יום רביעי, 7 באוקטובר 2020

המון תקלות

 צבר כזה של תקלות בבית אני לא זוכרת...
זה התחיל בחולדות בבית, לפני החתונה.

את הראשונה מצאתי מתה בבוקר החתונה, אחרי שהורעלה ברעל שהשארתי.
את השניה ניסיתי לתפוס במשך שלושה שבועות נוספים, עד שהבאתי מדביר לנמלי אש שפלשו אלי הביתה (כן כן, גם זה הגיע אלי)  והוא נתן לי מלכודת חולדות חדשה שהוכיחה את עצמה עוד באותו ערב.
חשבתי שהיו שתיים, אבל השלישית התחילה לתת סימנים כמה ימים אחר כך והמלכודת החדשה לא הצליחה ללכוד אותה. אז קניתי מלכודת מסוג אחר ותפסתי אותה באותו הלילה.
עבר מאז שבוע וחצי ושוב יש סימנים לחולדה נוספת...בנתיים היא מצליחה לחמוק משתי המלכודות.

קצת אחרי החתונה התפוצץ צינור בקיר המקלחת.
גיליתי את זה כשהרצפה היתה חמה יותר מהרגיל, אפילו בחום הקיץ ומתוך כך שלא היו מים חמים למרות שהדוד עבד כרגיל.
תוך כמה ימים הצלחתי למצוא שרברב שטיפל בצינור והחליף אותו, ושיפוצניק שהדביק מחדש אריחים לקיר המקלחת.
על הדרך ביקשתי ממנו לסגור את המקום שממנו חשדתי שנכנסות החולדות.

ואז המזגן התחיל לטפטף. זה שבחדר השינה. ובימים החמים עד טירוף של חודש ספטמבר אי אפשר היה לישון ללא מזגן.
איש המזגנים בא. שטף את המזגן, אמר שהכל יסתדר, אבל זה לא קרה.
הוא בא שוב ושוב ועדיין לא הצליח לתקן את הגורם לטפטוף, רק בפעם הרביעית הצליח.

ואז גיליתי שקיר הגבס במטבח שלי, שאפשר לראות מאחורי המדיח, רטוב כולו, רטיבות הולכת וגוברת. מיום ליום ראיתי אותה מתפשטת ונבהלתי. שלא כמו קיר לבנים, הקירות של הבניה הקלה לא עמידים כל כך לרטיבות. חשבתי שאולי החולדות כרסמו איזה צינור, אבל לא הצלחתי לראות את מקום הדליפה.
שוב קראתי לשרברב, שבא ולא הצליח לראות גם הוא את המקור. 
יש רטיבות מסביב לברז, אולי זה הניקוז את המדיח, או צינור ההזנה שלו...
הזיז פה, הזיז שם, אמר נראה מה יהיה, והלך.
אחרי שהלך, נפל לי האסימון לגבי הברז שסביבו יש רטיבות.
התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא חושב שהחלפת הברז תעזור.
כן, הוא אמר.

מייד הנעתי את האוטו ונסעתי בחיל ורעדה להום סנטר הקרוב לקנות ברז חדש.
לא היה שום צורך בחיל וברעדה, כי אף אחד לא עצר אותי בדרך, אפילו לא עמדת המשטרה היחידה שדרכה עברתי. סתם הצרו את הכביש לנתיב אחד, אבל התירו לכולם לעבור בלי לעצור אף אחד.
הגעתי, קניתי ברז למטבח וברז למקלחת, כי גם הוא כבר היה במצב גרוע וחזרתי הביתה.
הודעתי לשרברב שיש ברזים ושאשמח שיבוא בהקדם. והוא אכן הגיע, הרכיב את הברזים ומאז הקיר הולך ומתייבש לאיטו. מזל שהימים עדיין חמים.

היום הייתי ביום חופש, אז נסעתי, הפעם ללא כל חשש, לבקר אתה גדולה שלא ראיתי מאז ערב ראש השנה. 
היא בחל"ת, שוב, ואני מתגעגעת אליה נורא. אז נפגשנו לארוחת בוקר אצלה בבית.
אחר כך נסעתי לבקר את המהנדס והדביקה, שניהם עובדים מהבית מתחילת הקורונה. 
כן אני יודעת שהפרתי את הסגר. אבל זה היה בצורה מושכלת ומחושבת הרבה יותר מאשר ללכת להתפלל בבית כנסת ולהדבק בקורונה. ודי נמאס לי מהמוסר הכפול .

אז נשאר לתפוס את החולדה, בתקווה שהיא האחרונה. ולקוות שדי לתקלות ולקלקולים.
באמת די כבר.

