יום רביעי, 14 ביולי 2021

שני דברים

ביום ראשון נקרעתי בין שני מקומות.
הראשון בית חולים שבו היתה בתי הגדולה.
השני מרכז רפואי פרטי, בו היתה בתי הקטנה.

בבוקר הייתי עם הגדולה, ראיתי שהיא בסדר ושבן זוגה איתה ואז הלכתי לקטנה, שבן זוגה שלה, הביא אותה למרכז הרפואי לקראת הצהריים, והיה צריך ללכת.
היא עברה בדיקה בהרדמה ואני חיכיתי עד שתסיים ותצא בשלום.
זו כבר ההרדמה השישית שלה, ארבעה ניתוחים ועוד שתי בדיקות פולשניות, ואני כבר פוסט טראומתית.
הכל מפחיד ומלחיץ, הבדיקה, התוצאות, ההרדמה... והפעם התווספה גם העובדה שאחותה מאושפזת אף היא.
אלה היו ארבע שעות קשות ומורטות עצבים במיוחד.

בחמש אחר הצהריים היא כבר היתה אחרי וערה ויכולתי לקחת אותה הביתה.
הרופא שביצע את הבדיקה היה מרוצה מהתוצאות ואני יכולתי לנשום חלקית לרווחה ולמתוח קו מחיקה על האירוע.
הגדולה בנתיים היתה ללא שינוי והוחלט שאגיע אליה למחרת בבוקר.

כיוון שהיא אושפזה בגלל הריון עודף, לצורך זירוז ובמשך כל היום לא חל שינוי משמעותי, החלטנו כאמור, שאבוא בבוקר להחליף את בן הזוג שילך לנוח.
אבל אז היא שלחה לי הודעה בתשע וחצי בערב שירדו לה המים ושהיא מועברת מהמחלקה למיון יולדות, סיכמנו שתקרא לי אם ירידת המים תקדם את הלידה, והיא אכן התקשרה באחת עשרה וביקשה שאבוא למרות שעוד לא בדקו פתיחה.
עד שהגעתי השעה כבר היתה חצות, והיא הצטערה שקראה לי כי היתה פתיחה מזערית וחסרת משמעות.
נשארתי איתם עוד קצת וחזרתי הביתה.
עד שהגעתי כבר היה 2:00 בלילה ואני נכנסתי למיטה וניסיתי לישון.
הצלחתי לישון עד חמש וחצי שאז התקשרה הקטנה להגיד שהיא הקיאה ועכשיו היא בסדר...

התארגנתי, הוצאתי את הכלבים לטיול קצר ונסעתי שוב לבית חולים.
כשהגעתי התברר שהפתיחה מאד דומה למה שהיה בלילה, אולי טיפונת יותר. למרות שהיא התחילה לקבל פיטוצין לזירוז ואפידורל לשיכוך כאבים. היא בילתה את הלילה בג'קוזי שבחדר הלידה ובכאבים מכאבים שונים (או כמו שהיא אמרה, אמא, עכשיו אני מעריצה אותך שילדת בלי אפידורל)
כיוון שכך, וכיוון שבן הזוג שלה לא ישן בלילה בכלל, הצלחנו לשכנע אותו שיסע הביתה לישון קצת ושנקרא לו אם יקרה משהו מוקדם מהצפוי.
והצפוי היה לקראת אחר הצהריים בלבד, לפי מה שאמרה לו הרופאה בחדר הלידה.

