חיים בצמצום

 באופן רשמי עברתי היום לגור בחדר השינה שלי. צמצמתי את קיומי בבית.
אתמול התחלתי לפנות את המטבח, זה לקח בערך חמש שעות שבהן ארזתי כמות בלתי נתפסת של ציוד בארגזים והנחתי אותם במרכז המטבח, זרקתי לא מעט דברים ואת מה שהיה במצב טוב, אבל כבר לא מתאים לי, הנחתי על שולחן בשולי המדרכה שעוברת ליד הבית שלי ומשמשת ציר תנועה ראשי לאלה שהולכים לסופר המקומי לקניות של יום שישי. כתבתי פתק - הכל למסירה, מוזמנים לקחת באהבה. ואפילו צילמתי את השולחן לקבוצת הוואטסאפ המקומית, וממש קיוויתי שיקחו את החפצים, כי כאב לי הלב לזרוק. אבל גם תארתי לעצמי שללא מעט אנשים, לא קל לקחת משהו שמישהו אחר ויתר עליו, ובטח אם זה בפומבי, אבל קוויתי לטוב.

בשעה הראשונה, שום דבר לא נלקח. אני הלכתי הלוך חזור כי בכל פעם שהייתי צריכה עוד ארגזים, הייתי צריכה ללכת לכלוב הארגזים שליד הסופר. ראיתי כמה אנשים מאיטים ומציצים, או אפילו עוצרים  ומצמצמים מבט לכיוון השולחן, אבל כלום לא קרה.
אחר כך שקעתי במיון ואריזה ובפעם הבאה שהסתכלתי כבר היו חסרים כמה דברים. ואז קיבלתי שתי הודעות של מי שקראו את ההודעה וביקשו לשאול משהו או לבקש שאשמור להן משהו, וכשיצאתי לסיבוב חיפוש קרטונים האחרון, נשארו על השולחן רק צנצנות הזכוכית וארבע כוסות חרסינה לקפה. לקחתי אותן אחר כבוד למיחזור הזכוכיות, את הכוסות הנחתי מעל למיחזורית, אולי מישהו ירצה אותן בכל זאת... והרגשתי כאילו ניצחתי במשהו, איזו הצלחה אדירה. מאד שימח אותי שהכלים מצאו בתים חדשים ולא נזרקו סתם כך.
אשה מבוגרת שנעזרת בי מידי פעם בעינים רפואיים עצרה ליידי ואמרה לי שלקחה את הכלי היפיפיה לרוטב ואחר כך עצרה לייד הבית שלי שוב והביאה לי פומליות ורימונים שקילפה בשבילי.

במקביל אלי, עבד הקבלן שמבצע את הגימורים של הממ"ד ואת החיבור שלו לבית, ובהמשך גם יטפל בקירות המטבח.
הוא הכין את הניקוז והמים למכונת הכביסה ואמר לי שיכניס את מכונת הכביסה עבורי ויחבר אותה, כשיגיע חבר לעזור לו. אחרי חמש שעות ראיתי שהוא ניגש למכונת הכביסה ומתחיל לנתק אותה מכל הצינורות והחשמל. שאלתי אותו איפה החבר ואחרי שהבנתי שהחבר לא יגיע, אמרתי לו שנעביר את המכונה יחד. הוא היה קצת מופתע ושאל אם אני  בטוחה שאצליח ונראה מופתע שאכן הצלחתי. אבל מבחינתי, כמה שהיה כבד, היה שווה, כי הוא חיבר את המכונה ויכולתי סופסוף לכבס אחרי שבוע בלי מכונה. את המחיר של העבודה הקשה ושל בסבלות, שילמתי בערב בתשישות על וכאבים בכל הגוף.

