עדיין בהקשר של בריאות

יש לי רישיון לקנאביס רפואי כבר חמש שנים בערך.
לא היה לי קל להוציא את הרישיון, כי פיברומיאלגיה לא לגמרי בהתוויות הרשמיות. מה שכן מכניס אותה פנימה, אלה הכאבים הכרוניים שחולי פיברו סובלים מהם.
אבל הדרך לרשיון ארוכה ומלאת מהמורות.
קודם כל צריך להיות שנה במעקב של מרפאת כאב. עכשיו, כל מי שניסה להשיג תור למרפאת כאב גילה שמדובר בדרך כלל בשנה של המתנה לתור למרפאה. שנה, וזה עוד לפני שניסינו מיני טיפולים לא מועילים ואף מזיקים (כמו תרופות נרקוטיות למשל) כדי לשכנע שניסינו הכל ועכשיו אפשר לתת לנו את הסם הנורא מכל - קנאביס.

הצלחתי לעקוף את הדרישה בכך שהלכתי לראומטולוג שהיה מורשה לתת רשיונות למטופלים שעומדים בקריטריונים, מהר מאד גיליתי שהקריטריון העיקרי שלו היה שאשלם לו כסף, והרבה.
מאחר וידעתי שהכי קשה לקבל את הרשיון הראשוני, הייתי מוכנה לעבור את המסלול שהוא התווה לי, שכללה קניית תרופות נרקוטיות, ניסיון טיפול בפיזיותרפיה, יעוץ פסיכיאטרי לוודא שאני כשירה נפשית, ועוד כמה מהמורות לדלג מעליהן.

הייתי מוכנה לעשות כמעט הכל, כי ידעתי שזה עוזר לי.

עוד לפני הרישיון, כמה מהמטופלים שלי הביאו/החזירו קנאביס למרפאה, בעיקר שמן קנאביס, כשלא עזר להם. או שהמשפחות הביאו אחרי פטירתם. וכך יכולתי לנסות ולראות אם טוב לי.

ומהר מאד ראיתי שטוב. פתאום הצלחתי לישון יותר משעה- שעתיים רצוף, ומערכת העיכול שלי שידעה או לעבוד שצורה מוגזמת או לא לעבוד בכלל התחילה להרגע.. עד לקנאביס או ששילשלתי כמה ימים ברצף או שהיתה לי עצירות. היו איזה חמש דקות בין לבין שהכל היה תקין, אבל חמש דקות עוברות מהר.
לכאבים הקנאביס לא ממש עזר לי, ככה לפחות חשבתי, אבל היתרונות שהרגשתי היו שווים הכל.

אחרי כמה חודשים ואחרי ששילשלתי לכיסו של הרופא תשלום מכובד מאד, קיבלתי את הרשיון. בגלל שכבר היה לי נסיון עם שמן מסוג מסויים שהיה לי טוב, דבקתי בו ומידי פעם ניסיתי לאדות תפרחת במינונים שונים.
תוך כדי הנסיונות להשיג את הרשיון, עשיתי גם קורס יעוץ קנאביס רפואי ולמדתי עוד והבנתי יותר איך ומה לעשות.

אחרי הרשיון הראשון, כשרציתי לחדש, והייתי זקוקה רק להמלצה של ראומטולוג, פניתי לרופא שממנו קיבלתי את הרשיון, אבל הוא לא היה מוכן רק להמליץ על חידוש, כי לא היה בזה כסף בשבילו, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שזאת הולכת להיות מלחמה כל פעם מחדש.

