בין פטירתו של הדוד שלי לחתונה עברו עלי ימים מטורפים. לא ממש היה לי זמן לנשום ובטח לא להתרגש .
מסתבר שהמשפחה של הדוד שלי היא משפחה לא תפקודית לחלוטין. הוא היה זה שהחזיק את כל העסק מתפקד, וברגע שנפטר הכל התחיל לקרוס.
החל מדודתי, אשתו, שהיתה תלויה בו בכל, אולי חוץ מלנשום לבד, כי את זה היא ממשיכה לעשות. היא לא יודעת לטפל בשום עניינים, החל מענייני כספים וכלה בענייני בריאות. מעבר לזה שהיא בצער גדול, היא פשוט לא מסוגלת להכיל כלום ולא לטפל בכלום והיא נעה בין בכי לקריסה מוחלטת.
למחרת היום שבו הודיעו לי על פטירתו, נסעתי אליה הביתה, כמעט שעה נסיעה עם אוכל שבישלתי, כי היא לא כל כך יודעת לבשל. ניסיתי להבין איפה הם צריכים עזרה ובאיזה התארגנות הם צריכים כתף.
היה נראה שהכל בשליטה בשלב זה, רק מחכים לבתו, בת הדודה שלי שצריכה להגיע מארצות הברית.
בת הדודה היא הבת הקטנה, מלבדה יש אח שגדול ממנה בחמש שנים והבכור שגדול ממנה בשבע שנים.
היא חיה בארצות הברית מאז הטיול שאחרי הצבא, התחתנה שם פעמיים אבל אין לה ילדים ולאור גילה, 48, גם לא יהיו לה.
היא סובלת מהפרעות קשב וריכוז קשות ביותר, דיסלקטית ודיסקלקולית ואחת הנשים החכמות והרגישות שאני מכירה.
אחיה האמצעי, "הבן המוצלח" של המשפחה, למד כלכלה, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים, שניים מהם כבר בוגרים, התגרש ונמצא בזוגיות כבר שנתיים. הוא הבן שליווה את אביו באשפוזים התכופים, הסיע, החזיר, ישב ליד מיטתו ולא שכח להביא לאמו אוכל ופרחים.
הבכור טס לניו זילנד בטיול לאחר הצבא, פגש שם אישה מקומית ש"החזירה אותו בתשובה" והוא הפך ליהודי משיחי מהסוג המסיונרי. הוא התגרש והיה לו שם בית הארחה, אבל הוא עסק בעיקר בסוג של מסיונריות ונסע הרבה בעולם.
בתקופת הקורונה חזר לארץ, מכר את בית ההארחה וחי פה עד היום מתחת לרדאר באיזו דרך לא ברורה. הוא לא עובד, לא שייך לקופת חולים ובאופן כללי סומך על אלוהים (וההורים שלו) שיעזרו לו. הוא בן 56 עוד רגע.
הבן הגדול, מאיזו סיבה שאני לא מבינה, לא סובל את אחותו הקטנה, וכפי הנראה אף פעם לא סבל אותה. ועל הרקע הזה היו הרבה מקרים לא פשוטים בבית לאחר שבת דודתי הגיעה לארץ.
מיד אחרי שהאב נפטר האמצעי התקשר לאחותו לעדכן אותה , היא אמרה שתבוא והוא אמר שיחכו לה עם הלוויה.
מכאן נפתח מחול שדים, כי עם הפרעת הקשב שלה והצער הגדול לא הצליחה להתארגן על עצמה מספיק בשביל להגיד על איזו טיסה היא עולה.
אז כבר יום אחרי פטירתו ביליתי מעל לשעה בשיחת טלפון איתה, כדי להבין איפה הבעיה. אבל השיחה איתה היתה כל כך לא מחוברת... היא סיפרה לי על עניני ביטוח טיסה ועל מיליון דברים שיכולים לגרום לצרות, התייעצה איתי איזה טיפול תרופתי כדאי לה לקחת לארץ, התלוננה שאחיה לא קשוב אליה ושהיא מנסה לדבר איתו ולא מצליחה ועוד ועוד.
בסוף אמרתי - בת דודה אהובה, האח שלך חייב להודיע על מועד הלוויה, את חייבת להגיד לו מתי את מגיעה, תקבעי את זה ואחר כך תדאגי לכל השאר. היא אמרה שהיא מבינה והמשיכה לדבר על מיליון דברים אחרים.
מה שהציל אותי בשיחה הזו היתה ההודעה מאחיה שאמר לה שקבע את הלוויה ליום ראשון (דודי נפטר בחמישי בבוקר) קביעת העובדה הזו איפסה אותה יותר טוב מכל שיחה.
כשהיה לה דד ליין היא התעשתה והזמינה טיסה למועד הקרוב ביותר שהיתה יכולה, ומאחר וזה יצא ביום ראשון בבוקר, הלוויה נדחתה ליום אחר כך, יום שני.
בנתיים בבית, הדודה שלי ושני בניה התמודדו עם כך שהלוויה עדיין לא התקיימה וזה השרה המון מתח.