אי אפשר רק לקטר, אז משהו טוב:
פגשתי את הכלב שהיה אצלי ומצאתי לו משפחה. הוא מאושר והם מאושרים
וגם אני, מלראות כמה טוב לו. ולהם.



יום שבת, 5 בספטמבר 2020

לא בזמן הנכון

 כבר כמה זמן אני תוהה אם הגיע הזמן לקחת כלב חדש.
מוריץ שלי חסר לי כבר ארבעה חודשים והסביבה שלי החליטה שזה מספיק זמן להתאבל ושכלב חדש ימלא לי את החור בלב.

הקטנה אימצה גורה מהממת זמן קצרצר לאחר שמוריץ מת והיא מתמודדת עם האתגרים הכרוכים בגידול גורה סופר אנרגטית. לגדולה יש את הכלב שלה כבר חמש שנים ולי יש את הדוגמנית.
תקחי כלב, את תראי שזה יעשה לך טוב, יעסיק אותך, וגם הדוגמנית לא תהיה בודדה, הרי רואים שגם היא חסרה את מוריץ מאד. ככה אמרו לי בלי סוף, ובסוף התחלתי להאמין...

נכנסתי לקבוצות רלוונטיות בפייסבוק ובעיקר דיברתי עם אנשים ואמרתי שאם ישמעו על כלב שצריך בית שידברו איתי.
ואכן תמונות התחילו לזרום לנייד שלי, ואני, הלב כאב לי, אבל לא הצלחתי להניע את עצמי להחליט שזה זה, ולקום ולעשות מעשה.
את בטוחה שאת רוצה לקחת עכשיו כלב, שאלתי את עצמי בכל פעם מחדש, והתשובה הפנימית שלי היתה מהוססת ולא בטוחה. אבל אם כולם אומרים שזה הזמן ואם נצבט לי הלב כל פעם שאני רואה כלב במצוקה, כנראה שכן.

בכל פעם שאני חושבת או מדברת על מוריץ אני משתנקת ובוכה. בכל פעם.
אני מתגעגעת אליו והוא חסר לי בצורה המוחשית ביותר. יותר מרוב האנשים בעולם.
אני מתגעגעת למתיקות האוהבת שלו, להתפנקות שלו, למשחקים שלו, לכל דבר שקשור בו. הגעגוע לא עובר ולא משתפר, רק הרגעים שבהם אני לא חושבת עליו הולכים ומתארכים.
נראה לי שגם הדוגמנית מתגעגעת אליו. היא מרבה ללכת אותי בבית ולהתקרב אלי, לשכב על הרצפה למרגלות הספה או המיטה שלי, ולחפש אותי, אם נמנמה ולא שמה לב שהלכתי מפה לשם.

ביום שבת לפני שבוע שלחה לי הדביקה של המהנדס תמונה של פוינטר יפיפה שמצאו על גדרות הישוב שלהם.
רזה ומלוכלך, מוזנח בצורה קיצונית.
אפילו בתמונה האגבית שבה צולם, אפשר לראות את העיניים הטובות שלו, ואת הצלעות הבולטות ועצמות האגן.
די, החלטתי, זה הזמן להחליט, הרי אם את רוצה כלב, זה כלב מהאגדות. לכי תראי אותו ותחליטי אם כן או לא.

קבעתי עם הדביקה שדיברה עם מוצא הכלב, ואחר הצהריים נסעתי לראות אותו.
הבת הגדולה שלי הצטרפה, כי רצתה לראות ולעזור לי עם הכלב.

הגענו לחצר שבה היה קשור הכלב והוא קיבל אותנו ביבבות התרגשות וכשכושי זנב וגוף נלהבים.
היה קשה ללטף אותו כי הוא היה מצחין בצורה קיצונית, ומלוכלך, מזוהם, מלא פרעושים. כל כך מלא פרעושים שהיה אפשר לראות אותם מטיילים עליו בנקודות שחורות.
לא יכולתי לעמוד בפני המצוקה האדירה שלו והחלטתי לקחת אותו.

קודם כל הלכנו לבית של הדביקה והמהנדס ושם רחצנו אותו בחוץ עם צינור מים ושמפו.
הכלב המסכן פחד מאד מהמים, אבל התמסר כולו לקירצופים ונרגע אחרי שדחף את הראש שלו לחיקי.
כשהיה הכי נקי שיכולנו והכי פחות מסריח, ועם הרבה פחות פרעושים, העליתי אותו לאוטו ונסענו הביתה. הוא היה נוסע נהדר. שקט ורגוע ונינוח.
הבת הגדולה שאלה אותי אם הכל בסדר, כי אני מאד שקטה ואני אמרתי לה שכן, אבל הרגשתי מאד לא טוב. עם בחילות והרגשה כללית לא טובה, חשבתי שזה אולי קשור לקושי הרגשי שלי עם ההחלטה לקחת כלב.