הצלחתי למצוא את הראמטולוגית המטפלת שהחמיצה פנים ואמרה שאגודת הראומטולוגים לא תומכת בשימוש בקנאביס ושהיא לא תמליץ על זה. ביקשתי שרק תכתוב שאינה מתנגדת, והיא הסכימה.
אחר כך הלכתי לרופאת המשפחה שלי וביקשתי את המלצתה. היא שיתפה פעולה וזה עבר איכשהו.
בשנה אחר כך, נדרשתי להוציא דו"ח ניפוק תרופות מהשנה האחרונה בנוסף להמלצת הרופאה המומחית ועוד כל מיני ניירות ומסמכים, ואז גיליתי שלמרות שחשבתי שאין לקנאביס השפעה על הכאבים, מסתבר שצריכת התרופות נוגדות הדלקת ממשפחת NSAID נוגדי דלקת לא סטרואידליים, כמו הוולטרן למינהו ירדה אצלי כמעט לאפס מנטילה חודשית קבועה.

בשנה אחר כך, שוב אותו מאבק ושוב הצלחתי לחדש, הפעם ביקשתי להגדיל את הכמות, לא בגלל שאני משתמשת בכל כך הרבה, אלא בגלל שאם את רוצה להשתמש במינונים שונים, את צריכה שכל מינון ומינון יהיה כתוב ברשיון, אחרת אי אפשר לקנות. הפעם הייתי צריכה למלא טבלת צריכה חודשית, מה לקחתי, שמן או תפרחת, כמה לקחתי, באיזו שעה, למה לקחתי והאם זה עזר. טרטור מטופש ואדיוטי, אבל מה לא עושות בשביל המטרה? 

בשנה עברה הראומטולגית היתה פחות אנטי והסכימה לכתוב מיוזמתה שהיא ממליצה על המשך טיפול. והשנה המשיכה בקו הזה. הייתי מרוצה.
ואז הגשתי בקשה לחידוש הרשיון.
כל המסמכים עברו בפעם הראשונה, וואו , לא יאמן.
קיבלתי בקשת תשלום, סימן טוב!
ואז קיבלתי הודעת דחיה כי הרופאה כתבה שאני משתמשת בשמן, בעוד אני ביקשתי רשיון בתפרחת.
(אני באמת משתמשת בעיקר בשמן, אבל הסיבה שאני מבקשת תפרחת היא שאפשר להמיר תפרחת לשמן, אבל לא להיפך, ולפעמים אני מעדיפה לאדות תפרחת כשאני רוצה לשלוט בתחילת ומשך ההשפעה).

למזלי, שוב, אני עובדת במערכת ומכירה את הרופא שמאשר את הרשיונות, אז כתבתי לו מייל ושאלתי מה אני יכולה לעשות. 

הוא אמרה שהרופאה הראומטולוגית חייבת לתקן את מה שכתבה כי הדיססונס בין מה שכתבה לעובדה שאני מבקשת תפרחת לא מאפשרת לו, ברמה החוקית, לאשר. 

שוב מזל שאני במערכת, שוב שלחתי מייל, הפעם לראומטולוגית

סופר מזל אפילו, כי לשוחח איתה בלי תור זה בגדר בלתי אפשרי ,והיא ענתה, אפילו די מהר, ואמרה שתיקנה, אבל לא קיבלתי את הסיכום, עוד כמה מיילים והיא הסכימה לשלוח בפקס. 

שלחתי את סיכום הביקור המתוקן לרופא המאשר ותוך שלושה ימים היה לי רישיון חדש בידיים. 

עכשיו יש לי שנה של שקט עד לפעם הבאה, נראה איזה טרלול ימציאו לנו עד אז... 

זבוב, זבוב למה יש לך עיניים גדולות כל כך? 

והכי חשוב, הבריאות

 כמובן שהיא הולכת ומתדרדרת, בכל זאת הזמן עובר. והכי כיף זה שדברים משתנים ורצוי לרעה.