הוא השתכנע ונסע בעשר וחצי  בבוקר הביתה.
אני נשארתי עם הגדולה, ישבתי איתה בחדר הלידה, מוצפת בזכרונות מהלידה שלה. שוחחנו הרבה והזמן עבר במהירות.
למרות האפידורל, כעבור שעה וקצת, היא אמרה שהיא מרגישה לחצים חזקים מאד כלפי מטה כאילו היא צריכה לשירותים.
מיד הלכתי לקרוא למילדת שתבוא לבדוק אותה, ואכן, היתה לה פתיחה של 9 ס"מ, והשעה היתה 12:00
מיד התקשרתי לקרוא לבן הזוג. המסכן הצליח לישון שעה ומיד עלה על האוטו וחזר לבית חולים.
עד שהוא הגיע, הגדולה הכריזה שהיא לא מוכנה ללדת בלעדיו. ולכן הפסיקו את הפיטוצין והצירים הלכו ונחלשו.

אחרי שהגיע ביקשנו שיחזירו את הפיטוצין כי הצירים, כאמור, נחלשו וכלנו כבר היינו בשלים לסיים את הלידה הזו.
היתה לי תחושה שהמיילדת, החביבה בסך הכל, לא ממש ששה ליילד, ומתה להעביר אותנו למשמרת הבאה, כי היא ממש לא המליצה לגדולה ללחוץ למרות שהיתה בפתיחה מלאה. בואי נחכה שהראש ירד עוד קצת, היא אמרה. 
ואכן כשהגיעה המשמרת הבאה, נכנסה המיילדת יחד עם מתלמדת בקורס מיילדות, והן אמרו - רוצה ללדת, יאללה, בואי נתחיל. וככה, בבת אחת, הכל התחיל לקרות.
המתלמדת המקסימה לקחה את ההובלה בלידה והדריכה את הגדולה מתי ואיך ללחוץ. היא היתה רגועה ונעימה, תומכת ובוטחת, השרתה תחושה של בטחון ושלווה.
אני עמדתי לצד המיטה, בן הזוג עמד לידי ולא רצה לראות ממש ממש הכל, הוא הסתפק בלהיות לידה.
עם כל ציר שבא, עזרתי לבתי להתרומם קצת עם הראש והכתפיים, ועזרתי לה עם הרגל השמאלית, שהיה לה קשה להזיז אותה ולהחזיק במקום בגלל האפידורל. עצרתי את הנשימה יחד איתה ואפילו לחצתי יחד איתה בהזדהות מלאה. 

היא היתה נהדרת, לחצה כמו שצריך ומתי שצריך, ולפתע אפשר היה לראות את התלתלים הכהים של ראש העוברית, היא המתינה ונשמה במהירות ולא לחצה בשלב הקריטי של יציאת הראש ואחר כך זה כבר היה עניין של שניות עד שהתינוקת, כבר לא עוברית, יצאה לאויר הקריר של חדר הלידה ופעתה בבכי תינוקי מרגש. היא נולדה בשעה 15:43.
היא נולדה ורודה ויפה, כמעט לא מעוכה. מהממת לחלוטין. הנכדה שלי.
הניחו אותה על בתי, האבא הטרי חתך את חבל הטבור ולקחו אותה להתלבש ואז, עד שיצאה השליה, יכולתי להחזיק את הנכדה שלי בידיים.
תקשיבו, עוד לא נולדה כזו תינוקת בעולם.
הרגשתי איך אני מוצפת באהבה, עולה על גדותי מהתרגשות ושמחה.
העברתי אותה לאבא שהחזיק אותה, הסתכל עליה ואמר לי, אני חושב שזו אהבה ממבט ראשון.
אחר כך העברנו אותה לבתי, האמא שלה, שהניקה אותה בחדר הלידה, ואני הייתי מוצפת מגאווה ואהבה לבת שלי שעשתה את זה וילדה בלידה כל כך יפה ומוצלחת.

מאז עברו כמעט יומיים.
התינוקת, הנכדה שלי, מדהימה ונפלאה וקסומה. היא הדבר הכי מתוק שנולד אי פעם לדעתי הבלתי משוחדת.
היא מאד דומה לבת שלי, רק קצת יפה יותר, והבת שלי היתה תינוקת יפה במיוחד (והיא אשה יפה מאד עד היום).
אני מתרגשת , מוצפת אושר ומאוהבת בה עד מעל לראש. לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה מישהו שלא ילדתי בעצמי, אבל היא איכשהו המשך שלי וחלק ממני בדיוק כמו בנותי.