התכוונתי שהגמל יעזור לי להעביר את הארגזים ואת תנור האפיה ודומיו לחדר האורחים, שם ישהו בתקופת השיפוץ, ויעביר את הנינג'יה רגיל, המיקרוגל והטוטסר לחיצה לשולחן הבר שיעבור לסלון, שיהיה לי חלקית איך להאכיל את עצמי בתקופה הקרובה.
הגמל הגיע בשישי בערב, יצאנו לאכול בחוץ, כי כבר לא היה פשוט להכין אוכל בבית, הייתי כל כך עייפה כבר כשהגיע שרק רציתי לחזור כבר הביתה ולהכנס למיטה, וזה באמת מה שעשינו, למרות שהלכתי לישון מאוחר מכפי שהייתי הולכת לישון לולא היה פה, אבל נרדמתי וישנתי יחסית סביר ובבוקר קמנו והתחלנו לסדר את מה שנשאר.
הגמל חשב שלא פיניתי מספיק ושכדאי לפנות גם את הארון התלוי שלא נמצא במטבח ממש אלא ליידו ואת כל מה שמסביב.
החלטתי להקשיב לו כי מה יש לי להפסיד מזה, ושוב הלכתי להביא ארגזים ושוב ארזתי ולקחתי דברים לפח.
הוא העביר את הארגזים לחדר האורחים, העברנו יחד את המקרר, תנור האפיה ושולחן האוכל. הורדנו תמונות וקישוטים וניקינו פינות חשוכות שבטח לא הגעתי אליהן מאז שעברתי לבית הזה (מי מזיז ארונות ומנקה מאחוריהם?) זה לקח כשלוש שעות ואחריהן הכרזנו על סיום מוצלח של המבצע. הוא נסע לביתו ואני הלכתי להכין לי טוסט לארוחת בראנצ' ולנוח, כי בכל זאת כל הצאצץ הזה לא עושה לפיברומיאלגיה שלי טוב.

אז עכשיו המטבח שלי ריק ומהדהד. ממחר לא יהיו בו ארונות, שיש, ברז , גז ותמי4.
הקטנה הביאה לי את הכיריים החשמליים שלה ואני אביא מחר קומקום מהעבודה, כי יש לנו אחד עודף ואני יכולה להשאיל אותו לזמן מה.
הסלון שלי דחוס בפינת אוכל וכורסאות שנדחפו ומילאו כל חלל כדי לפנות מקום למטבח המאולתר על שולחן הבר.
נשארו לי חדר השינה והמקלחת.
וכמובן חדר הכביסה החדש והמרגש שלי והממ"ד שכבר הפך לחלק מהבית למרות שיש עוד מה לסיים בו, כמו חלון זכוכית, מאוורר תיקרה ומזגן. אבל אם תהיה התקפת טילים כבר יש לי לאן ללכת למרות שהוא מלא כלי עבודה.

בנתיים גיליתי שלא חשבתי עד הסוף מה לשמור בהישג יד והיו חסרים לי סכין מטבח טובה, קולפן וקרש חיתוך כשהחלטתי להכין לעצמי משהו שהוא לא טוסט. כמו כן גיליתי שלא שמתי את מדבקות ההורמונים שלי ואת התרסיס לאף נגד אלרגיה במקום נגיש ונלחמתי קצת עד שהגעתי אליהם. בטח יהיו עוד דברים כאלה.
וממחר ממילא הכל יהיה מסובך יותר כשלא יהיה לי כיור ושיש וכל הדברים הנהדרים האלה שהם מובנים מאליהם בבית.

נקה 7 עברה (עוד) שבוע קשה, הפעם בגלל שבן דודה נהרג בנפילה מהגג והיא הייתה בשבעה עם המשפחה. היא כתבה לי שהיא מתנצלת מאד, שהיא מרגישה שהיא כמו קבלן שממציא כל פעם תירוץ אחר ולא נעים לה.
כתבתי לה שאני משתתפת מאד בצערה ושכשהחלטתי להמשיך איתה לאחר גילוי הסרטן, ידעתי, ואולי טוב ממנה, במה זה כרוך, ושלמרות זאת החלטתי להמשיך איתה. ושקרה להם אסון נורא, אז שתיקח את הזמן ותהיה עם המשפחה, עוד שבוע לא ישנה לפה או לפה.
כיוון שגם בשבוע הבא יש לה נסיעות מתוכננות לתל השומר, נסעה היום לחפש לי קרמיקה וגופי תאורה ומחר תבוא לבית שלי אחרי שתעלה עם המשפחה לבית הקברות.

אז כן, זה מתקדם, וממחר אני נכנסת לחלק היותר קשוח של השיפוץ.
נקה 7 אמרה שזה יקח שבועיים שלושה, אז אני מהמרת על חודש לפחות.
תחזיקו לי אצבעות.

הרקפות השנה נראות קצת מתקשות. הגשם שאיחר מאד נותן את אותותיו, אחזור אליהן בעוד כמה ימים לראות את הן נראות שופעות יותר, כמו שהיו לפני שנה.