בבית שמתי לו אמפולה של חומר נגד פרעושים והוא עשה סיבוב בבית והשתין על הרהיטים.
הבנתי שהכלב כנראה לא היה מעולם בתוך בית ושאין ברירה אלא לקשור אותו בתוך הבית עד שילמד שפה לא משתינים.
הכנתי לו מצע שמיכות שיוכל לשכב בנוחות ודלי של מים. נתתי לו אוכל והוצאתי אותו לסיבוב ראשון בחוץ, למרות שהרגשתי לא טוב, כי אין מצב לא להוציא כלב החוצה.

כשחזרנו, קשרתי אותו והלכתי לישון, הלילה הראשון עבר בשקט ובשלווה.
הכלב קיבל את פני בהתרגשות בבוקר, אכל ארוחת בוקר ויצאנו להליכה ארוכה. 
אחרי ההליכה קשרתי אותו שוב ונסעתי לעבודה. הרגשתי ממש גרוע לאורך היום, בסופו של דבר קיצרתי את היום וחזרתי מוקדם יותר הביתה.
כשחזרתי גיליתי שהוא מאד חכם ויודע להתאפק בבית. הוצאתי אותו לסיבוב נוסף למרות שהרגשתי מאד לא טוב.

אחר כך הלכנו לוטרינר לבדוק אם יש לו שבב.
לא היה לו. גם הוטרינר הקבוע אל היה, אלא המחליף שלו.
האסיסטנטית של הוטרינר שאלה אותי מאיפה הכלב, אז סיפרתי לה איך נמצא ואיפה.
את מחפשת לו משפחה? היא שאלה.
ואני אמרתי שאני לא יודעת. אני מאד אמביוולנטית, אבל שאם היא יודעת על משפחה שרוצה אותו שתגיד לי.
חזרנו הביתה ואני התפרקתי בבכי. כי השיחה עם האסיסטנטית והעלאת האפשרות למסור אותו, הביאה לתחושת רווחה והקלה, ואיך אני יכולה לא לרצות את הדבר המתוק וטוב הלב הזה?

למחרת בבוקר יצאתי איתו להליכה ארוכה, הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, אחרי שחזרתי על ארבע מההליכה, מרגישה אפילו גרוע מהיום הקודם.
בילינו את היום יחד. בבית.
אני על הספה והוא למרגלותיה. לא עוזב אותי ולא מתרחק ממני.
בצהריים התחיל לגלות סימני רצון למשחק. שיחקתי איתו עם צעצוע חבל, ובעצם לימדתי אותו לשחק. מסתבר שהוא לא ידע, כנראה שאף פעם לא שיחקו איתו. ואף פעם לא ליטפו אותו ואף פעם לא האכילו אותו כמו שצריך ולא טיילו איתו ולא... ולא...
מידי פעם היה מתרגש כל כך שהיה מילל/מדבר. אין דברים כאלה.

אחר הצהריים הלכתי שוב לוטרינר. הפעם לקבוע. בדרך פגשתי את אשתו של הוטרינר שעצרה לשאול על הכלב החדש, וכשהבינה שאני מחפשת לו משפחה, אמרה שאני חייבת ללכת לבעלה כי בטוח יש לו רעיון, רק אתמול הוא אמר לה שמישהו מחפש ויסלה או פוינטר.
ואכן הוטרינר אמר שיש מישהו שיהיה מעוניין ואם לא הוא, אז יש מישהו אחר.

התקשרתי למישהו המעוניין שנשמע מאד נלהב, והצעתי לו שיבוא לראות את הכלב, שאחכה לו במרפאה הוטרינרית. 
הוא הגיע תוך זמן קצר, ניגש ישירות לכלב בעיניים בורקות מהתלהבות ואמר שהכלב הזה בא לו משמיים, שהוא התגשמות חלום ושהוא צריך אישור של אישתו.
הבטיח שידבר עם אשתו ויחזור אלי עוד הערב.
ואכן שעתיים אחר כך כבר הודיע שהוא רוצה את הכלב, ובא לקחת אותו.
שלחתי איתו את השמיכות של הכלב, רצועה וקולר, אוכל, דלי מים וצעצוע חבל. שיהיה לו משהו מוכר בבית החדש, ושלא יחסר לו כלום עד שיקנו לו ציוד חדש משלו. נתתי לו נשיקה על הראש והוא יצא לדרך חדשה.

