יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

הרצאה

בניתי הרצאה בנושא של הלימודים האחרונים שלי, הקורס המרגש והמדליק.
מאחר ואני לא מצליחה להניע את העסק, החלטתי לפחות להרצות עליו איפה שאני יכולה. כדי לפזר את הידע ולשמר את ההתלהבות. הרצאה להדיוטות, הנגשה של הנושא בשפה קלה לקהל הרחב.

לא להאמין כמה שפעם פחדתי לעמוד מול קהל, רעדתי והסמקתי ואיבדתי אתה קול וחוט המחשבה. והיום, אני אפילו נהנית מזה.
זה לא שאני לא מתרגשת, אני מתרגשת ועוד איך, והקול שלי נשמע לי מוזר דרך מערכת ההגברה, ומוזר לי להצמיד מיקרופון לשפתיים והמחשבות שלי רצות לפעמים מהר יותר מהמילים שיוצאות לי מהפה ויוצאת ערימת מילים מגובבות שצריך להתיר אותה ולהגיש מחדש.

בניתי מצגת-הרצאה שמציגה על קצה המזלג ובאופן קוהרנטי ומתפתח את הנושא.
ואני מרוצה ממנה מאד. אני טובה במצגות, אני מבינה איך הן עובדות. איך לעשות אותן ברורות ונקיות, לא עמוסות מידי, אבל עם קריצה קטנה, סייד קיק לנושאים כבדים. צבעוניות רק במידה ורגועות לעין.
כשאני נתקעת, אני מקריאה את השורות המדודות ומשם נפתחת וזורמת לדוגמאות וסיפורים.
משתדלת לזכור לא לדבר מהר מידי, לא להאריך בדוגמאות וסיפורים, לתבל קצת בהומור (איזה כיף זה שהקהל מצחקק במקום הנכון!)

כבר הרציתי את ההרצאה הזו במקום שבו אני עובדת בפני קבוצת אנשים רלווטנית, הרצאה שקיבלה תגובות חיוביות מאד, ואחר כך, מעודדת מהתגובות, הצעתי את עצמי בישוב שלי, לקבוצת התרבות הפעילה.
בהתחלה נתקלתי בסירוב.
האחראית הראשונה שאליה פניתי אמרה לי שהנושא כבר משעמם, שכל הזמן מדברים עליו ושאין כבר מה להגיד.
אמרתי לה שאמנם יש המון מידע בתקשורת, אבל שאני מביאה זוית אחרת וגם קושרת בין המושגים והמונחים ומפשטת אותם עבור המאזינים.
לא עזר. אמרה לי שלא מעונינת וזהו.
אז פניתי למישהי שיש לה יד ורגל בהנעת תהליכים במועדון התרבות. היא פנתה לאחראית השניה שהתלהבה ומשם התחילו הדברים לזוז.

והיום זה קרה, עמדתי מול אנשים שמכירים אותי כבר שנים והצגתי להם פועה שהם לא מכירים.
התלבשתי יפה ודיברתי בבטחון ובהתלהבות על דברים שמרגשים ומשמחים אותי.
כוח הצלה ושמשיה באו גם הן להקשיב לי, גם חמותי המקסימה.

ההרצאה נמשכה כמעט שעה, בדיוק כמו שרציתי ואחריה אפשרתי לשאול שאלות.
והיו שאלות, מענינות, חשובות, שעוררו אותי להרחיב שנושאים שמהם נמנעתי או צמצמתי מאד.
אם בסוף ההרצאה שאלתי את עצמי על מה עוד יש לדבר, באו השאלות ועוררו את כל הזויות הרדומות של החלקים שאליהם לא הגעתי.
שמחתי על השאלות ושמחתי שהיו לי תשובות טובות.
ולאחר שנגמרו השאלות הקיפו אותי אנשים שכולם רצו להגיד משהו, או לשאול משהו או לספר משהו, או סתם להגיד תודה ושהיה מעניין.
כוח הצלה נדחפה בחינניות בין אנשים, נישקה אותי על הלחי, לחשה שלי שהייתי נהדרת והלכה. שמשיה נהדפה על ידי הקהל ולכן נופפה לי מרחוק והלכה, אחר כך כתבה לי בהודעה - היית כוכבת. חמותי שלחה לי הודעה שהייתי טובה ושההרצאה היתה מקצועית ומענינת.

