יום שבת, 27 בפברואר 2021

בסופו של דבר

 אשתו של אבא הצליחה לחזור לארץ, אחרי שלושה שבועות במקום אחרי 9 ימים.
ולמזלנו הכל עבר בשלום, גם הטיסה שלה, השהות שם והחזרה, וגם הוא, עבר את התקופה בקלות יחסית ולהבדיל מפעמים קודמות שנסעה, לא הגיע לאשפוז בבית חולים. אולי בזכות הטיפול מסביב לשעון שהיה הפעם לעומת פעמים קודמות.
אין לתאר את תחושת הרווחה וההקלה שהרגשתי כשחזרה סוף סוף...

אני התחלתי עבודה חלקית חדשה, במקום בקלב"וש.
העבודה בקלבו"ש הלכה ונעשתה לי קשה פיזית יותר ויותר, והיא גם זו שדחפה אותי בסופו של דבר לעבור בירור לקבל את אבחנת הפיברומיאלגיה.
כלומר, חשדתי כבר הרבה זמן שזה הגורם לכאבים ולתשישות המטורפת שאני חווה כבר שלוש שנים בערך, אבל לא התחשק לי שיטביעו עלי את החותמת הזו, עד שלא היתה ברירה.

אחרי שביקשתי מהאחראית במשך חודשים לעבור מהעבודה המסויימת שאני עושה לאחת אחרת, פחות מאתגרת פיזית ואחרי שהיא התקשתה לוותר עלי במקום המסויים ההוא, אחרי אין סוף שיחות, חיכוכים, בקשות ומתיחות, הלכתי לרופאה שאיבחנה את המצב, נתנה לי את חותמת הגומי של המחלה וחשבתי שזה יעזור לפתור את המצב.

בתכלס, גם זה לא עזר.
האחראית המשיכה לבקש רק עוד קצת ורק עוד יום, הבטיחה שהיא עובדת על פתרון שממש תיכף יקרה והמשיכה עוד ועוד עד שהגיעה לקו הגבול שלי, שבו נעמדתי על הרגליים האחוריות ואמרתי - עד כאן.
אז היא עירבה את המנהלת שמעליה שתפעיל עלי לחץ. אבל גם לה אמרתי לא.
דאגתי שהשיחות כולן תהיינה מתועדות במייל או בוואטסאפ, והזכרתי לה שהגעתי אליה לפני זמן מה על מנת לפתור את הבעיה ולהחליף סוג עבודה ושהיא הבטיחה פתרון ונתנה תאריכי יעד פחות או יותר, ושכל תאריכי היעד האלה חלפו עברו.
היא לא טיפשה והבינה מייד שהכל מתועד ולכן הפסיקה לענות לי ודיברה רק עם האחראית. האחראית מצידה לא טרחה לעדכן אותי, וכשהתקשרתי לברר מה נסגר ומה בדיוק יקרה למחרת היום שבו אני אמורה לעבוד, נתנה לי תשובה קצרה וקרה שעיקריה שדרישותי התמלאו ושבקרוב המנהלת שמעליה תגיד לי מה אני עושה ואיפה אעבוד, כלומר במילים אחרות, לא אצלה. סוג של לא צריכה אותי ולא רוצה אותי.

אלא שהיא עדיין היתה צריכה אותי, האהבלה, והיא הבינה את זה למחרת, וביקשה ממני בדחילו ורחימו שאעזור בכל זאת במשהו שביקשה ממני, למרות שהייתי אמורה ללכת הביתה.
עזרתי, אלא מה? אני לא משחקת ברוגז בעבודה.
אבל לצערה והפתעתה כבר שבוע אחר כך, התקשרה אלי המנהלת שמעליה ושאלה אותי אם מתאים לי לעבוד במקום שבו עבדתי בעבר ואותו מאד אהבתי. שעות חלקיות, ואמרה שהיא משאירה לי חלקיק משרה בקלבו"ש אבל כמובן לא בעבודה שבה אני לא יכולה לעבוד.
אמרתי שבטח שמתאים לי ובמהירות שיא קידמנו את הנושא ואכן שבוע אחר כך התחלתי כבר בעבודה החדשה/ישנה.

