיע אותי. 

גם הנסיעה לביתו לא היתה פשוטה. הוא לא רצה שאתערב לו ואגיד לו מה לעשות. ואני הרגשתי דחוקה הצידה ומושתקת.

כשהגענו לבית שלו, עזרתי לו להתארגן, הכנתי לו תה ולמרות שהייתי פגועה עד העצם, לא רציתי לעזוב אותו לבד.
הוא נהם עלי שהוא לא לבד, כל המשפחה שלו פה. 
ואז גיסתו הגיעה ואנחנו נפרדנו, ונסעתי איתה הביתה.

מאז דיברנו המון על הנסיעה לאילת והגורמים להתנהגות שלו ולזו שלי ותכננו עוד כמה דרכי התנהגות וקודים כדי לטפל ולמנוע מצב דומה.
שוחחנו על גבולות אישיים וקשיים אישיותיים ואיך לשמן ולהחליק את הקושי. 
הוא אמנם מרגיש רגשות אשמה איומים, על כל מה שעברנו, לתפיסתו, מה שעברתי בגללו באילת. אבל אני, אין בליבי עליו.

והשבת הוא בא אלי במיוחד כדי להגיד לי פנים אל פנים שמה שחששנו ממנו קרה.
כל ההתפרצות המטורפת של החולי, היה בעצם סימן שהסרטן שלו חזר ושהמצב לא משהו. 

אז לא משהו.
ממש לא משהו. 
ידעתי שיום אחד זה יחזור, אבל קיוויתי שלא, בכל זאת הוא שבר את כל הסטטיסטיקות ועברו כבר עשר שנים מהפעם הראשונה.

התקופה הקרובה לא תהיה קלה.
אבל הטיפולים היום מתקדמים וטובים יותר. אז אני לא מאבדת תקווה. 

זהו.

זאתי נמצאת בצב"ח, כנראה שאצליח לקבל אותה. כבר אמרו לי כן.
(כי אי אפשר רק בשורות זוועה) 

יום שישי, 21 במאי 2021

רציתי לספר על כל מיני דברים

 אבל אז הצטננתי כמו שלא הצטננתי המון זמן.

אני מבינה שזה באופנה עכשיו וכולם חייבים את זה. אז אני מנסה לשרוד. אף פעם לא הייתי אופנתית במיוחד. *
למעשה הרגשתי כל כך גרוע שיומיים הלכתי מוקדם יותר מהעבודה ולא נשארתי עד הסוף.
למה לא נשארתי בבית, אתם שואלים? 
התשובה האינטליגנטית שלי היא - ככה. כי כל בוקר חשבתי שהנה זה סוף סוף משתפר ולקראת הצהריים כבר הרגשתי גוססת והחלטתי לקצר את היום.

למעשה הבוקר אני מרגישה טוב יותר, אולי. מזל שיום שישי וסופ"ש ואני לא צריכה ללכת לעבוד, אבל אני חיבת לקנות אוכל לכלבים, אז כנראה שאכריח את עצמי לקום ולעשות את זה לפני שמגיעה שעת הצהריים שאז הכל נעשה קשה יותר. באמת שאין לי ברירה, אחרת לא יהיה לכלבים אוכל לסופ"ש.

בעקרון רציתי לקנות אוכל בתחילת בשבוע, כי אני רוצה להחליף לכלבים אוכל. אבל לא הצלחתי לנסוע לקנות כי מיום ראשון אני מרגישה לא טוב, ואז היה חג שבועות ואחר כך יום שלישי שבו הרגשתי גרוע יותר ורביעי וחמישי והלכו והחריפו את המצב...אז היום אין ברירה.

הכלבים אוכלים הרבה פחות מהרגיל.
נגיד שאצל נחמן זה פחות מדאיג, כי הוא, אם היה לבד ולא היתה לו תחרות (מדומיינת) על האוכל, כנראה שהיה עושה דרמות בנוגע לאוכל ונמנע מאכילה כשזה לא היה בא לו בול בזמן ובטעם. ככה הוא, אמנם הוא קבב שמנמן, אבל מפונק.
אבל הדוגמנית, היא לעולם לא אומרת לא לאוכל, לעולם.
כשהיתה צעירה פרצה כמה פעמים לכלי הגדול של אכסון האוכל, שברה את מכסה הפלסטיק ואכלה ככל יכולתה, כלומר עד כמעט קרע בקיבה.  היא היתה כל כך נפוחה אחרי זה שהייתי חייבת להשגיח עליה עד שהתחילה לעכל את הכמות המטורפת של האוכל שאכלה... 
עם השנים היא נרגעה והתמתנה קצת. היא עדיין מאד אוהבת אוכל, אבל בזמן האחרון היא לא אוכלת עד הסוף את האוכל שלה.

אבל אז  נזכרתי שבפעם האחרונה שקניתי אוכל היה חסר הסוג הרגיל שאני קונה ובמקום זה נתנו לי את אותו סוג אוכל אבל לגורים. שכנראה הריח והצורה שלו יותר מצאו חן בעיני השניים, והחזרה לאוכל הרגיל לא התקבלה יפה.
המהנדס והדביקה היו אצלי השבוע ואמרו שהיו צריכים להחליף לכלב שלהם אוכל כבר שלוש פעמים, כי כל פעם נמאס לו מהאוכל והוא עושה שביתות רעב.
כל כך הרבה שנים יש לי כלבים ומעולם לא נתקלתי בזה....
סבתוש, תנוח על משכבה בשלום, לא התלוננה על כלום ואכלה בלי שום בעיות כל דבר, בתנאי שלא עמדת והסתכלת עליה.
הדוגמנית, כאמור, עד עכשיו, עשתה בעיות, אבל רק לכיוון של להגזים באכילה.
מוריץ, השם יקום דמו, האהוב והמתוק, אכל מה שנתנו לו, כנראה שסבל חרפת רעב זמן מה לפני שהגיע אלי ולא היה בררן.
ונחמן, מוכן להלחם עד זוב דם על האוכל שלו, בתנאי שזה אוכל שלי.
זה הכי מצחיק בעולם לראות אותו יושב בחיקי ונוהם בחשיפת שיניים על הכלב של המהנדס והדביקה כשאנחנו עושים על האש. נחמן שוקל 7 קילו והכלב של המהנדס והדביקה סביב 40. 
אין מה לעשות, נחמן הוא ערס קטן. נודה על האמת.

לכן התכוונתי לקנות אוכל חדש לכלבים.
אבל הכוונה היתה לקנות כל זמן שנשאר לי מספיק מהישן, כי רצוי לערבב להם את זה עם האוכל הישן. מעבר מהיר מידי בין סוגי אוכל יכול לגרום לבעיות עיכול כמו שלשול. 
אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות, כמו שאמר ג'ון לנון, ואני לא מתווכחת איתו.

אז אני אסע היום, אקנה אוכל חדש ואקווה לטוב.

*