הכל התחיל כשהלכתי לביקור השנתי אצל הראומטולוגית, אין לה ממש מה להגיד לי ושתינו בעיקר עושות את עצמנו בעניין, היא בשביל לסמן וי על הביקור ואני בשביל לקבל את ההמלצה השנתית שלה לשימוש בקנאביס רפואי. לשם שינוי בשנתיים האחרונות היא הפסיקה להגיד לי "את יודעת שאיגוד הראומטולוגים לא תומך בשימוש בקנאביס" ולפני שנה אפילו שאלה אותי על השימוש, ממש בפרטי פרטים, כאילו זה באמת מעניין אותה. מאז לפני שנה היא כותבת במפורש שהיא ממליצה על המשך שימוש (עד אז היתה כותבת באי רצון שאינה מתנגדת להמשך שימוש) אני חושדת שנתקלה בזה ברמה האישית ושינתה את דעתה, אבל זה לא הסיפור היום.
הסיפור היום הוא שבביקור האחרון היא שאלה כרגיל מה כואב ואני אמרתי לה ששתי הכתפיים מציקות לי מאד. שאם אני מרימה את יד ימין כאילו מניחה על מסעד הכסא השכן, תנוחה כזו של כמה דקות נגמרת בכאבים וקושי להחזיר את היד למטה. ושגם הכתף השניה כואבת . 
היא ביקשה ממני להרים, להוריד, לסובב, הסבירה לי שזו לא מחלת השרוול כי ככה וכי אחרת, אבל שתשלח אותי לאולטרא סאונד כתף בכל מקרה.

שלחתי לרופאה המטפלת בקשה להפקת הפניה לבדיקה וקבעתי לי תור רחוק מהבית, אבל קרוב בזמן וקרוב לדודתי ובת דודתי, כי אם כבר נגזר עלי לנסוע אחרי שעות העבודה, לפחות שזה יהיה בעל ערך נוסף.
וכשהגיע היום נסעתי למכון האולטרא סאונד ונבדקתי. 

התשובה הגיעה תוך שלושה ימים והיה כתוב בה שבכתף ימין יש לי הסתיידות בגודל חצי סנטימטר על הגיד ובכתף השניה, אותו גיד ממש קרוע ברובו וגם יש הסתידויות קטנות.
או כמו שאמרה הרופאה שלי בתור הטלפוני שקבעתי אליה - את לא סתם מתלוננת.
האמת? הייתי בטוחה שאני סתם מתלוננת ושלא ימצאו כלום, כי הדעות שלי על פיברומיאלגיה לא השתנו למרות שאני סובלת ממנה. התחושה שלי היא שזה כואב על ריק בלי סיבה אמיתית. 
הרופאה המליצה לי להימנע מניתוח ולהשקיע בפיזיותרפיה. 
אמרתי לה שניתוח זה המוצא האחרון, רק אם לא לא אצליח להזיז את היד, כי אני לא מאמינה בניתוחי כתף, וראיתי לאורך השנים בעיקר אנשים שהסתבכו אחרי ניתוחי כתף.
 אבל אם אנחנו כבר מדברות, רציתי לשאול מה היא אומרת על השומנים בדם שלי. אחרי הכל, אבא שלי עבר עשרות או מאות אוטמים קטנים במוח, סבל משומנים בדם, יתר לחץ דם וסכרת. ואני במנופאוזה מאז הניתוח, מרגישה שאני ממש הולכת בדרכו. הסוכר בצום נימצא תמיד בגבול העליון של הנורמה, השומנים תמיד על הגבול העליון, או קצת מעליו והלחץ דם , גם הוא בעליה ומגרד כבר את התחום שדורש טיפול תרופתי.
היא הציעה שנחזור על בדיקות דם ונחליט לפיהן איך ממשיכים.

אז עשיתי בדיקות דם ומסתבר שאני טרום סכרתית. איזה יופי, איזו הפתעה.
מחר יש לי תור טלפוני נוסף, כדי שנחליט איך מתנהלים הלאה, אבל בנתיים אני כבר יומיים אומרת לעצמי - מה? אסור לי יותר שוקולד? מה, אסור לי יותר קינוח טוב?
אני עוד לא מתאבלת רשמית, כי עוד לא דיברתי עם הרופאה ועד שלא אדבר איתה, זה לא באמת קורה.