אז יצא שהכל הסתדר.
אבל כיוון שלא ידעתי שהכל יסתדר, קבעתי תור למרפאה תעסוקתית, שם אדאג לקבל אישור שאסור להעסיק אותי בעבודות כמו זו שממנה ביקשתי להשתחרר.
ההתלבטות שלי עכשיו היא אם לבקש קיצור יום באופן קבוע. מצד אחד זה יכול להקל עלי מאד מבחינת התשישות והכאבים.
מצד שני, רק התחלתי במקום חדש ולא בא לי לדפוק אותם, או את העבודה העיקרית שלי. וגם, רופא הכאב שהייתי אצלו אמר לי שהוא ממליץ לי לעבוד ולהישאר פעילה ככל האפשר, עם כל הקושי הכרוך בזה.
הוא איש די מצחיק ולמעשה מה שהוא אמר לי היה- אני ממליץ לך לעבוד עד שתמותי. תמותי בעבודה, עדיף לך, תקשיבי לי.
אז אולי אני אבקש לחזור בעוד חצי שנה לראות האם אני מסתדרת, אם יש החמרה במצב ואם יש צורך לשנות משהו. יש לי עוד שבועיים עד התור שם, יש לי זמן  לחשוב על זה.

בנתיים הנסיעה לאילת מתקרבת. ואם הכל ילך כמו שצריך ולא יהיו בלתמ"ים חדשים ודחיות נוספות, ניסע הגמל ואני לסופ"ש קצר באילת, נסיעה שנדחתה רק שלוש פעמים.

ועוד בנתיים מנחם הופך לחביב המשפחה, כולם חושבים שהוא הדבר הכי מצחיק וחמוד שהם ראו והוא מבחינתו, הולך ונתפס לאמונה שאני מרכז קיומו והשמש של חייו. 
וככל שהוא קשור אלי יותר, ככה אני אליו יותר.
הוא כבר יודע את שמו, ויודע מה זה בוא (יודע זה לא אומר שתמיד בא לו לציית) יודע מה זה שב וזהו פחות או יותר.
הוא עוד לא מבין מה זה טיול, אוכל, חטיף, רוצה. שאלה מילים שמהוות יסוד קיומו של כל כלב.
הוא ערס קטן, שישה קילו וחצי של חשיבות עצמית, זנב מטרונום מתנפנף וגישה אליטיסטית משהו כלפי כל הברואים שאינם אני ושאין להם אוכל להציע לו.
בכל זאת כולם נופלים לרגליו ונמסים כשהוא מואיל בטובו להעניק להם תשומת לב.
אפילו הגמל מתחנף אליו ומנסה לקנות את ליבו.

בארוחת חג/שבת אצל המהנדס והדביקה, נרדם במקום הבטוח שלו.


יום ראשון, 14 בפברואר 2021

והימים עוברים

 אשתו של אבא שלי עדיין לא הצליחה לחזור מחו"ל. הבוקר שלחה לי הודעה שהצליחה לקבל אישור של ועדת חריגים, אחרי שפנו בלי סוף, הפעילו קשרים ואחותי התראיינה לרדיו המקומי ושם הבטיחו להפעיל קשרים ולעזור...די עצוב, אם אתם שואלים אותי, בעיקר לאור העובדה שיוצאות טיסות חילוץ מדובאי וטיסות לא קשורות ממקומות אחרים בעולם, ומה שמכניס אנשים לטיסות האלה, זה קשרים, השפעה פוליטית ואולי גם כסף.

בכל מקרה עד שהיא לא נוחתת בארץ, אני עוד עוצרת את הנשימה.
את השבת הקודמת העברתי שוב אצל אבא שלי. גם הפעם לא נהניתי במיוחד, בלשון המעטה, למרות שהפעם הגדולה והאמצעית באו לבקר ולהיות איתנו למשך כמה שעות בשבת.
הן גם הביאו איתן אוכל, ואני הכנתי את הכבד שהבאתי איתי, וכך אכלתי אוכל מבושל ולא רק טוסטים.
מאיזו סיבה לא ברורה אני נגעלת לאכול את האוכל שעומד במקרר של אבא שלי, ואני לא אוהבת לבשל אצלו כי אני בקושי מצליחה למצוא את הכלים וחומרי הגלם שאני צריכה. אז אני אוכלת שם בעיקר טוסטים, שזה לא רע בפני עצמו, אבל הבטן שלי די במצוקה באופן כללי.
אחרי כל סופ"ש שם אני צריכה שבוע התאוששות, אבל כמובן שאני חוזרת ישר לשבוע עבודה וכך הפיברומיאלגיה שלי מרימה ראש ואני מותשת וחסרת כוחות רוב הזמן ברמות שאני כבר לא זוכרת.