חשבתי שאני הכי שמחה שאפשר ואז באה אלי מישהי ואמרה שהיא תציע למקום העבודה שלה שיזמינו אותי, כי הרצאה כזו מצויינת היא מזמן לא שמעה.

ועל זה נאמר איזה כיף!!! 🤩🤩🤩🤩 

יום שני, 12 בנובמבר 2018

שבת מנוחה עם הגמל

למרות שהוא רצה שאבוא מוקדם, אלך מוקדם והודיע שלא ינקה את הבית לכבודי, הבית היה נקי והרצפה שטופה, והוא לא ממש רצה שאלך מוקדם כל כך.

יצאתי מוקדם בבוקר, בשש כבר הייתי באוטו, לקחתי איתי צידנית ובה עוף שלם וכמה תפוחי אדמה כדי להכין את העוף בתנור שהוא ביקש. ידעתי שהוא ישאל בשביל מה הבאתי עוף מהבית עד אליו כאילו שאין חנויות לקנות בהן עוף, אבל החלטתי שאם כבר אמרתי שאני אחראית על האוכל, אז אני מחליטה מאיפה יגיע העוף.
ועוד היתה בצידנית עוגת גבינה ושוקולד שהוא אוהב במיוחד.

אחרי עשר דקות נסיעה, נזכרתי ששכחתי בבית את המעטפה ובה הכסף שאני אוספת במזומן כדי להחזיר לו את ההלוואה.
ככה הוא רוצה שאחזיר לו, כל פעם קצת, שאשים בצד כסף מזומן ואעביר לו מתי שיהיה לי נוח.
וכיוון שהתאסף לו קצת כסף החלטתי להביא את המעטפה. לכן הסתובבתי וחזרתי הביתה לקחת את הכסף, מה שעיכב אותי בכמעט חצי שעה.
לא נורא. עדיין הגעתי מוקדם בבוקר, והיה לנו זמן לעשות כל מה שרצינו.

הגמל קצת נסוג מהדרישות המפורשות שהביע בטלפון, וכששאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות, אמר שמה שאני אחליט. הוא הציע גם נסיעה לקצביית דבאח כי תכנן לקנות שם את העוף ואכן הופתע והביע מחאה דקה על כך שהבאתי את העוף איתי.
בררתי את הוא מרגיש מספיק טוב לטיול על שפת הים והחלטתי שנסע לים בכל זאת.

לפני שיצאנו הכנסתי את העוף לקערה ומשחתי אותו בשמן זית ותבלינים כמשרה עד לאפיה בתנור. חתכתי את תפוחי האדמה לצ'יפסים והנחתי בקערה נוספת מלאה במים. הכל יחכה עד שנחזור ואז יכנס לתנור.
נסענו לים, טיילנו על החוף, דיברנו, נהנינו מהמראות, הקולות והריחות, וגם אחד מהשניה.

סיפרתי לו על סכום הכסף הלא צפוי שגיליתי על קיומו, ומה אני מתכננת לעשות איתו. למרבה הפתעתי הוא לא התלהב, והציע שאקנה ציוד יד שניה ולא אוציא את כל הכסף על ציוד חדש. היו לו כל מיני הצדקות והסברים, כמו למשל שציוד חדש הוא יקר מאד, ושאני לא צוללת כל כך הרבה שזה מצדיק הוצאה כל כך גדולה.
שוחחנו על יתרונות וחסרונות של קניית ציוד יד 2 ובסופו של דבר סיכמנו פחות או יותר שאני אחפש ציוד יד שניה, הוא יעזור לי לבדוק את איכותו ויתמקח על המחיר (הוא טוב פי אלף ממני בהתמקחות) ושאם בסופו של דבר לא אמצא ציוד טוב במחיר סביר, נסע יחד לקנות ציוד חדש.