אני רוצה ללכת לדיאטנית ולבנות תפריט שירחיק ממני את הסכרת.
בנתיים הכנתי סיר קינואה, וירקות אפויים בתנור שיהיה לי מוכן ולא אתפתה לאכול אוכל מהיר ולא בריא.

פעילות גופנית היא החלק השני של המשוואה, אבל הפיברומיאלגיה מאד מגבילה אותי במה שאני יכולה, ובעיקר לא יכולה לעשות וזה מתסכל.
אני חייבת לרדת במשקל, כי עליתי מאד בחודשים האחרונים. וחוץ מהגמל שמבסוט מזה שאני רכה ונעימה, אני ברמה האישית לא ממש מרוצה מעצמי.

פתאום אני מרגישה מאד זקנה ומקולקלת. אסור יותר מידי פחמימות ריקות (תפוחי אדמה! אורז! לחם טעים!), אסור מתוקים, אסור הרבה ירקות עמילניים, אסור הרבה מלח, אסור הרבה שמן. אסור שמחת חיים, בגדול.
אז תעזרו פה לאשה זקנה ומקולקלת, אם יש לכם מתכון שווה למאכל דל סוכר ופחמימה, אבל טעים, שתפו אותי. לא דגים, כי אני לא אוהבת ולא קטניות כי לא טעים לי. או אם יש לכם טיפים וטריקים להפוך את החיים לנסבלים, ושלא אחיה בתחושת אומללות קבועה.

זאתי

פוסט שכתבתי על פני כמה ימים. 

 זאתי נמצאת אצלי בערך חמש שנים. היא הגיעה אלי מצב"ח בגיל שש (מכרו לי אותה כבת ארבע ואז גיליתי בניירת שהיא בת שש) מפה לשם הזמן עבר והיא תיכף בת 11.

היא קינג צ'ארלס קבליר גזעית, יפה מאד ודי נעל בית. כלומר לא הכי חכמה בעולם. היא הגיעה אלי במצב פיזי לא משהו, עם קריסה של הברכיים ברגליים האחוריות, מבוהלת מהעולם ומפחדת מהכל.

התחלתי לטייל איתה כל יום והיא הלכה והתחזקה עד שבקושי רואים את החולשה של הרגליים, היא ממש התחזקה ובנתה שרירים שלא היו לה. לא אגיד שהפסיקה לפחד מהעולם, אבל בהחלט השתפרה ולמדה לגשת בזהירות לכלבים אחרים.

המוטיבציה הכי חזקה בחיים שלה זה אוכל, אבל לא אוכל של כלבים, חלילה, אלא אוכל של אנשים. בשביל חתיכת מה-שזה-לא-יהיה שאני אוכלת היא מוכנה לרקוד ולעמוד על רגליים אחוריות, להמהם ולנבוח.

יש לה בעיה של רקבון בשיניים, קצת אחרי שלקחתי אותה, הוטרינר נאלץ לעקור לה כמה שיניים, ובשנתיים שלוש האחרונות שוב הרחתי צחנת מוות מהפה שלה.

הלכתי כמה פעמים לקבוע לה תור לטיפול בפה, אבל איכשהו, בין החתונות, למלחמות, ולמצב המתוח זה התמסמס כל פעם. אין תירוצים. הזנחתי אותה ואני מכה על חטא עכשיו מאד. 

אתמול הלכתי איתה לוטרינר כי התנפחה לה אחת העינים. וכיוון שהיינו כבר שם, שקלתי אותה וגיליתי שירדה 800-900 גרם שזה המון לכלבה ששקלה 6.5 קילו בסך הכל. ביקשתי מהוטרינר שימשש לה את הבטן ויראה אם הוא מרגיש גוש או משהו. הוא לא הרגיש כלום, אבל קבענו שאבוא למחרת לטיפול שיניים שלפניו הוא יעשה לה בדיקת דם שתתן עוד אינדיקציה על מצבה.