לפחות בפעם הזו לא נסעתי לבד. לקחתי איתי את מנחם, נחמה קטנה וחומה בעלת ארבע רגליים וזנב.

הכל התחיל כשפגשתי את הוטרינר הקבוע כשחזרתי מאחת ההליכות שלי.
נראה לי שאני מוכנה לראות כלבים ולחכות שאחד מהם יעשה לי משהו בלב, אמרתי לו. אם מגיע אליך איזה כלב הומלס, תשלח לי תמונה ונראה אולי ככה אמצא יום אחד את האחד.
הוטרינר אמר שבטח אין בעיה, כשיגיע כלב הוא ישלח תמונה.

כבר למחרת הוא שלח לי תמונה. אמר שהוא אפילו לא יודע אם זה כלב או כלבה, אבל אם נראה לי, יביא אותו למרפאה ואני יכולה לבוא לראות אחר הצהריים. זה היה מהר מאד ומפתיע מאד.
אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי בתמונה, אבל אמרתי, יאללה, נראה אותו ונחליט.
החלטתי לצאת להליכה ולחזור דרך המרפאה, לראות את הכלב. 
אבל כשיצאתי להליכה ועברתי ליד המרפאה, הוטרינר בדיוק הגיע עם הכלב. הוטרינר אמר לי שמדובר בזכר, ושהוא נראה בריא ומתנהג נהדר. אז לא נותר אלא להלביש לו קולר, לחבר לרצועה שאיתה באתי ויאללה, לצאת להליכה יחד. הליכה משותפת אמורה לחזק בונדינג בין המטיילים יחד. זה לא קרה, או ככה לפחות חשבתי באותו הזמן.

כל ההליכה הכלב היה מאד דרוך ולא שקט.
לא יצר איתי קשר עין ולא היה נראה שהוא שומע אותי.
כבר הייתי מודאגת וחשבתי לעצמי שמעולם לא הלכתי לטייל עם כלב פחות תקשורתי. אבל אז חזרתי הביתה, הוא נכנס והדוגמנית קיבלה אותו יפה מאד. להבדיל מהיחס שלה לכלבה של הקטנה, אותה הדוגמנית ממש לא סובלת. הוא הלך אחרי לכל מקום בבית ונצמד לי לרגליים והיה כל כך חמוד ואבוד שהחלטתי לתת לו סיכוי. בלילה הוא קבע עובדה בשטח כשקפץ למיטה שלי והודיע שהוא ישן בה, צמוד אלי.

למחרת הלכתי לוטרינר לקנות חומר נגד פרעושים ולשלם עם הקולר שענדנו לו. אם הוא כבר ישן במיטה שלי, אז עדיף שיהיה נקי מפרעושים.
אחרי עוד יום כבר הייתי צריכה לתכנן את הנסיעה שלי לאבא, אז הודעתי שאני מגיעה עם כלב, כי לא יכולתי להשאיר אותו בבית אחרי שהוא אצלי רק שלושה ימים.
וכך נסענו יחד לאבא שלי. הנסיעה היתה די סיוט, הוא היה מבוהל וניסה לברוח ולטפס עלי לכל אורכה, אבל סופו של דבר, למרות הפקקים המטורפים והלא צפויים בדרך, הגענו, וגם שם הוא הסתדר מצוין עם הכלב הזקן של אבא שלי. והיה נחמד ומתוק ונצמד אלי אפילו יותר.
עשינו טיולים ארוכים על שפת הים, פגשנו אנשים וכלבים, הוא נלחם בגלים והתרגש מהחול, והכי הכי כמעט התעלף מרוב אושר מהסרחון הרקוב שיש לחומרים האורגניים שנפלטים מהים. בכל יום שעבר למדנו קצת יותר להכיר זו את זה וליהנות זה בחברת זו יותר ויותר.