ובת דודתי, עד שהגיעה לארץ התקשרה אלי עוד ארבע פעמים בשאלות משאלות שונות.
ביום של הלוויה התקשרתי בבוקר ואמרתי שאני עומדת לרשותם מתי שיצטרכו אותי, הדודה אמרה שלא צריך, אחר כך אמרה שאולי כן כדאי שאבוא וביקשה שאגיע בשלוש, מספיק זמן לפני הלוויה שהיתה אמורה להתקיים בארבע וחצי.
הגעתי בשלוש , פגשתי את כל בני הדודים והתחלנו לארגן את מה שנשאר לארגן ללויה.
האמצעי הלך עם הבכור לזהות את הגופה לפני הלוויה ואני נשארתי בבית כדי לדאוג להביא את דודתי ובת דודתי בזמן ללוויה.
זה נשמע פשוט, אבל זה היה מורכב מאד. להצליח לאסוף את שתיהן ולכנס אותן לתוך האוטו שלי... וואו. הגענו לבית הקברות ממש בארבע וחצי ואז כמובן הכל התעכב כי בדרך לאיזור שבו קוראים את ההספדים עצרו את דודתי כל האנשים שבאו ללויה וראו הזדמנות לנחם אותה, ואת בת דודתי שיש אנשים ששנים לא ראו אותה וחשבו שזה זמן מצוין להתעדכן. והיא עם הפרעת הקשב שלה התקשתה להתקדם.
בסוף הצלחנו להגיע למקום הנכון והלוויה התחילה.
כמובן שהאשה שילדה אותי היתה שם, דודתי זו אחותה, אחרי הכל, אבל מה שהפתיע אותי ממש היתה העובדה שאחי הבכור, זה שניתקתי איתו קשר כמה שנים לפני שניתקתי קשר מאמא שלו, האגואיסט השקוע בעצמו, זה שלא בא ללויה של אבא שלו, הוא היה שם גם.
למזלי לא הייתי שם לבד. הגדולה והקטנה שלי היו איתי, האמצעית היתה בחו'ל.שאלתי את הבנות שלי אם הן מצליחות לזהות את האח שלי, הגדולה ניחשה בהצלחה והקטנה אמרה שלא היה לה שום סיכוי כי היא היתה קטנה מידי כשראתה אותו לאחרונה וגם אז הוא לא היה זכור במיוחד, כי הוא די התעלם מהבנות שלי מאז ומעולם...
הלוויה עברה בשלום, אחריה לקחתי את דודתי ובת דודתי למקום שבו קיימו את השבעה. דודתי לא היתה מוכנה לקיים את השבעה בבית שלה, כי היא לא מסוגלת לדמיין שכל האנשים יכנסו לבית הנקי שלה ויעשו לה לכלוך ובלגאן.
זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שחוץ מאשה מאד מתוקה ואוהבת, היא גם נוקשה מאד, מה שמזכיר את זו שילדה אותי. לא הכרתי את הצד הזה שלה.
למחרת הלוויה התקשר אלי הבן באמצעי וביקש שאדבר עם אחותו, שהיא נורא בוכה והם לא מצליחים להרגיע אותה. זו היתה הסנונית הראשונה בתפקיד שקיבלתי/לקחתי על עצמי. שוחחתי איתה כמעט שעה שמתוכה לא הבנתי כמעט כלום כי היא בכתה מאד ואחר כך סתם לא הצליחה להשלים משפטים, כמו שהיא בדרך כלל, אבל הבנתי שהיא במצוקה גדולה.
הבנתי שגם אין מה לעשות עם זה באותו הרגע.
אז עצרתי את השיחה, שיקפתי לה שאני בקושי מצליחה להבין מה שהיא אומרת, אבל אני מבינה דבר אחד, שאין לה שום יכולת להתמודד. היא כמעט לא ישנה מאז ששמעה שאביה בבית חולים ולפי מה שראיתי היא גם לא באמת אוכלת, ולכן אמרתי לה- עכשיו את הולכת לאכול משהו ונכנסת למיטה עם כדור שינה. בלי זה לא תצליחי להתאושש ולהתמודד.
היא הקשיבה לי ועשתה בדיוק מה שאמרתי לה ואכן קמה מאוששת למחרת, אבל המשברים המשיכו. לאט לאט התחוור לי עד כמה הקשר שלה ושל אחיה הגדול נפיץ ועד כמה אמה ואחיה האמצעי חסרי סבלנות אליה.
אני מבינה אותם. קשה מאד להתמודד עם התזזיתיות חסרת התכלית שלה, עם המשפטים שמתחילים ומתפתלים ומתפצלים ולא נגמרים לעולם.
כולם ממילא במצב רגשי רגיש וצולע והתמודדות איתה לפעמים היתה הקש ששבר את גב הגמל.