היום הגענו לטיפול השיניים. אחרי שקיבלה זריקת טשטוש הוא לקח לה בדיקת דם ושלח אותי לדרכי, בהבטחה שיתקשר כשיסיים. 

אחרי חצי שעה התקשר ואמר שסיים עם השיניים, שהן היו רקובות בצורה קיצונית ושהוא רוצה לדבר איתי על מצבה הכללי. לכן חזרתי למרפאה והוא אמר שבדיקות הדם לא טובות ושכנראה יש לה גידול על הטחול. הוא אמר מה האפשרויות מבחינת אבחנה וטיפול ושאל מה אני רוצה לעשות.

אמרתי לו שהדבר היחיד שמנחה אותי זה להימנע מסבל. לא אכפת לי מעוד כמה חודשים של חיים, אם אלה חיים בכאב. ההתאוששות מההרדמה קשה לה ובגילה גם נמשכת זמן רב, התאוששות מניתוח בטח לא תהיה קלה יותר, ואני לא רוצה להעביר אותה את הייסורים האלה אם אין לה איזה עתיד ורוד. ותוספת של כמה חודשים או שנה לא שווים אם אין איכות חיים. 

הוא אמר שגם הלב והריאות שלה לא נשמעים טוב, ושסיכויי ההחלמה שלה לא מאד גבוהים במידה וזה סרטן. ומצד שני, אולי השיניים הרקובות גרמו לזיהום ואחרי העקירות וטיפול אנטיביוטי היא תשתפר.

החלטנו על טיפול אנטיביוטי, סטרואידים בהמשך, אם יהיה צורך ובעקרון לעקוב ולראות איך היא. פשוט לתת לה לחיות כל זמן שהיא חיה טוב ולא סובלת.

כי עדיין היא נהנית לטייל איתי כשהיא לא חלשה מידי, אני לא מכריחה אותה לטייל. יש ימים שהיא יוצאת איתי ואז "נעצרת להריח משהו" בודקת שאני לא רואה, מסתובבת וחוזרת הביתה, שם היא מחכה לי ליד הדלת עד שאני חוזרת, ויש ימים שהיא מטייל איתי ועם מנחם בהתלהבות, רודפת אחרי חתולי רחוב ומוצאת מיני זבל לאכול או להתפלש בהם. היא מאד נהנית לאכול. עושה פיפי וקקי ונהנית להתמתח בשמש, לנחור על הכורסא שלה, ללכת אחרי בבית כמו צל קטן או לשכב בפינה שלה על הספה ובסך הכל לא נראית סובלת. 

אז נחכה ונראה. 

שילמתי ולקחתי אותה הביתה. עכשיו היא שוכבת על שמיכה שפרסתי לה על הרצפה מטפטפת ריר מעורב בדם מהפה ומתאוששת מההרדמה. מחר בבוקר אתן לה אוכל רך שהיא אוהבת.

עברו שלושה ימים. זאתי התאוששה מההרדמה לחלוטין, אכלה בהתלהבות את האוכל שנתתי לה, אוכל יבש. מושרה במים עד שמתרכך, מעורב עם פינוקים כמו קוטג', טונה, וקציצות רכות.

אחרי יומיים שבהם לקחתי אותה לסיבובים קצרים בלבד, היום כבר הלכה איתי לטיול של עשרים דקות. היא נראית טוב יותר משנראתה לפני העקירה ואני ממש מקווה שהכל היה זיהום וכשנלך לביקורת נגלה שהיא בלי סרטן. אני קצת מפטמת אותה עכשיו כי המשקל הנמוך שלה ממש הבהיל אותי.

עברו עוד יומיים, היום אני אופטימית יותר, מקווה, מאמינה ומייחלת שהכל היה תולדה של זיהום שהתחיל מהשיניים. מחר נלך לביקורת אצל הוטרינר ונראה מה יגיד עליה. 

תחזיקו לה אצבעות🙏🙏 

זאתי מקולחת ומצוחצחת. אולי חסרת שיניים, אבל נקיה וריחנית.