ואני מתפנה רגע לספר לכם את כל הסיפור.

רגעים אחרי הלידה, המגע הראשון בין האב לבתו.
הרגע הספציפי שבו הוא התאהב ללא תקנה.




יום שבת, 10 ביולי 2021

המתנה

 אני מחכה.

צריכים לקרות דברים, חלקם היו צריכים לקרות כבר וחלקם הלוואי ולא היו צריכים לקרות מעולם.
מלא דאגה. יותר ממה שאני צריכה.
עד היום בצהריים הצלחתי להדחיק את שני האירועים המרכזיים.

אני די טובה בלהדחיק דברים שאני לא חייבת להתמודד איתם, אחרי הכל אני מתאמנת כבר המון שנים. אבל תמיד ההדחקה מתפוגגת כשהאירוע המאיים מתקרב, וזה מה שקורה עכשיו. לפחות עד עכשיו היה לי שקט ורוגע יחסי. אז הרווחתי שלוות נפש.
מחר צפוי להיות יום עמוס ומלחיץ מאד, אבל אני מקווה שעד הערב הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

אתמול הגמל בא ונסענו לאכול יחד, ואחר כך להתכרבל קצת. אנחנו מנצלים את הזמן שיש.
מצבו של הגמל כנראה חוזר להיות מה שהיה, כמו שזה נראה עכשיו, הוא נכנס לרמיסיה נוספת, טפו טפו טפו.
בבדיקות האחרונות נראה שהגרורות הולכות ומצטמצמות, והוא החליט שאינו רוצה עוד ביופסיה, לכן החליט יחד עם רופאיו שבינתיים יקבל עוד טיפול ביולוגי ואחריו מעקב בלבד.
אז בינתיים הסטרס שקשור אליו קצת פוחת.

היום התקשרתי לחברה בת גילי שאיבדה את בן הזוג שלה, שמת באופן פתאומי לגמרי בשנתו, כשהוא עוד לא בן חמישים אפילו...
הוא נפטר לפני כמעט שבועיים, אבל החלטתי מראש שאני לא נוסעת לשבעה ושאתקשר אליה אחרי השבעה.
היא גרה בצפון הרחוק מאד ולכן לא יכולתי להגיע ללוויה עצמה.
היא היתה אסירת תודה שלא באתי לשבעה ואמרה שהחברות והחברים האמיתיים שלה, לא באו לשבעה, וטוב שכך.

אני זוכרת היטב את הסיפורים של הגמל מהשבעה של אשתו ויודעת כמה זה יכול להיות קשה כשיש רק אדם אחד שנושא את נטל השבעה לבדו (ההורים והאחים ישבו שבעה בביתם, והיא בביתה המשותף איתו).
והיא אכן חיזקה את תחושותיי ואמרה שהשבעה היתה קשה יותר מהתמודדות עם העובדה שמת. לפחות לעת עתה. 

כמובן שהשיחה איתה העלתה שוב את המחשבות על הגמל ומה יקרה אם יפסיד לסרטן.
אני משתדלת לא לחשוב על זה, כי זה לא מועיל לשום דבר ולא מקדם את החיים שלי ולא משפר אותם. לכן הרמתי לו טלפון, אחרי השיחה איתה, כדי לשמוע את הקול שלו החי והטוב ולצאת מהמחשבות. זה עבד מצוין. 
תמיד לדבר איתו עוזר לי. היום הוא כבר מבין שלא תמיד הוא צריך לתת לי פתרונות, ושלפעמים כל מה שאני רוצה זו רק הקשבה.


יאללה שיעבור מחר ויעבור טוב ושהכל יבוא על מקומו בשלום.
ויפה שעה אחת קודם.