אחר כך הלכנו לשתות קפה ולאכול משהו קטן שיחזיק אותנו עד לארוחת הצהריים, ואז התקשר אחיו לשאול אם הוא יכול לנסוע עם הגמל לקצביה לקנות בשר לארוחת צהריים.
הגמל הסביר לו שהוא איתי, ושהוא יהיה לא פנוי בשעות הקרובות, שהוא יוכל לנסוע איתו אחר הצהריים, אבל שאם אין לו אוכל בבית, הוא יסע איתו.
אחר כך סגר את הטלפון ואמר לי שאחיו ממש רוצה לקנות בשר ולא רוצה לנסוע לבד, אבל שאין מה לעשות, הוא איתי.
אז תסע איתו, אמרתי, אין לי בעיה, לא יקרה לי כלום אם אשאר רגע לבד.
מה פתאום, הגמל אמר, אני איתך עכשיו והוא יכול לחכות, אם הוא ממש יצטרך או ירצה, הוא יתקשר שוב.
בכלל, הוא אמר, רציתי לנסוע איתך לקצביה הזו, כדי לקנות את העוף, ויש שם מבצעים ממש טובים על בשרים כאלה ואחרים.
מפה לשם עלה הרעיון שנאסוף את אחיו ונסע לקצביה.
וזה מה שקרה. נסענו עם אחיו לקצביה וביליתי זמן איכות עם שני האחים. אני אומרת לכם שזה מדרון חלקלק, בסוף הוא עוד יפגיש אותי עם ההורים שלו, ירחם השם 😛

נראה לי שהאח שלו היה נרגש לפגוש אותי, הוא קיבל אותי בלחיצת יד ונשיקה על הלחי, הוריד את התינוקת החדשה להגיד שלום, התווכח איתי על מי ישב במושב האחורי וויתר בחן כשראה שאני מתעקשת להשאר שם, ואחר כך שוחח איתי כל הדרך על טלפונים סלולאריים, צריכת בשר בקרב ארגנטינאים לעומת עירקים ושאר נושאים שברומו של עולם. קנינו בשר בשבילו ובשבילנו, באמת המחירים שם מצויינים והיה נחמד מאד. אני חושבת שהגמל היה נבוך וקצת לחוץ, אבל הרבה פחות מהצפוי.

אחרי שהורדנו את האח בביתו, נסענו לבית של הגמל, הכנסנו את העוף ותפוחי האדמה לתנור והלכנו להעביר את הזמן עד שהאוכל יהיה מוכן. וכשאכלנו, היה טעים ומוצלח. הזמן עבר מהר כמו שהוא עובר כשנעים וטוב.
הגמל אמר שהוא בכלל לא הרגיש את תחושת הפספוס והכמיהה שחשב שירגיש ללא הצלילה. אמרתי לו שזה בגלל שהוא נהנה ולא מרגיש שהיום מבוזבז. הכל צריך לאיית לו....


בסופו של דבר חזרתי הביתה שמחה. זו היתה שבת טובה ומוצלחת.

יום שישי, 9 בנובמבר 2018

זקוק, עצמאי והפתעה.

הבוקר פתאום הבנתי למה אני כל כך מחוברת למוריץ הקטן. ולמה אני מרשה לו דברים שאני לא מרשה לכלבות האחרות.
זאת אומרת חוץ מזה שהוא מתוק במיוחד, ומלא אהבה ומתרפק ומצחיק וחמוד ביותר.
הוא פשוט זקוק. זקוק למגע וזקוק לאהבה. הוא שברירי ועדין וצריך שיאהבו אותו ויחבקו אותו.
כן, כולם צריכים אהבה ומגע חום וקרבה, אבל לא ככה. פה מדובר בצורך שפעור כמו בור עמוק ביותר, שתחתיתו לא נראית עדיין לעין, וזה בור שמאד נעים למלא.