כשהוא הלך הרגשתי הקלה מעורבת בעצב.
אני יודעת ששלחתי אותו למשפחה טובה ואוהבת.
אני יודעת שזה לא היה הזמן המתאים בשבילי לטפל בכלב, שהפצע בלב שלי עוד לא נרפא.
ומצד שני, אני יודעת שמסרתי כלב מדהים, רגיש, חכם וטוב שהיה יכול להיות חבר אמיתי. אם רק היה מגיע בזמן הנכון....
אני מניחה שגם לעובדה שהייתי חולה כל הימים האלו היתה השפעה על ההחלטה שלי, כשכל יציאה איתו מהבית היתה כרוכה במאמץ גדול מאד.

למחרת הבעלים החדשים התקשר לספר לי שהם החליטו לקרוא לו....בדיוק בשם שבחרתי למוריץ.




יום שישי, 28 באוגוסט 2020

ה-חתונה חלק שני

 בבוקר החתונה, הגדולה הנרגשת התעוררה מוקדם בבוקר וחיכתה שאקום כבר, כי יש המון מה לעשות.
אני שידעתי שמחכה יום ארוך ארוך, די רציתי לגנוב עוד כמה דקות של שקט ושלווה לפני שהיום מתחיל, אבל אדוות הריגוש והמתח שלה הגיעו עד אלי והוציאו אותי מהמיטה די מהר.

קצת אחרי שקמתי הגיעה הקטנה והן התחילו לקשט את הבית.
תלו ופיזרו בלונים, תלו את שמלת הכלה על קולב מעוצב מיוחד וארגנו מקום למאפרת/מסרקת שהיתה אמורה להגיע בהמשך.
אני הכנתי שולחן בראנץ' שנשאר פעיל ומתחדש לאורך כל היום. כדי שאף אחת לא תשכח לאכול, ושאפשר יהיה לכבד את כל מי שנכנס הביתה.
הראשונה שהגיעה היתה יוגה חברתי שבכלל לא נכנסה הביתה, אבל באה לתת את מתנת החתונה שלה, כיוון שלא היתה מעונינת להגיע לאירוע עצמו. היא ישבה איתנו בחוץ ואמרה שבאה רק לקצת ותלך מיד כשיתחילו ההכנות והאירגונים.

ואכן, זמן לא רב אחריה הגיעה האמצעית, ואחריה המאפרת והעוזרת שלה, ואחריהן השושבינה. כולם שתו משהו, אכלו משהו והתפנו להתחיל בהכנות לחתונה. מבחינת הגדולה זה היה לשבת להתאפר ולהסתרק, מבחינת השושבינה והקטנה זה היה להתפעל, לצלם ולתת עצות מעשיות ומבחינת האמצעית זה היה לנסוע לקנות שמלה לחתונה.
כן כן, לקנות שמלה לחתונה ביום החתונה, לא טעיתם בהבנת הנקרא. אבל רצה הגורל והיא סוף סוף מצאה את השמלה היפה והמחמיאה מכל אלה שמדדה עד אותו היום, אז אולי באמת כל עכבה לטובה?

לקראת הצהריים הגיעו הצלמים ומנהלת האירוע.
כולם שתו משהו ואכלו משהו והתרגשו.
אני מודה שבשלב זה הרגשתי קצת כאילו יש לי יותר מידי אנשים בבית, והרגשתי כאילו יסתדרו בלעדי לפחות לזמן מה, והלכתי קצת לשקט של החדר שלי, לנוח ולצבור כוחות.

הצלמים צילמו בבית ובסביבותיו, את ההכנות, את הכלה, את הטבעות, אותנו, והלכו להביא את החתן שהגיע וחיכה במרחק בטחון מהבית.
והגדולה שעכשיו כבר היתה מאופרת ומסורקת ולבושה בשמלת החתונה, חיכתה בקוצר רוח ניכר לפגישה עם החתן שלה.
אבל כידוע הכל צריך להיות מצולם ומתועד והפגישה נערכה בסופו של דבר לאחר שהצלמים נתנו אישור. כמובן שהמפגש תועד מכל הזויות, שחלילה לא יתפספס.
אחר כך נסעו החתן, הכלה, הצלמים והחברים של החתן, לצילומי חתונה באיזור, ובבית נשארנו הקטנה, האמצעית, השושבינה ואני וחיכינו לתורנו להתאפר ולהסתרק.