גם אמא שלה, דודתי נעה בין בכי להתפרקות טוטאלית , האופי שנוקשה שלה לא מאפשר לה להתגמש ולעקוף קשיים ומאחר והיא נתקלת בכל מכשול חזיתית, אני נדרשתי לפשר, להרגיע ולפייס שוב ושוב.
היו איזה יום או יומיים בזמן שבין הלוויה לחתונה שבהם לא התקשרו אלי, אבל לא יותר מזה.
בתוך כל זה, עשרה ימים לפני החתונה, חמותי האהובה נפצעה מענף בגינה שלה. מה זה נפצעה? אם אתם מכירים עור של אנשים מבוגרים, מדובר למעשה ברקמה דקה כמו נייר גלגול שנקרע מכל נגיעה, והפעם הקרע היה מרשים.
היא התקשרה אלי ביום שישי בשתיים וחצי בצהריים , כשעצמתי רגע עינים לפני שאצטרך לנסוע להחזיר את הקטנה ובעלה לעתיד ממסיבת הרווקים/רווקות שחבריהם ערכו להם. התקשרה ואמרה שנפצעה לא יפה. אמרה שתבוא להראות לי.
ברגע שפתחתי את החבישה שאילתרה לעצמה, הבנתי שאין מנוס.
חמותי הביטה על פני ואמרה- אני לא נוסעת למיון!
אמרתי לה שאין ברירה, שהיא לא יכולה להתחיל להתעסק עם פצע כשהיא עשרה ימים מהחתונה של נכדתה, שזה חייב תפירה, אחרת תהיה החלמה ארוכה וקשה מאד שעלולה להסתבך.
היא לא התווכה ונסענו יחד למיון. ישבתי איתה שם חמש שעות בלי שאף רופא לא ראה אותה, וכן, הלכתי לדבר, להתחנן, לדרוש, לתבוע, לבקש רחמים ומה לא... אחרי חמש שעות היא ביקשה שאקרא לאחותה, כי היה לה קשה מידי שאני יושבת איתה כל השעות האלה. אני הסכמתי רק כי היא קפאה מקור והיתה רעבה, ורציתי שאחותה תביא לה משהו חם ללבוש ומשהו לאכול, הרי ביום שישי הכל סגור בבית חולים ואין אוכל או שתיה.
לפני שאחותה הגיעה הצלחתי לתפוס את הרופא ולבקש ממנו שיואיל בטובו לקבל את האשה בת ה91 כמעט שיושבת בחדר ההמתנה כבר חמש שעות.
זה אכן קרה אחרי שהלכתי ומפה הכל רץ, ותוך שעתיים נוספות היא היתה בדרך הביתה.
מאחר והיא ביקשה שרק אני אחבוש אותה, הלכתי כל יום אליה להחליף לה חבישה.
בנתיים האמצעית חזרה מחו'ל והקטנה כעסה עליה שלא היתה במסיבת הרווקות, ובאופן כללי שלא היתה בשבילה בהכנות, כמו שהקטנה היתה עבור האמצעית רק שנה וחצי קודם לפני החתונה שלה...
ובנוסף, כן מלחמה לא מלחמה, התפללתי כל יום שנצליח להגיע ולעבור את האירוע בשלום ושלא יתבטל או ידחה בגלל הטירוף של מנהיגינו הדגולים.
חמישה ימים אחרי הלוויה של דודי ביתה אצלנו בישוב לוויה של אדם שנהרג בתאונת דרכים. הוא היה רווק וערירי, ומלבד אחיותיו לא היתה לו משפחה, אז הלכתי ללויה כי היתה לי הרגשה שזו עלולה להיות לוויה קטנה מאד, מה שאכן היתה.
שבוע בדיוק אחרי הלוויה של דודי הלכתי לעוד לוויה של מישהי שגדלה איתי, שצעירה ממני בשלוש שנים, שנפטרה מסרטן שהתגלה הרבה יותר מידי מאוחר.
וכך עברו עלי ימים בין בית חולים לבית קברות, כל כך מוטרפים ועמוסים שלא היה לי זמן להתרגש. ולכל מי ששאל, אמרתי שבטח אתרגש באירוע עצמו. יומיים לפני החתונה היתה לוויה של אמא של בן שכבה שלי שנפטרה בפתאומיות מדום לב. ללוויה הזו לא הלכתי כי הגמל כעס עלי שאני ממשיכה ללכת לבתי קברות במקום להתרכז בחתונה של הבת שלי. וגם בגלל שזה היה היום שבו הקטנה הלכה למקווה ואחריו חמותה לעתיד ארגנה ארוחה גדולה והזמינה אותנו.
כתבתי פה קצת, רק על קצה המזלג של מה שעבר עלי בזמן הזה.
עכשיו אנחנו יומיים אחרי החתונה ש*ספוילר* היתה מהממת ונהדרת, אבל התארך לי, אז אספר עליה בפוסט אחר.
 |
פרחים שקבלתי היום מחמותי שרצתה להודות לי שעל שטיפלתי לה בפצע
היום הוצאתי לה את התפרים וחבשתי חבישה קלה , אנחנו לקראת סיום.... |