בימים הראשונים הוא לא עזב אותי, הלך אחרי כמו צל בבית, צל ג'ינג'י מתולתל.
כשאני במטבח, אני צריכה להזהר בצעדי, כי הוא נמצא שם, קרוב לקרסוליים שלי, בטווח נגיעה. יושב צמוד לארונות המטבח, מציץ למעלה, בודק אם במקרה יש סיכוי לקבל משהו לאכול.

כשאני קמה בלילה לשירותים, הוא מזנק מהמיטה אחרי ויושב למרגלותי, או מתכרבל על שטיחון האמבטיה לעיגול פרוותי רך. הוא הולך אחרי לסלון וקופץ אל הספה, הוא לא מוותר על מקלחת שבה הוא מסתובב, מלקק את המים, אחר כך יושב ומחכה שאסיים, לפעמים אפילו מביא את אחד הצעצועים שלו, להמתנה נוחה יותר ולבסוף נלחם את המלחמה הבלתי נמנעת במגב הרשע.
הוא מתכרבל קרוב קרוב כשאני יושבת על הספה, נשכב עלי כשאני כותבת במחשב, מתכרבל במתחם שנוצר בקיפול הרגליים שלי בלילה, שוכב צמוד  ומניח ראש על הכתף שלי, על הבטן, על הירך, מחפש מגע.
עכשיו, כשכבר כמעט עברו חודשיים, הוא קצת יותר בטוח וקצת פחות זקוק, אבל עדיין, היום בבוקר, כשראיתי אותו שוכב ליד הדוגמנית על המיטה שלה, הבנתי עד כמה הוא זקוק לקשר קרוב, למגע ולאהבה, וכנראה שההזדקקות שלו פורטת על נימה בתוכי.

בשבת הקרובה, מחר, לא אצלול.
הגמל הרגיש מאד לא טוב אחרי שצלל בשבת האחרונה, חטף התקף ורטיגו קשה ביותר באמצע נהיגה ועכשיו הוא מתאושש. הוא עושה הפסקה קצרה מהצלילה ונשאר בבית. ובלעדיו לא בא לי לצלול.
הוא לא שיתף אותי בזמן אמת, וסיפר לי את כל קורותיו רק אחרי שחזר לאיזו שגרה בריאה יחסית. כי הוא לא רוצה שאדאג לו ואטריד את עצמי בגללו. איזה אדיוט. עד שלא סיים את הסיפור בקושי נשמתי מרוב בהלה ודאגה, וגם אחר כך נשארה איזו אבן כבדה ולוחצת על החזה.

הצעתי לו שאבוא בשבת בבוקר לבקר,
ואחרי שנבח עלי באופן אוטומטי -לא. מה עכשיו את תבואי לרחם עלי?
ואחרי שהודעתי לו שלא כל העולם סובב סביבו ושאני רוצה לבוא בשבילי, כי אני צריכה קצת שקט ומנוחה,
ואחרי שאמרתי לו שהוא לא צריך לנקות בשבילי את הבית ושכל מה שאני רוצה זה חיבוק ושקט,

אחרי כל אלו, הוא אמר שהוא לא מתכוון לנקות ושאני פשוט לא אגע בכלום (ואז זה לא יפריע לי?) ושאני מכינה את  האוכל. ושהוא רוצה עוף בתנור, ושאבוא מוקדם ונלך לטייל בחוף הים. ושאלך מוקדם כי הוא צריך גם לפנות זמן למשפחה שלו.
יאללה בסדר, עכשיו הכל מסודר ומחושק ולא מאיים, הכל מסודר בקופסא הקשה הזאת שקרויה הראש שלו.
שמחתי, כי זה משהו שאני רוצה כבר כמה זמן, לבוא ולנוח, להתנתק לתוך בועה קטנה למשך כמה שעות. באיזה מקום אפילו קיויתי שהים יהיה סוער ושלא נוכל לצלול כדי שאוכל לממש את הרצון הזה. לא שמשמחת אותי הסיבה שבגללה נוכל לבלות יחד, אבל זה סוג של להפוך לימון ללימונדה.