יום רביעי, 7 ביולי 2021

כלבים

 הדוגמנית במצב לא טוב. היא בהתדרדרות משמעותית בחודשיים האחרונים. 
נעשיתי מודאגת ממש כשהיא איבדה את התאבון. זה דבר שלא קרה מימיה, שהיא לא תרצה לאכול, אז מיהרתי איתה אל הוטרינר, באוטו, למרות שהוא במרחק הליכה קצרה, בגלל שהיא לא יכלה ללכת.

היא היתה כושלת ונופלת כל הזמן. כאילו לא שולטת על הרגליים שלה. היא גם היתה עושה פיפי בבית , מה שלא קרה מעולם לפני כן.
בהתחלה טיפלתי בדלקת בדרכי השתן שממנה סבלה, ואחר כך, כשראיתי שהיא לא משתפרת ואפילו הולכת ומחמירה חזרתי אל הוטרינר שוב ושוב ושוב.
בסופו של דבר הוא החליט לתת לה סטרואידים, באופן קבוע. ומאז, היא חיה על סטרואידים.
התאבון שלה חזר. למעשה, עד שלא הורדתי לה קצת את המינון, היא היתה מוטרפת מרוב רעב וצמא, כל היום והלילה, וחוסר השליטה על השתן המשיך. שני הדברים השתפרו עם ירידה במינון.
אבל אז התחילו שלשולים בבית, בלילה, ביום, פעמיים או שלוש כל יום.
הוטרינר חשד שאולי הסטרואידים עשו לה כיב קיבה ואני הפסקתי עם הסטרואידים ליומיים שבהם היא התדרדרה כל כך מהר שזה היה מבהיל. נפלה ולא יכלה לקום, בעטה ברגליה האחוריות בלי שליטה... מזעזע.
אז בנתיים חזרנו לסטרואידים ואנחנו חיים מיום ליום.
כל לילה היא מבקשת לצאת בין השעות שתיים בלילה לחמש לפנות בוקר. מה שלא מפריע לה לשלשל קודם או אחר כך בבית, כשהיא משלשלת. וזה אומר שכל לילה אני קמה להוציא אותה, ושוכבת ערה במיטה, מחכה שתחזור.

לאור ההתדרדרות, החלטתי שאני לא אתן לעצמי להגיע למצב שבן הייתי שמוריץ מת והלב שלי נשבר וכאב כל כך שלא יכולתי לקחת כלב אחר. לקח לי 10 חודשים עד שאימצתי את מנחם המהמם שלי, אז החלטתי שאני מתחילה כבר עכשיו לחפש כלב חדש, גם כדי שמנחם לא ישאר לבד.
יוגה, חברתי, מכירה מישהי שעובדת בצב"ח תל אביב והיא איתרה את זאתי, כשהגיעה לכלביה וחיברה ביננו.
בהתחלה נאמר לי שזאתי היא בת ארבע, שיש לה בעיה קלה במפרקי הברכיים  ברגליים האחוריות ושהיא איבדה את הבעלים שלה שנפטרה והשאירה שלוש כלבות, שתיים מהן זקנות ממש ואת זאתי. בדיעבד, אחרי שהגיעה אלי, הסתבר שהיא בכלל בת שש, שהמפרקים שלה במצב גרוע מכפי שנתנו לי להבין ושאין לי בעצם טעם לסמוך על מה שמסרו לי. אז אני לומדת אותה תוך כדי תנועה.
המשפחה של הנפטרת החליטה לטפל בקשישות ולשלוח את זאתי לאימוץ כי להן אין סיכוי למצוא משפחה בגילן.
זאתי היא כלבה גזעית, עם כל הדפקטים של כלבה גזעית מסוג קינג צ'ארלס קאווליר.
היא נמצאת אצלי כמעט ארבעה שבועות עכשיו ואנחנו מתחילות להתרגל זו לזו.
מבחינתה, היא כבר קבעה שאני מרכז היקום, השמש של חייה, והאויר שהיא נושמת. חייה אינם חיים כשאני יוצאת לעבודה והיא מבטאת את זה ביללות שלא היו מביישות זמרת טנור באופרה. בכל יום כשאני יוצאת. מסכנים השכנים.
היא רק רוצה להיות הכי קרובה אלי שאפשר, מסתכלת עלי בעיני הספנייל המאשימות שלה . אני קוראת לה זאתי The accuser.