המאפרת היתה יסודית ועשתה עבודה נהדרת, אבל איטית בצורה מטריפה. היא התחילה בקטנה, המשיכה איתי ואחר כך האמצעית ובסוף השושבינה. הזמן לא עצר, ופתאום הגיעה ועברה השעה שבה היינו צריכות ללכת לגן האירועים לצילומי משפחות והמאפרת בקושי סיימה עם האמצעית. דחקנו בה שוב ושוב, עד שלבסוף הכריזה על סיום, האמצעית לקחת את הנעליים ביד ורצה לאוטו, השארנו את השושבינה להתאפר ולסגור את הבית וטסנו לגן האירועים.

הצטלמנו עד שיצא עשן, בכל קבוצה, העמדה ודרך שרצה הצלם. והזמן עבר במהירות אדירה, פתאום הגיע הרגע שבו האורחים התחילו להגיע ונכנסו לגן האירועים.
זה היה משמח ומרגש, בעיקר בגלל שמי שהגיע היו אנשים שהוזמנו בגלל שהם האנשים שאנחנו הכי אוהבים  ורוצים בקרבתם ובגלל שמי שכבר הגיע היו בדיוק האנשים שהיה להם הכי חשוב בעולם להגיע. וכך כל מוזמן מהצד שלנו היה מישהו שמאד שמחתי על בואו.
גם הגמל הגיע, אמר שאני יפה ונראה נרגש מאד. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מה לבש ואיך נראה, מלבד זה שהקרין שמחה והתרגשות.
ואז הגיעו עוד אורחים והיו התרחשויות שדרשו את תשומת ליבי וצילומים שדרשו את נוכחותי וכלה אחת יפיפיה שהיה פשוט תענוג להביט בה, נסחפתי מפה לשם ונהניתי מהערב.
ואז מארגנת החתונות לחשה לנו שהרב מאחר ויגיע באיחור של קרוב לשעה. זו היתה בעיה רצינית, כי בגלל ארגון החתונה בקפסולות תחומות בזמן, היה לנו מעט מאד זמן לשחק איתו. ולכן הוחלט להגיש קודם את האוכל ואחר כך לערוך את החופה.
רוב האורחים בכלל לא שמו לב לשינוי התוכנית ושקעו באוכל.
הם אומרים שהיה טעים מאד, אבל אני לא יכולה להעיד, כי הייתי נרגשת ומתוחה מכדי לאכול.

בסופו של דבר הרב הגיע, החתן הלך לחתום על הכתובה ואנחנו נדחקנו עם הכלה לחדר ההמתנה ועזרנו לה עם ההינומה וההתרגשות של לפני.
מארגנת החתונות הדריכה את הזוג הצעיר בכוראוגרפיה הכרוכה בהליכה על השביל לחופה, כך שהצלמים יוכלו לתפוס את הרגע, ושלחה אותנו לחכות לה מתחת לחופה.

עמדתי עם החמות של בתי מצד אחד, בנותי הצעירות מאחורי והגברים מצד שני, וראיתי את הגדולה וחתנה עומדים בתחילת השביל המוליך לחופה. זה היה השלב שבו התחלתי לבכות מהתרגשות, ופחות או יותר לא הפסקתי לאורך כל החופה.
הצלחתי לתת לבתי את היין בלי לשפוך כלום, והחזקתי את הכתובה ושמרתי עליה ודקלמתי את כל המילים בשקט.
החתן המתוק דקלם את חלקו, ענד את הטבעת ושבר את הכוס בהתרגשות גדולה. הקהל שאג את שאגת השמחה הזו של קטרזיס שמגיע עם שבירת הכוס ולכמה רגעים המציאות עצמה התנפצה והכל הפך לקליידוסקופ מרגש של של צבעים, ריחות, חיבוקים ונשיקות.

הריקודים התחילו והאורחים של הקפסולה הראשונה התחילו לעזוב בדיוק כשהאורחים של הקפסולה השניה התחילו להגיע.
הכלה החליפה את השמלה, לשמלת הכלה השניה שלה, שהיתה מתאימה הרבה יותר לריקודים, והמסיבה הצעירה התחילה.

נשארתי עד אחת עשרה וחצי, ואז הבנתי שלא רק שאני הבן אדם הכי מבוגר בחתונה, אני גם עייפה למדי, והחלטתי לפנות את הבמה לצעירים. נפרדתי מהבת ומהחתן והלכתי הביתה, שם לא הצלחתי להרדם עד הבוקר מרוב התרגשות

החתונה עצמה נמשכה עוד שעה וחצי עד שהחתן והכלה הכריזו על סיום.

האורחים אמרו שהיתה חתונה מאד שמחה ומרגשת.
אני מסכימה איתם ומוסיפה שהכלה והחתן היו הזוג הכי מתוק ומהמם שראיתי.