כשחזרנו הביתה כבר הרגשתי קרובה אליו יותר.
הוא לא כבש אותי בסערה כמו מוריץ, אלא התגנב בעדינות לתוך הלב שלי.
מפה לשם, לפני ששמתי לב, כבר הלכתי לוטרינר לקבוע תוכנית חיסונים, שבב וסרוס.

אז עכשיו יש לי מנחם קטן וחום, בעל ארבע רגליים וזנב, שרוקד מרוב שמחה כשאני חוזרת הביתה, והוא מלא אהבה ושמחת חיים.
הבנות ובני הזוג, כולם התאהבו בו על המקום והוא מככב בתמונות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו.

למרות שאשתו של אבא שלי אמרוה לנחות עוד לפני סוף השבוע, נאלצתי לדחות, שוב, את הנסיעה לאילת, בפעם השלישית כבר. הפעם בגלל הסופה שצפויה בסופ"ש שעלולה לחסום את הכבישים בדרך הלוך או חזור.
כבר קבעתי תאריך חדש, אבל אין לתאר כמה אני זקוקה לחופש הזה. בעיקר לאור התקופה האחרונה, השמירה ודאגה לאבא והשינויים במקום העבודה שעוד לא הספקתי לספר עליהם.
הגמל אומר שכל עכבה לטובה ואני אומרת לפחות הפעם היתרון הוא שיהיה למנחם עוד זמן להסתגל ולהתרגל לבית לפני שאעזוב אותו ליומיים שלמים.


מנחם הקטן


יום שבת, 30 בינואר 2021

ובנתיים

 אנחנו מחכים במתח לראות אם אשתו של אבא תוכל לחזור מחו"ל. היא משום מה בטוחה שהכל בסדר, היא דיברה עם אל על וסגרה את מועד ההמראה. 
אני חושבת שהיא לא קוראת נכון את המציאות או שהיא לא רוצה להתמודד איתה. אבל אולי אני טועה והיא תחזור ביום שלישי כמו קסם.
בנתיים מי שמשלמת את עיקר המחיר, זו אחותי הקטנה שגרה קרוב לאבא והיא המטפלת העיקרית בו. 
אני מקסימום אצטרך לבלות עוד סופ"ש או שניים או שלושה נוספים בבית שלו, היא זו שמתרוצצת בין העבודה, לילדים ואליו כל היום ודואגת לקשור את כל הקצוות.

הנסיעה לאילת נדחתה שוב, למועד השלישי כבר, בגלל הסגר וחוסר הוודאות של מה יקרה.
לי כבר יש דרכון ירוק ולגמל יהיה עוד מעט. מקווה שיהיה להם ערך לאור המוטציות והוריאנטים של הקורונה שמתגלים כל שבוע. זה די מייאש התחושה הזו שאולי כל המאמץ החיסוני הוא לשווא.
בגלל שעות העבודה המטורפות שלי בשבועות האחרונים אין לי המון זמן לחשוב על הגמל ולכן, הוא כנראה חושב יותר. שהרי, כידוע, אין ואקום בחיים. הוא אפילו אמר שהוא מתגעגע, ואפילו בלי להגיד איזה משהו מטופש כמו - אבל אל תקליטי אותי אומר את זה - כמו שהוא אומר תמיד.
אני פחות מתגעגעת.
זה מה שהריחוק עושה לי.
אני מתגעגעת ורוצה להיות יותר ביחד, אחרי שהיה טוב יחד. כשמתרחקים זה נעשה לי רחוק גם בלב.
ועדיין אני מאד רוצה את החופש הזה באילת ואת השקט והשלווה שהוא מביא איתו.
קדימה שיגיע כבר.