היא נוחרת כמו מלח שיכור, כאילו זה מה שחסר לי עם הדוגמנית הנוחרת הבכירה, ולכן אני לא מרשה לה לישון איתי במיטה. היא לא מתה על הרעיון, אבל למדה שהיא יכולה ללכת לישון על השטיחון שפרסתי לה מחוץ לחדר השינה שלי, או על הספה בסלון.
היא חששנית ורגישה ,ומפונקת שאפשר למות.
היא לא אוכלת אוכל יבש ואני צריכה לשכנע את הרבע עוף שהיא, לאכול.
עכשיו כשאני מבשלת לדוגמנית אורז ומערבבת לה עם טונה, גם זאתי מרוויחה מההפקר ומקבלת גם, ואז היא אוכלת יותר בשמחה. היא קטנטונת ושוקלת שישה קילו בסך הכל, אין הרבה מקום למשחק עם הפרעות האכילה שלה. אבל אני מתעקשת שתאכל אוכל יבש, כי השיניים שלה לא היו במצב מי יודע מה כשהגיעה אלי, והאוכל היבש עוזר לשמור עליהן.
היא לא יודעת כל כך איך להסתדר עם כלבים אחרים ומפחדת מאד. עם הדוגמנית ומנחם, היא מסתדרת לא רע. שלא לדבר על זה שאם מעורב אוכל של בני אדם בתמונה, היא מוכנה להכנס לפה שלהם כדי להשיג אותו.
לאט לאט היא מתחילה לבנות מערכות יחסים עם הכלבים בבית, וזה נחמד.

מנחם, בהיותו הקסם הטהור שהוא, כבר מוכן להיות החבר הכי טוב שלה, ומבהיל אותה בכל פעם שאנחנו יוצאים לטיול בכך שהוא קופץ עליה ומנסה לגרור אותה למשחק. לא נראה לי שהיא יודעת לשחק... לא עם כלבים אחרים ולא עם צעצועים שמנחם מציע לה כל הזמן.
יש להם תחביב משותף והוא לנבוח על חתולים בכל מקום שהם מוצאים אותה.
זה מצחיק לראות את שני הגמדים האלה עומדים ונובחים בסופרן יבבני מביך, על חתול שגדול יותר משניהם שעומד ולא מתרשם במיוחד מהצווחות שהם מפיקים.
הטיולים ביחד הם כיף גדול והזדמנות שלהם לעשות בונדינג.

מנחם המתוק ומלא האהבה שלי הוא נחמה גדולה, עדיין וכל יום מחדש.
אין לתאר כמה שאני אוהבת את הכלב המצחיק הזה.
אני מזכירה לעצמי שלקח לי זמן להתאהב בו. 
זאתי יפה כמו מלאכית, ועל פניו מה צריך יותר מכלבה יפה שמעריצה את האדמה שעליה אני דורכת? מסתבר שאני פחות מתחברת להערצה שלה, זה קצת מעיק עלי לפגוש את העיניים המאשימות בכל פינה בבית.
אבל אני מחבבת אותה והאהבה עוד תגיע. כמו שאמרתי , אנחנו לומדות להכיר.




יושבים על הספה כשאני שוטפת רצפה. אפשר לראות בקלות מי מאד לא מרוצה מהעניין ומי מקבלת את הדין (כל זמן שאני בטווח ראיה)