הנושא החם - מוות במשפחה

 הנה משהו שלא היה חסר לי ממנו בשנה האחרונה...

ארבעת סבי נפטרו זה מכבר, אבא של אבא נפטר כשהייתי תינוקת ממש קטנה ואולי לפני שנולדתי, אני לא בטוחה. הכרתי רק את שמו, ועד היום אני לא יודעת ממה מת. אשתו, אמא של אבא, נפטרה כשבתי האמצעית היתה תינוקת.
היא נדרסה ומתה אחרי חודש בבית חולים מסיבוכים של התאונה.
ביקרתי אותה בבית חולים והייתי בלוויה שהיתה מזעזעת בעיני, זו היתה פעם ראשונה שראיתי גופה עטופה בתכריכים ואיך משליכים אותה לקבר.

אבא של אמא ואמא של אמא, נפטרו כשהייתי בגיל הנעורים ואני לא זוכרת שהייתי בלוויות שלהם. 

אני לא זוכרת את המוות של הסבים שלי כצער גדול או מצוקה. לא מאד הכרתי אותם ולא הייתי מאד קשורה אליהם. את אבא של אמא הייתי פוגשת פעם בחודש בערך לכמה שעות כשהיה בא לבקר וגם זה קרה רק שנים בודדות בילדות שלי, לאחר מכן חלה והפסיק לבוא. הוא לא דיבר עברית ואני לא דיברתי הונגרית, אז היינו משחקים קצת משחקי קלפים יחד והוא היה מביא ממתקים. את אמא של אמא ראיתי פעמים בודדות בחיי. היא היתה אשה דיכאונית שהיתה סגורה בחדר השינה שלה רוב החיים, היא וסבא היו ניצולי מחנות ריכוז ששרדו בעיקר בגוף ומתו מסרטן בגיל יחסית צעיר (שנות השבעים לחייהם).
את אמא של אבא הכרתי טוב יותר, הייתי פוגשת אותה פעמיים בשנה בממוצע ומעולם לא היה לי איתה קשר סבתא-נכדה. היא היתה נותנת לי כסף בכל פעם שנפגשנו ולאחר שנולדו הילדות גם היתה קונה להן צעצועים זולים שהיו מתפרקים כבר במשחק הראשון. הדבר היחיד שרציתי ממנה זה המתכון לקרפעלך שהיתה מכינה, אבל למרות שניסיתי לבקש, היא לא הצליחה אף פעם להסביר. 
אחרי שנפטרה כשנכנסו לבית שלה לפרק אותו ולהכין אותו להשכרה, אבא שלי הזמין אותי לקחת מה שאני רוצה.
לקחתי מכונת כביסה שעבדה אצלי כעשר שנים ולקחתי וילונות תחרה שהיו תלויים אצלה. הוילונות עדיין אצלי, בחדר השינה שלי, ולכן היא תמיד איתי. משהו ממנה בכל אופן, והזכרון שלה קיים וחי.

בשנה האחרונה נפרדתי מחמי שהיה יותר משפחה מרוב המשפחה שלי. ליוויתי אותו במחלה הארוכה ובזקנה, והמוות שלו היה צפוי אך מפתיע, הוא הלך והתדרדר בשבועות האחרונים לחייו, אבל יום קודם למותו עוד התווכח עם חמותי והודיע לה שמחר הוא רוצה ללכת לארוחת ערב אצלי. למחרת בבוקר הוא מת.
למרות שהיה משפחה שלי יותר מרוב בני משפחתי, אני לא מתגעגעת אליו מאד. אני מרגישה בחסרונו (אתם מבינים את ההבדל?) בעיקר בימי שישי כשהוא לא מגיע עם חמותי לאכול ומידי פעם כשאני עולה במדרגות העץ שבניתי בשבילו בכניסה לבית שלי, שיהיה לו קל יותר לעלות. אני חושבת עליו בחיוך וחיבה, אך לא בצער נורא.

ואבא שלי.
אבא שלי היה חולה מעל 20 שנה. זה התחיל מאירוע מוחי גדול בגיל 53 והמשיך בעשרות מיני אוטמים במוח, סרטן בכליה, יתר לחץ דם, סכרת ומה לא...
את אבא שלי חשבתי שאני מאבדת בהדרגה, כי כבר לא היה שם אף אחד מוכר, בתוך קליפת האדם שהכילה את אבא שלי בעבר. חשבתי שנפרדתי ממנו בגיל שלושים, שהייתי יתומה לאבא בחיים.
אבל רק אחרי שנפטר התחלתי לחוש באמת בחסרונו ולהתגעגע אליו, געגוע עמוק.
רק אחרי שנפטר התחלתי להתגעגע לאבא שלי, לאיש החזק, המוכשר, עם חוש ההומור החד, לאיש שידע לנגן על גיטרה, שידע לתקן כל דבר, שידע לבנות, שהבין במכוניות ומנועים, ומוזיקה, ואוכל. לאיש שאהב אנשים ואהב לחיות.

המוות של אבא שלי הוא לא המוות הקרוב הראשון שאני מתמודדת איתו, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני תופסת כמה המוות הוא סופי. די טיפשי להבין את זה רק בגילי.

עכשיו כשאני בונה את ממ"ד אני מרגישה שהוא קרוב אלי.
אתה בונה לי מתנה מאבא שלי, אמרתי לקבלן. ואני מרגישה שאבא שלי הוא חלק מהמבנה, כאילו שזור בו. אני לא יכולה להסביר, אבל זה כמעט מנחם אותי. אני מרגישה שהוא איתי. הכסף לממ"ד שהוריש לי אבא הוא הכסף שקיבל ממכירת הדירה של סבתא, כך שגם היא חלק הממ"ד למעשה.
לנקה 7 אמרתי ששולחן הבר שהוא בנה לי מעץ חייב להכנס לתוכנית המטבח החדשה. זה לא משהו שאני מוכנה להחליף או להוציא מהבית. זה משהו שאבא שלי הכין בשבילי.
תליתי מעל המיטה תמונה של אבא שלי ושלי, כשהייתי ילדה בת שבע או שמונה, תמונה מהאלבום שלי.
ולמרות שאני כמעט לא בוכה עליו, אני מתגעגעת אליו מאד. לאיש הבריא שהיה והידיעה שלא אראה אותו שוב לעולם, מכאיבה לי. אבל אם הייתם נותנים לי עכשיו את האופציה לראות אותו שוב, כמו שהיה בשנים האחרונות, אולי הייתי מוותרת, זה לא היה הוא בתוך הגוף החולה והאומלל. 
אני רוצה לשמוע את הצחוק המגלגל העמוק שלו, לשבת ולדבר איתו על הכל. לנסוע איתו נסיעות ארוכות ארוכות, לא חשוב לאן. אני רוצה את אבא שלי כמו שהיה כשהייתי ילדה.

מתנה מאבא בהתהוות.

ואני מתגעעגת לכלבים שהיו לי . הם היו בני משפחה של ממש. והגעגוע אליהם הוא געגוע עמוק.
בכל פעם אני חושבת שלא אקח יותר כלבים כדי שלא אצטרך להתמודד שוב עם אובדנם. ואז אני שולחת יד ומלטפת את מנחם הקטן ששוכב לידי על המיטה והלב מתרחב, איך אפשר בלי?