ואחרי שבאמת שהרגשתי קצת כאילו זכיתי בפיס, קיבלתי מכתב רשום מאיזו קרן שמודיעה לי שיש לי אצלם חשבון רדום. טוב שהמכתב היה רשום, אחרת הייתי מתעלמת ממנו כמו מכל שאר המכתבים שאני מקבלת חדשות לבקרים לגבי כל ביטוחי החיים, קרנות כאלה ואחרות שאין לי באמת מה לעשות איתם ואני לא טורחת אפילו לפתוח אותם.
לא היה לי מושג במה מדובר כי משכתי כבר את קרנות ההשתלמות האבודות שלי למיטב זיכרוני לקראת קניית הבית, אז התקשרתי וגיליתי שמדובר באיזה חשבון חסכון שאני חושדת שאולי אני אפילו יודעת על מה מדובר, חשבון משנת 1998 או משהו דומה שפתחתי ושכחתי, שהופקדו בו מעט כספים לאורך כמה שנים וההפקדה הופסקה אחרי הגירושין, אני חושבת כשהחשבונות הופרדו. מפה לשם יש שם כמה אלפי שקלים, לא המון, ולא מעט. לא זכרתי שהוא קיים בכלל. ההפקדות האחרונות נעשו לפני כ 15 או 16 שנים, ואם אני זוכרת היה עוד חשבון חסכון כזה שהגרוש הפקיד בו כסף, אולי גם הוא קיבל מכתב כזה.

בכל אופן מדובר בסכום שאפשר לעשות איתו משהו, אבל לא משהו גדול מידי, ככה שהדילמות קטנות מהצפוי.
ואני חושבת, לראשונה בחיי, לקחת את הכסף הזה ובמקום לעשות את הדבר ההגיוני ולצרף אותו לחסכונות המצומקים שלי, להשתמש בו ממש: לשלם איתו את שארית חובותי לגמל ולחמותי ואחר כך לקנות ציוד צלילה במה שנשאר.
התפרעות מוחלטת שהצידוק העיקרי שעומד מאחוריה הוא שהצלילות יהיו מעט זולות יותר כשלא אצטרך לשכור ציוד וגם, שהציוד יהיה בטיחותי ואדע מה מצבו, כי הוא שלי.
שלא לדבר על זה שלא אצטרך להכניס לפה ווסת נשימה שהכניסו לפה מי יודע כמה אנשים. ואולי אפסיק להכנס לאתרים בארץ ובעולם כדי לבהות במאזנים ובווסתים ולדמיין איך אני קונה אותם.
וגם כי חגגתי חמישים השנה, מגיע לי לחגוג פעם בחיים ולא לחשוב כל הזמן על מה יהיה, לא?

יש לי עוד זמן לחשוב על זה ולהחליט, (שלושים יום מהגשת הבקשה ועד שהכסף ישתחרר לחשבון הבנק שלך, אמרה הנציגה החביבה) אבל מוצא חן בעיני לצאת קצת מהקווים ולעשות משהו שלא הייתי עושה בעבר.
בין מי שנזקק לי ומביע את זה בכל דרך אפשרית, לבין מי שלא רוצה להזדקק לשום דבר ממני, קיבלתי הפתעה קטנה ומשמחת מאד. ואני, כשמשמחים אותי, אני מייד שמחה.