סיימתי לראות את 'חזרות' הנהדרת, באמת נהדרת. מזמן לא הצטערתי על סיומה של סדרה כמו שהצטערתי על זו שנגמרה מהר מידי. מקוה שתהיה עונה שניה במהרה, מזמן לא הזדהיתי ככה עם הדמויות בסדרה כלשהיא.

n_lee כתבה פוסט על שריטות והזכירה אנשים שעושים שטויות כלכליות או עם הילדים ושהיא לא מבינה איך אנשים אינטלגנטיים מתנהגים ככה.
ואני חשבתי שאלה פחות מרגיזים אותי, אבל לעומת זאת, מי שמוציא אותי מדעתי זה אנשים שפוגעים בעצמם, או מזניחים את עצמם מבחינה רפואית ולפעמים גם הורגים את עצמם בדרך זו.

ולא חסרות דוגמאות.
אבל הכי גרועה היא זו של אלו שחולים בסרטן ומחליטים להפסיק את הטיפולים הקונבנציונאליים, וללכת שבי אחרי איזה גורו בריאות אלטרנטיבית. לאורך השנים הכרתי כמה וכמה כאלה.
אחת מהן היתה אמא של חברה של הקטנה שהחליטה שהטיפולים שעברה לסרטן השד היו טעות, וכשהסרטן חזר, עברה לטיפולים אלטרנטיביים של תזונה, דיקור, סדנאות רוחניות, שיקויים ולחשים ואלוהים יודעת מה.
זה עזר בצורה מדהימה לכמה חודשים ואז הכל חזר בבום מטורף כפול ומכופל והיא גוועה לנגד עיננו ולא הספיקה אפילו להגיע לבת מצווה של בכורתה.

ועכשיו יש עוד אחת כזו שקרובה לליבי שהחליטה לא להקשיב לרופאים ולמצוא את הדרך הרוחנית שלה. שכללה מעבר לתזונה טבעונית, מיני טיפולים אלטרנטיביים וסדנאות, ריצה וירידה במשקל.
רק שאצלה זה לא עזר בצורה מדהימה.
עכשיו היא שנה אחרי שהפסיקה את המעקב והטיפולים הרפואיים, ואף אחד לא יודע מה מצבה, כי לא עשתה שום בדיקת הדמיה, רק רואים שהיא הולכת ונחלשת ובדיקות הדם שלה הולכות ונעשות מזעזעות יותר ויותר.

ועדיין היא אומרת שזו חולשה זמנית, שהמטפל ההוא אמר לה שהגוף מתנקה מהרעלים, והמטפלת ההיא אמרה שזו דלקת שהגוף מייצר נגד החומרים הכימיים שקיבלה.
אני לא יכולה לפרט יותר, מחמת צנעת הפרט, אבל הסרטן שלה היה ניתן לריפוי מלא לפני שנה ועכשיו נראה שהיא בשלבים האחרונים ושלא תשרוד עוד שנה.

כל אדם בוחר את הדרך שלו לחיות ולפעמים את הדרך שלו למות, אבל זו אחת הדרכים המטומטמות והמקוממות יותר שקיימות, ואם הייתי יכולה הייתי תולה את כל השרלטנים מוליכי השולל בכיכר העיר.
כי היא לא תשרוד עוד תקופה ארוכה וזה בזבוז כל כך גדול ושהיה ניתן למנוע אותו לחלוטין שאין לתאר.

היא היתה יכולה לראות את הבת שלה מסיימת צבא, את הבן שלה מתחתן, לעשות עוד פרוייקט או עשרה בעבודה שהיא כל כך אהבה, היא היתה יכולה לשמוח, לרקוד, ליהנות ממוזיקה, מבישול, מסקס, מבילוי עם חברות, מסדרה מטומטמת בטלויזיה... במקום זה היא שוכבת במיטה בלי כוח לקום ולעבור לסלון, ומרגישה נורא, ורוצה להאמין שהכל תיכף יעבור והיא תשתפר, ומפחדת פחד נוראי מהרעל שיש בטיפולים הכימותרפיים, כי זה מה שנכנס לה לראש בשנה האחרונה. שזה רעל ושזה מה שהורג אותה.
לא, אהובה. מה שהורג אותך זה הסרטן.

אני בוכה בכל פעם שאני חושבת עליה וכואבת את הבזבוז חסר התוחלת.
סתם, סתם סתם. הכי סתם בעולם.

זריחה, אפשר ליהנות ממנה רק אם את חיה.